בסרטון הזה נדבר קצת על הכליה
זו תמונה גדולה של הכליה
ננסה להסביר איך הכליה פועלת, אפשר לומר,
ברמה התפקודית הקטנה ביותר שלה
שזה הנפרון
אם כן, נעסוק בכליה ובנפרון
אתם אולי כבר יודעים קצת על הכליה
יש לנו שתיים כאלו
הכליות הן הכי מפורסמות בתור האיבר
שמפיק או מאפשר לנו להפריש פסולת
אבל יחד עם זה, הן גם עוזרות לנו ללשמר
את הרמה הנכונה של נוזלים ומלחים
או אלקטרוליטים שיש לנו ועל לחץ הדם שלנו.
כלומר הןא שומרות על מאזן המים שלנו
והן גם מייצרות הורמונים ודברים אחרים
אבל לא נרחיב על זה כרגע
נתמקד פשוט בשני הדברים הללו
ננסה להבין את הפעילות של הכליה באופן כללי
לרובנו יש 2 כליות...
הן די קרובות לגב שלנו
מ-2 צידי עמוד השדרה מאחורי הכבד
והנה גירסה מוגדלת של הכליה
אם אתם צופים בזה במסך מלא אז הכליה שלכם
קטנה מזו שבתמונה, אבל פרסנו אותה כדי שנוכל
לראות מה קורה בתוכה
פשוט כדי להבין את החלקים השונים כאן
כי זה יהיה די משמעותי כשנתחיל
לדבר על היחידות התפקודיות או הנפרונים בתוך
הכליה, האזור הזה כאן מימין מפה ועד לפה זה
(Renal Cortex) נקרא קליפת הכליה -
בכל פעם שנדבר על משהו שקשור לכליה, או
תראו משהו "רנאלי" הכוונה היא בעצם
לכליה
אז הנה כאן היא קליפת הכליה,
החלק החיצוני בדיוק כאן
והאזור הזה כאן הוא המדולה של הכליה
(middle) המילה מדולה באה מהמילה אמצע באנגלית
אתם יכולים לחשוב על זה בתור האמצע של הכליה
חוץ מלהבין את המילים הללו אנחנו הולכים
לראות איך הם בפועל ממלאים
תפקיד מאוד חשוב
בסינון או בהפרשה של הפסולת
זה מאפשר לנו לא לאבד ולהפריש יותר מדי מים
מהגוף כשאנחנו מנסים לסנן את הדם שלנו.
אמרנו קודם, ואולי כבר שמעתם פעם
מהרצאות אחרות או ממורים אחרים
שהיחידה התפקודית של הכליה היא הנפרון
והסיבה שהיא נקראת "יחידה תפקודית"
היא בגלל שזו הרמה שבה
שני הדברים הללו מתרחשים
שני התפקודים העיקריים של הכליה :
הפרשת הפסולת
ושמירה על רמת המים
במערכת הדם שלנו
אז רק כדי לקבל מושג כללי איך הנפרון מותאם
בציור הזה של הכליה - הציור נלקח מוויקיפדיה
האומן ניסה לצייר כמה נפרונים כאן
אז הנפרון יראה משהו כזה בערך והוא
יורד עמוק לתוך המדולה ואז עולה חזרה אל תוך
הקורטקס ואז הוא מרוקן אל תעלות מאספות
ובסופו של הדבר הנוזל יגיע
לצינור השופכה בדיוק כאן
ויסתיים בשלפוחית השתן שממנה נוכל אח"כ
להפריש אותו ברגע המתאים
לפי האמור כאן תוכלו לדמיין
את האורך של הנפרון
כאן הוא מתחיל ואז הוא יורד שוב למטה
כך שנפרונים רבים מסודרים בצורה הזאת
אבל הם ממש דקיקים מאוד
הצינורות או יותר נכון הצינוריות הללו
הם סופר דקים.
הכליה הממוצעת מכילה סדר גודל של
מיליון נפרונים
אפשר לומר שהנפרונים הם מיקרוסקופיים
לפחות האורך שלהם כשהם יורדים לעומק
למטה, אפשר לראות את המרחק
ועדיין אפשר לדחוס המונים
מהם בתוך כליה אחת
עכשיו בואו ננסה להבין אין הנפרון
מסנן את הדם ובעצם מבטיח
שלא יופרשו יותר מדי
מים או דברים טובים אחרים הנמצאים בדם
לשתן שלנו
אז בואו נצייר כאן נפרון
נתחיל ככה:
נתחיל בזרם הדם
אז הדם מגיע בעורק.
אפשר לומר שזה נים עורקי
אז הדם מגיע כך:
זה למעשה נקרא העורק האָפרנטי = המזין
אתם לא חייבים לדעת את השמות אבל
אתם עשויים להיתקל בהם מתישהו.
הדם נכנס
ואז הוא הולך למקום המפותל הזה
וזה מתפתל סביב ככה
זה נקרא הגְלוֹמֶרוּלוּס
ואז הוא עומד לעזוב דרך העורקיק האֶפרנטי= מוציא
אֶפרנטי פשוט אומר מהמרכז
ואָפרנטי זה פשוט אל, אֶפרנטי מתרחק מהמרכז
ונדבר על זה יותר בעתיד אבל זה
מעניין שאנחנו עדיים מדברים על
עורק בשלב הזה
זה עדיין דם מחומצן
בדרך כלל כשיש לנו מערכת נימים כמו זו
שבגלומרולוס כאן, אז מדברים על
מערכת ורידית אבל כאן
אנחנו עדיין במערכת עורקית
וזה בטח בגלל שבמערכת העורקית יש
לחץ דם גבוה יותר ומה שאנחנו צריכים לעשות כאן זה
לסחוט החוצה נוזל ודברים שמומסים בו אל מחוץ
לדם ולתוך הגלומרולוס כאן
כך שהגלומרולוס הזה הוא מאוד מחורר ומוקף
בתאים אחרים
זה סוג של חתך רוחב כזה
זה מוקף ככה על ידי המבנה הזה ואלו הם תאים
כך שאתם יכולים לדמיין
שכולם כאן מסביב הם תאים
וכמובן שהנימים עצמם בנויים מתאים
שמרפדים אותם כך שיש כאן תאים.
לכן כשמצויירים קווים - הם מייצגים
המון תאים קטנטנים.
כאשר הדם נכנס פנימה
בלחץ מאוד גבוה
זכרו שכאן הכל מאוד מחורר.
תאים אלה כאן נקראים פודוציטים
והם טיפה יותר בררנים לגבי מה
שמסתנן החוצה מהדם,
בעצם כחמישית מהנוזל
שנכנס מגיע בסוף אל החלל הזה שכאן
הוא נקרא החלל ע"ש באומן
טוב, בעצם, כל הדבר הזה נקרא
קופסית באומן
זה גופיף כדורי שבו יש פתח שדרכו יכולה
הצינורית להתפתל מסביב, והחלל הזה שכאן
הוא חלל באומן.
זה החלל הזה שבתוך קופסית באומן
ובכל המבנה יש תאים.
נקווה שזה אכן ברור שכל המבנים הללו
עשויים כמובן מתאים
ככה שיש לנו בסוף תסנין בתוך זה
תסנין זה פשוט מה שנסחט החוצה
אי אפשר עדיין לקרוא לזה שתן כי יש עוד
הרבה שלבים שצריכים להתרחש
לפני שזה יזכה לשם שתן
אז כרגע זה רק תסנין ובעצם הנוזל
שנסחט החוצה, שזה בערך חמישית מהנוזל
ודברים שמתמוססים בו בקלות,
כמו יונים קטנים, נתרן, ואולי גם
מולקולות קטנות כמו גלוקוז
ואולי גם כמה חומצות אמינו
יש טונות של דברים פה, אבל זה
בערך הרעיון הכללי.
דברים שלא מסתננים פה,
כמו כדוריות דם אדומות
או מולקולות גדולות יותר כמו חלבונים גדולים
הם לא יעברו סינון וישארו בדם.
המולקולות שעוברות כאן סינון
הן בעיקר המיקרומולקולות
שמהוות חלק מהתסנין שמופיע
בחלל באומן.
אז מה נשאר לנפרון לעשות עכשיו?
קופסית באומן מהווה את ראשיתו של הנפרון
ורק כדי לקבל מושג כללי על הכליה שלנו
בואו נאמר שאנחנו ליד עורק קטן.
זאת קופסית באומן כאן
זה נראה בערך ככה, וכל הנפרון
מתפתל ומפותל ככה
הוא יורד עמוק אל תוך המדולה
ואז חוזר חזרה
ואז לבסוף הוא מרוקן את התסנין אל
הצינור המאסף.
נדבר על זה אחר כך.
אז מה שציירתי כאן זה גירסה מוגדלת של
החלק הזה שכאן
עכשיו נביט על הכל בהגדלה מוקטנת
כדי שלא נצא מהמסגרת.
אז נראה מבט מרוחק יותר..
היה עורק שנכנס .
הוא נדחק לתוך הגלומרולה.
רוב הדם יוצא איתו, אבל חמישית מכמותו
מסתננת לתוך קפסולת באומן.
הנה כאן זוהי קפסולת באומן.
קצת הקטנו את התמונה.
הנה כאן ישנו התסנין.
אולי נצבע אותו בצהוב.
התסנין יוצא בנקודה זו,
לפעמים הוא נקרא "התסנין של הגלומרולי"
כי הוא סונן בגלומרולי, אבל
הוא גם סונן עלידי תאי הפודוציטים (podocytes)
שנמצאים בתוך קפסולת באומן.
עכשיו התסנין מוכן לעבור
לצינורית המקורבת.
נצייר אותה כמו משהו כזה.
כמובן שזה לא נראה בדיוק כמו במציאות,
אבל נקווה שזה נותן מושג כלשהו.
הנה כאן הצינורית הפרוקסימאלית = המקורבת.
זה נשמע שם נורא מצוחצח אבל פרוקסימאלי
זה פשוט "מקורב ". כלומר- הצינורית המקורבת.
כי היא הצינורית הקטנה שקרובה לגלומרולוס.
לכן היא נקראית כך.
יש לה שני חלקים:
לכל המבנה קוראים לפעמים
"הצינורית המקורבת המפותלת"
למה? כי היא מפותלת....
לכן היא צויירה כאן בפיתול.
אמנם הציור הוא דו-ממדי
אבל כמובן במציאות היא תלת מימדית.
במציאות יש חלק מפותל וגם
חלק ישר בסופו של הצינורית המקורבת.
בכל זאת נקרא לכל זה "הצינורית המקורבת".
זה החלק המפותל
וזה החלק הישר,
לא צריך יותר מידי לדייק.
החשיבות היחודית של חלק זה מהנפרון-
ויש לזכור כי אנחנו עכשיו בנקודה
של הנפרון ממש כאן, והעיקר עכשיו
הוא להתחיל לספוג מחדש חלק מהתסנין
שחשוב לנו לא לאבד.
אנו רוצים לשמור את הגלוקוז.
זהו החומר שהרווחנו בקושי, אכלנו אותו
כי הוא טוב לאנרגיה
אנחנו לא בהכרח רוצים לאבד הרבה נתרן
ראינו בסרטונים אחדים שהוא מועיל
וטוב שימצא בסביבה.
כמובן איננו רוצים לאבד חומצות אמינו.
הן חשובות לבניית חלבונים ודברים נוספים.
כל אלו חומרים שאיננו רוצים לאבד
לכן אנחנו מתחילים לספוג אותם חזרה.
יהיה סרטון שלם שיראה איך זה נעשה.
אבל שימו לב שזוהי פעולה אקטיבית.
היות ואנו משתמשים ב-ATP,
אז הנה קצת לשם סיכום:
ה-ATP משמש לשאוב החוצה נתרן
וזה למעשה גורם להביא את הדברים האחרים.
זה מה שקורה קצת על קצה המזלג.
טוב, אז אנחנו -סופגים.
תארו לכם מה הולך.
ישנם תאים שעכשיו מרפדים
את הצינורית המקורבת
בעצם יש להם קצת דברים שבולטים החוצה
יהיה סרטון שלם על זה כי זה
באמת מעניין.
טוב, אז יש כאן בחוץ תאים.
מהצד השני של התאים, ישנה מערכת עורקית.
או בעצם זו מערכת נימים עורקית
נניח שיש כאן מערכת נימים
והיא מאוד קרובה לתאים
המרפדים את הצינורית המקורבת
הנוזל נדחף באופן פעיל
במיוחד הנתרן, וגם כל היתר, משתמשים באנרגיה
כדי להישאב חזרה באופן סלקטיבי - אל הדם
ואולי גם קצת מים.
אז אנו שואבים חזרה נתרן,קצת גלוקוז,
ונתחיל גם לשאוב בחזרה גם קצת מים
כי איננו רוצים לאבד את כל המים האלה.
לו כל המים שהיו בתסנין המקורי
היו מופרשים עם השתן - היינו מפסידים
ליטרים רבים של מים כל יום -
זה בהחלט דבר שאינו רצוי.
זוהי הבעיה העיקרית.
לכן מתחיל תהליך הספיגה מחדש.
עכשיו אנו מגיעים לטבעת האנלה (HANLE).
זה אחד מהחלקים
הכי מעניינים בנפרון.
אנו מדברים על טבעת האנלה
והיא יורדת כלפי מטה
ואז עולה שוב.
את רוב אורך הנפרון
מהווה טבעת האנלה.
טוב, אם נחזור שוב אל הדיאגרמה שכאן
ואם אנו מדברים על טבעת האנלה
הכוונה היא לכל הדבר הזה כאן.
ותראו משהו מעניין כאן.
היא חוצה את הגבול בין הקורטקס,
שהוא החלק הצבוע בחום בהיר
והמדולה של הכליה,
שהוא החלק האדום-כתום
וזה נעשה בגלל סיבה מצויינת.
נצייר את זה כאן.
נניח שזה הקו המפריד - הנה כאן.
כאן זהו הקורטקס.
וזה כאן זו המדולה.
הנקודה העיקרית היא,
טוב יש בעצם שתי נקודות
בקשר ללולאת הנלה.
אחת היא לעשות את המדולה של הכליה - מלוחה.
זה נעשה ע"י פעולת שאיבה של מלח החוצה.
המלח נשאב החוצה באופן פעיל.
זה קורה בחלק העולה של לולאת הנלה.
היא שואבת החוצה מלחים: נתרן ואשלגן
כלור או אפשר לומר :כלורין
יונים של כלורין.
שאיבה פעילה זו של הוצאת המלחים, נעשית כאן
כדי לגרום למדולה כולה להיות מלוחה.
אם נחשוב על זה במונחים של
אוסמוזיס - היא תהפוך להיות היפרטונית.
יהיה יותר מומס כאן מאשר בתסנין
העובר דרך הצינוריות.
כדי לעשות זאת - נשתמש בATP.
כל הפעולה הזו דורשת ATP
בשביל סינון פעיל כנגד'
מפל הריכוזים.
וכל זה מלוח - וזה מלוח בגלל סיבה.
זה לא כדי להחזיר את המלחים האלה מהתסנין,
למרות שזה חלק מהסיבה, אבל ע"י שאנו
ממליחים, החלק העולה נעשה
חדיר רק למלחים האלה
וליונים האלה.
הוא אינו חדיר למים
רק החלק היורד של לולאת הנלה
חדיר למים.
אז מה יקרה?
אם כל זה מלוח כי החלק העולה פעיל
בשאיבת המלח החוצה, מה יקרה למים
כשהם יורדים לאורך הלולאה?
ובכן, זו סביבה היפרטונית כאן.
המים באופן טבעי ,ינסו
להשוות את הריכוזים
היה סרטון שלם על זה.
זה לא קורה ע"י נס.
והמים אכן יעשו זאת, כי זו סביבה היפרטונית.
היא יותר מלוחה, והיא חדירה רק למים,
לכן המים יעזבו עכשיו את הממברנה
בחלק היורד של לולאת הנלה.
זהו החלק העיקרי של הספיגה החוזרת של המים.
מדוע לא מנצלים כאן ATP
כדי לשאוב את המים? חשבו הרבה על זה.
התשובה לכך היא שמסתבר
שאין דרך קלה לעשות זאת.
מערכות ביולוגיות הינן מוצלחות בשימוש ב-ATP
כדי לשאוב החוצה יונים.אבל אינן
יכולות לשאוב החוצה מים באופן פעיל .
קשה לחלבונים לפעול על מים.
לכן הפתרון הוא להמליח כאן,
ע"י שאיבה החוצה של
יונים ואז המים-- כאשר זה חדיר רק למים,
המים באופן טבעי יזרמו החוצה.
לכן זהו מנגנון שקיים כדי להרויח בחזרה הרבה
מים, שהסתננו החוצה -כאן.
הסיבה לכך שהיא כל כך ארוכה,
היא כדי לתת זמן
למים להיות מופרשים החוצה, ולכן היא יורדת
עמוק ונמוך לתוך החלק המלוח הזה.
עכשיו כשאנו עוזבים את לולאת הנלה,
אז כמעט סיימנו עם הנפרון.
אז ישנו עוד צינור מפותל,
אתם כמעט יכולים לנחש את
שמו של הצינור המפותל הזה.
אם זה היה הצינור המפותל המקורב --
אז זה יהיה המרוחק.
בעצם, כדי לעשות את הציור נכון--
הוא עובר קרוב מאוד לקופסית באומן,
אז נצייר אותו בצבע אחר.
הצינור המפותל המרוחק, עובר קרוב מאוד
לקופסית באומן,
ושוב פעם ציירנו את כולו מפותל
בשני מימדים אבל בעצם הוא מתפתל בשלושה.
הוא אינו כזה ארוך,אלא שאנו צריכים להגיע הנה
אנו רוצים להגיע לנקודה זאת כאן.
זה נקרא דיסטאלי.
בלועזית --דיסטאל = מרוחק.
הוא מפותל והוא צינור.
אז כאן זהו הצינור המפותל המרוחק.
כאן יש ספיגה חוזרת נוספת של יותר סידן
ויותר ספיגה חוזרת של נתרן.
אנו סופגים חזרה דברים שלא רצינו
לאבד כבר בתחילה.
יש הרבה דברים שיכולנו לדבר עליהם
בקשר למה שנספג חזרה, אבל זה רק תסקיר.
אנו גם סופגים חזרה קצת מים.
בסוף--ממש כאן,
התסנין שלנו כולו מעובד.
הרבה מים הוצאו ממנו.
הוא הרבה יותר מרוכז.
ספגנו בחזרה הרבה מלחים
ואלקטרוליטים שאנו צריכים.
ספגנו חזרה גלוקוז וחומצות אמינו.
כל מה שאנו זקוקים לו לקחנו בחזרה.
ספגנו בחזרה.
לכן השארית היא בעיקר פסולת ומים
שאנו לא צריכים יותר והם נשפכים
אל צינורות מאספים.
אפשר לחשוב על זה כמו על צינור מאסף פסולת
של הכליה, שאליו מתנקזים המוני נפרונים
כדי להתרוקן אליו.
אז זהו הצינור המרוחק של נפרון אחר,
וזה כאן הוא צינור איסוף, שהוא בעצם
צינור שאוסף את כל
התוצרים של הנפרונים.
מעניין שהצינור המאסף
חוזר שוב אל המדולה.
הוא שוב חוזר אל המדולה, אל החלק המלוח.
אז אם מדברים על החלק המאסף - אולי
הצינור המאסף חוזר לתוך המדולה, ואוסף
את כל התסנינים מנפרונים שונים.
בגלל שהוא חוזר דרך החלק הסופר מלוח
שבמדולה, -- יש לנו הורמון שנקרא
"הורמון נוגד השתנה" והוא מכתיב עד כמה
יהיה חדיר הצינור המאסף. אם הוא מאוד חדיר --
הוא מאפשר להפריש יותר מים
כאשר אנו מגיעים למדולה
בגלל שזה מאוד מלוח, המים
יופרשו אם זה חדיר.
כאשר אנו עושים זאת - מה שזה עושה - הוא
גורם לתסנין - ועכשיו כבר
אפשר לקרוא לו שתן -
להיות אפילו יותר מרוכז, כך שנפסיד פחות מים
והוא ממשיך לאסוף, ולאסוף ולאסוף,
עד שאנו מגיעים לכאן -- והוא
עוזב את הכליה וממשיך דרך צינורכ השתן
אל שלפוחית השתן.
נקווה שמצאתם את זה מועיל.
מה שמגניב כאן זה איך שאנו סופגים חזרה
את המים באופן פעיל, בעצם
זה החלק הכי מגניב בלולאת הנלה.