כשגנדי נשאל פעם לדעתו
על הציוויליזציה האירופית,

הערתו העוקצנית היתה:
"זה יהיה רעיון טוב מאד."

כשאנו נשאלים כיום לדעותינו
לגבי האיחוד האירופי,

נדמה לי שאפשר לסלוח לנו
אם נענה ברוח דומה,

איזה רעיון נפלא זה יהיה
אם נצליח "להרים" אותו.

האיחוד הוא רק שם,

והאיחוד האירופי, חוששני,

מצוי בתהליך של התפרקות
ברגעים אלה ממש.

במחוייבות ונחישות של מושבת טרמיטים

הוא מכרסם את יסודותיו,

ובמהרה לא יוותר דבר
מלבד קליפה ריקה,

שתזכיר לנו את הרעיון הנשגב
שהיה פעם האיחוד האירופי.

בספריה של אגתה כריסטי,

כשהקורא פוגש במבוא
אוסף דמויות,

דמויות מהמעמד הגבוה
שמתכנסות באיזו טירה,

הקורא יודע למה לצפות:
לסדרה של מעשי רצח.

בדומה לכך, כשאנו שומעים כיום
שהפוליטיקאים האירופיים שלנו מתכנסים,

אנו מיד יודעים למה לצפות:
לקומדיה של טעויות

שתיעטף ברטוריקה מנצחת,

אבל תתברר תוך זמן קצר
כלא יותר מאשר

אוסף שטויות מסוכנות ומזיקות.

אנושי לטעות,

אבל כדי לעשות
פשלות מרהיבות-עין

אנו זקוקים לאליטה המורכבת
מראשי ממשלה,

נשיאים, שרים, עסקנים
וקובעי דעת קהל

שנחושים בדעתם לא להתעמת

באופן שיטתי עם המשבר המערכתי.

אלא שכיום יש בידינו
מספיק ראיות

שהופכות את כל ההתכחשות הזו
לבלתי-נסלחת.

האנושות לא הרבתה להפתיע את עצמה,

אבל היא עשתה זאת
כבר פעמיים.

פעם אחת ב-1929
ובזמן האחרון, גם ב-2008.

1929 היתה צריכה ללמד אותנו
לקח כפול ופשוט.

ראשית, שהקורבן הראשון
של משבר כזה

הוא המטבע העובר לסוחר.

ב-1929, התקן היה זהב
וכיום זהו האירו.

הקורבן השני הוא כמובן
האמת והאדיבות.

משבר נורא כזה מכה כעת בעולם.

מלחמה 'הובסיאנית' של כולם נגד כולם
מפתיעה את האנושות הלא-מוכנה

והקורבן הראשון שלה הוא יכולתנו
לזהות את המשבר המערכתי

זה שאנו נתונים בו,
כמשבר מערכתי,

ולכן זה מונע מאיתנו
לקחת את האחריות

לפחות לחלק ממשבר זה.

ספרי מתח נפתחים
עם איזה בלש ערמומי

שחושף דמויות מפוקפקות
בזו אחר זו.

אבל ספרי מתח טובים,
כך אני טוען,

אינם מסתיימים בחשיפתו של הפושע,

אלא ממשיכים שלב אחד הלאה.

הם מגיעים לרגע השיא

שבו הבלש הערמומי
חושף בשוגג את פרצופו האמיתי.

הוא בוהה במבוכה
בבבואתו המשתקפת במראה.

למשבר הזה יש
השפעה דומה על כולנו.

המסכות שלנו נושרות.

בנקאים חסרי-מצפון,
פוליטיקאים נואלים,

יזמים זוממים, אקדמאים ציניים,

אזרחים ללא חוש ביקורת,
כולם נחשפים

אך ככל שהמסכות ממשיכות לנשור,
הדכאון משתרר בכל.

ובינתיים, המחיר האנושי מתעצם והולך

והדרך היחידה להבינו

ולמדוד אותו בהגיון
הוא בספירת הדורות האבודים.

הגיעה השעה לחולל שינוי באירופה,

ואגב כך להשתנות בעצמנו.

מקצוע הרפואה הצליח,
רק ממש לאחרונה,

להציל יותר חיים מאשר קטל.

עד בערך שנות ה-20
של המאה ה-20,

המחלה היתה עדיפה על התרופה.

כך גם במשבר האירו הנוכחי,

מנהיגינו האירופיים רוקחים

מה שאני מכנה "תרופה רעילה".

חילוצים רעילים, צנע מטופש.

יצרנו, כדי להציל מערכת אירו,

האחדה של מטבעות
שמעולם לא נועדה או תוכננה

להכיל את האסון של 2008,

את גלי ההלם של אותה
רעידת-אדמה גדולה.

מה שעשינו הוא,
יצרנו מערכת פיגומים

שבמקום למנוע מן הארמון להתמוטט,

מטילה עליו עומס נוסף

יצרנו את מערכת היציבות
או האי-יציבות האירופית הזו,

ובנינו אותה בצלמן ובדמותן
של הנגזרות המגונות של האחים ליהמן.

כאילו לקחנו שתי אבנים

וקשרנו אותן יחד בחבל

בתקווה שהן יצופו ביתר קלות.

התוצאה היא, כמובן,
ההתפרקות הבלתי-נשלטת

שאנו חווים כיום.

היום כבר רוב האנשים מבינים זאת.

אז מה שאנו מקבלים הוא
ציור של ירושלים חדשה.

הוא לובש צורה של מה שמכונה
"האופציה הפדרלית".

אירופאים בעלי כוונות טובות
עם ידידים מהתחום הפדרלי

מדקלמים את התיאור הארוך והמייגע הזה

של מושגים, רעיונות והצעות פדרליות.

הרי לכם כמה מהם.

אנו שומעים על חשיבות חישולה

של מערכת העברות פיננסית
אירופית אחידה,

על הקמת משרד אוצר פדרלי,

על כך שנעניק ל"לוויתן" חדש,
צאר כלכלי חדש,

את הכוח לשלוט בכולנו
באגרוף ברזל ובמשטר אימה.

אנו שומעים על סליקה ריכוזית
של נכסים לאומיים,

בפרט מן הסוג היווני.

על חוקי הריבונות הלאומית

כמחיר אותו ניאלץ לשלם
בתמורה להאחדה פיננסית זו

וכמובן, השינויים המבהילים באמנה

שצריכים לעבור
דרך 27 בתי-נבחרים

ו/או ציבורי בוחרים.

טענתי היא שזה גם
לא ניתן לביצוע וגם לא רצוי.

מדוע זה לא ניתן לביצוע?

כי -- וזהו מסר לפדרליסטים --

האויב הגדול ביותר כרגע לפדרליזם
הוא הפדרליזם עצמו.

והסיבה לכך שאני אומר זאת היא,

שאם ננוע בכיוון הפדרליסטי,

אין ספק שהמשבר ישיג אותנו.

הוא ינוע מהר מאיתנו.

וכשהשינויים באמנה יארכו יותר זמן
מאשר התמוטטות האירו,

כל שיישאר לנו הוא בלגן יוקד

שבו לא ייוותר דבר לאחדו
לכלל פדרציה.

אבל יש סיבה נוספת לכך
שיש להימנע מהאופציה הפדרלית הזו,

והיא שאם "ארצות הברית של אירופה"
הוא רעיון טוב,

זה אינו רעיון שכדאי
לבזבז או להכליל

בהקשר של הנסיון לפתור
את המשבר הנוכחי.

אומר זאת בפשטות:
האופציה הפדרלית תהיה אפשרית

רק לאחר תום המשבר,
לא כתרופת-נגד למשבר.

נהיה מסוגלים וראויים להקים פדרציה

רק כשנוכל כאירופאים
לדמיין את העתיד

שבו היוונים והגרמנים

יצביעו למען פוליטיקאים
יווניים וגרמניים שייצגו אותנו.

נוכל ליצור פדרציה אירופית
ראויה לשמה

רק כשנוכל לדמיין מצב
שבו צבאותינו הלאומיים

יתמזגו ויתאחדו לכלל
צבא הגנה אירופי משותף.

נוכל לרקום לנו פדרציה ראויה לשמה

רק אם נוכל לדמיין מצב
שבו השקפותינו נשקלות ונמדדות

במסגרת אירופית על יסוד מעלותיהן,
ומעלותיהן בלבד,

מה שהאתונאים הקדמונים כינו:
"איסיגוריה",

בניגוד לשיפוט דבריו של אדם

על סמך מי שהוא,
המבטא בו הוא דובר

ומאיזו ארץ הוא.

ולבסוף, במישור סמלי
אך חשוב ביותר,

אומר כך: נהיה מסוגלים להקים
פדרציה טובה

רק כשנוכל להחליט, כאירופאים,
מה להדפיס על שטרות האירו שלנו.

במקום הגשרים והשערים המופשטים האלה
שמסמלים דבר אחד,

והוא העדר-יכולתנו להגיע להסכמה
בנושא הסמלים.

אז אם אני צודק, וירושלים החדשה
איננה באמת ירושלים החדשה,

ושהרעיון המוצע אינו ניתן לביצוע
ואינו רצוי,

והוא גם יוביל להתפרקות
שתצא משליטה,

מהי אם כן החלופה?

הרשו לי לטעון בפניכם
שבטרם נסכים על חלופה,

אולי כדאי שנסכים
על כמה עקרונות משותפים

שצריכים למשול בעתידנו.

עקרונות עתידיים אלה
אולי ייראו סותרים,

אבל ניתן להביאם לכלל הרמוניה

כי אם לא,
הרי שאין לנו עתיד.

אתן לכם דוגמאות:

עקרון אחד הוא לדעתי שעלינו לסיים
את החלוקה המושלמת של אירופה

שיצרנו במאסטריכט כדי לכונן את האירו,

אבל במקביל,
עלינו לחזק את הריבונות הלאומית

ולהעצים את האחריות הריבונות
במסגרת המודל הזה.

מערך עקרונות נוסף:

לשים קץ לסולידריות המרככת

שנכפית על הולנד וגרמניה

כדי לספק חילוצים, חילוצים כוזבים
ליוונים ולאירים.

להפסיק את הצנע המטופש
שרק מעמיק את משבר החוב.

להתעלם מכל הפניות לרכישת החוב,
כי זה לא יצלח,

אבל בה-בעת לשלב
השקעות וניהול של הבעיות שלנו

כמו החוב הקיים והפסדי הבנקים.

אני קורא לכך
"אירופיזציה מבוזרת",

אז הרשו לי לטבוע מונח:

"אירופה הגונה".

במה לבצע אירופיזציה?

שטחים חופשיים.

אנו זקוקים לניהול החוב הקיים
במישור האירופי.

אנו זקוקים לניהול המגזר הבנקאי

שמתמוטט עלינו מכל עבר,

ואנו זקוקים למדיניות השקעה משותפת
בהתאם לצרכים של אירופה.

איך נעשה זאת ללא שינויים באמנה
וללא פדרציה?

יש לנו מוסדות קיימים באירופה

ועל כל אחד מהם ניתן להטיל
אחת מהמטלות האלה.

לא אכנס לכך.

לא כאן המקום או הזמן.

תוכלו ללמוד יותר על הצעה זו
ממקורות אחרים.

כל שברצוני לעשות כעת
הוא לתת לכם לטעום מעט

מן המטרה של כל זה.

אירופיזציה מבוזרת יוצרת תנאים

לחיזוק הריבונות הלאומית והאחריות הלאומית.

משום שאם נמזג
את שלושת התחומים האלה באירופה,

של החוב הקיים, של הבנקים
ושל תזרים ההשקעות,

הרי שברמה הלאומית

כל חברה באיחוד
תוכל לנהל תקציב מאוזן,

וללמוד לחיות לפי אמצעיה,

וגם לזכות בהעצמה, במסגרת מגבלותיה,

להפעיל ריבונות לאומית מלאה.

הריני מציג בפניכם, אם כן,
הצעה זו של "אירופה ההגונה",

אם חיפשתם דרישה מקדימה
לחישולה של פדרציה עתידית,

שכבר הזכרתי,
ולא אחזור על כך.

הרשו לי לסיים
בכך שאזכיר לכם אגדה,

המספרת על הסיבילה מקומאי

שהציעה לטרקוויניוס סופרבוס,
מלך רומא באותם ימים,

את תשעת ספרי החוכמה
במחיר שנראה לטרקוויניוס מופרז,

ולפיכך הוא סירב להצעה.

סיבילה, כידוע, החלה לשרוף
את הספרים בזה אחר זה,

עד שטרקוויניוס הסכים במיאון
לשלם את המחיר המקורי, הגבוה,

תמורת שלושת הכרכים שנותרו.

הרשו לי לטעון שהמשבר האירופי
נוהג על פי השיטה של סיבילה.

הבעיה היא שמנהיגינו האירופיים
ממשיכים לומר "לא"

ובכך הם מאיימים

לאפשר למורשתנו המשותפת
להישרף כליל.

אירופיזציה מבוזרת מציעה לאירופה הזדמנות

להציל את שלושת ספרי החוכמה,
שנותרו לה, או את שווה-הערך להם.

היא מציעה לנו הזדמנות
להחיש את פעמיו של עידן חדש

שבו אירופאים, מצפון ומדרום,

ממזרח וממערב,
יכולו להביט איש בעיני הזולת

ולראות ולזהות שותף.

אם נחמיץ הזדמנות זו,

אירופה עתידה לגרור
את כוכב הלכת כולו

לתוך תסבוכת נתעבת
בפעם השלישית במאה אחת.

מחובתנו ואחריותנו המוחלטת למנוע זאת.

תודה לכם.

[מחיאות כפיים]