היי, קוראים לי טוני ואתם
צופים ב-Every Frame a Painting.
ואני יודע בדיוק מה אתם חושבים:
למה אני מדבר על הבחור הזה?
--אלוהים, אתה מייקל ביי!
--אלוהים, אני באמת מייקל ביי.
בגלל שאני לא אוהב את סרטיו,
אבל בכל זאת אני חושב שזה
הכרחי ללמוד אותם.
למה?
--ופול, אני חושב שהתחלת לראות
את רסלמניה (אליפות ההיאבקות) בטלוויזיה...
--טוב, אני...
--מפני שאל תסב את מבטך:
זה הדבר שמתקיף אותנו.
זה מה שהטלוויזיה,
מה שרוב קולקטיבי
של אנשים אנונימיים
רוצה לראות בטלוויזיה.
כמו רסלמניה, כמו אנה ניקול סמית',
כמו ג'אקאס, מייקל ביי
יצר משהו.
--ספקטקל!
זה מה שאנשים רוצים. הרומאים ידעו זאת,
לואי ה-14 ידע זאת, וולפווויץ יודע את זה.
--אחת, שתיים, שלוש...
בום! בייהאם!
אנחנו אולי חושבים שזה מחוספס ו-וולגרי,
אבל אם אנחנו רוצים לעשות סרטים טובים יותר,
אנחנו צריכים להבין את הדימויים
שמפציצים אותנו.
--היי, היי!
אז בואו נדבר על בייהאם (Bayham).
האם זו צורה קולנועית ייחודית?
אם אתם רוצים להבין את מייקל ביי, אז אחת הדרכים
הטובות ביותר היא לבחון את אלו שמעתיקים ממנו.
בואו נסתכל על השוט הזה מתוך
"באטלשיפ", המנסה
לחקות את תנועת המצלמה המעגלית
שמוכרת מסרטיו.
זה לא עובד כאן.
למה?
למעשה, זה די פשוט. קודם כל,
אין רקע, מלבד השמיים.
ללא רקע, אין היסט (פרלקס),
ולכן השוט מרגיש כאילו הוא לא זז.
רואים את ההבדל?
נוסף על כך, זו העדשה הלא נכונה. ביי לרוב
מצלם את השוטים האלה בעדשת טלפוטו (צרה),
אשר דוחסת את המרחב. זה גורם לרקע
לחלוף במהירות.
דבר שלישי, השחקן רק בוהה ומסובב
את ראשו.
אבל המפתח לגרסה של ביי הוא שהשחקן ינוע
באופן אנכי.
כמו שקורה כאן.
וכאן.
ולבסוף, הזווית הנמוכה נותנת לנו
תחושה של גודל וההילוך האיטי עושה רושם.
ולכן מה שיש בשוט של ביי זה סוגים
רבים של תנועה שמשולבים זה בזה:
תנועה של המצלמה,
תנועה של הרקע,
תנועה של השחקנים,
מתיחה של הזמן.
ואז הם עוצרים ומסתכלים,
אל מחוץ למסך, ויוצרים תחושה של קיפאון.
למרות שאתם מסתכלים על נקודה קבועה
בפריים, השוט מרגיש ענקי.
-- השיט הפך להיות אמיתי.
אם נפרק למרכיביו כל שוט של מייקל ביי,
נקבל בעיקרון את הדברים הבאים:
שכבות של עומק, היסט, תנועה,
דמויות וסביבה
כדי להעניק לנו תחושה של מימדים אפיים.
אף אחת מהטכניקות האלה היא
לא ייחודית כשלעצמה.
למעשה, רוב צלמי הקולנוע יישאפו באופן
טבעי ליצור עומק בדימויים שלהם.
וגם היסט, בכל פעם שהמצלמה נעה.
והשוט של הגיבור נמצא בכל מקום.
מה שהופך את ביי למיוחד הוא שיש אצלו
הרבה שכבות ושהתנועה יחסית מורכבת.
זה לא אומר שהשוטים שלו טובים יותר,
אבל זה כן הופך אותם
למסובכים יותר מאלה של המתחרים.
לכן נדמה כאילו הפריימים שלו עמוסים
בהתרחשויות.
המון אבק, לכלוך, עשן או
פיצוצים בין השכבות.
כמו כן - עמודי תאורה.
המון עמודי תאורה.
אם נחזור ל"בחורים רעים" הראשון, נוכל
להבחין בכך כבר בקרדיטים בפתיחה.
המכונית נעה בכיוון אחד,
המטוס נע בכיוון אחר,
עמודה התאורה נמצאים שם בשביל
תחושת הגודל, והעדשה היא טלפוטו.
מאוחר יותר בסרט, אפשר לראות
את אותן טכניקות של קומפוזיציה.
וכאשר הפיצוץ מתרחש...
ברגע שמזהים את זה, הרבה יותר קל
לפרק את הדימויים למרכיביהם.
ולראות את המגבלות שלהם.
למשל, ביי אינו מבחין בין מתי לעשות
את השוט
לבין מתי שלא לעשות אותו. הוא משתמש
באותן תנועות מצלמה
בין אם הדמות אומרת משהו חשוב...
--יש לך כסף כאן בארה"ב?
...או ג'יבריש מוחלט...
--מה אמרתי?
שמעת מה אמרתי?
--שמעתי מה אמרתי
כי אני עמדתי כאן כשאמרתי את זה.
כל שוט מתוכנן לצורך רושם חזותי
מקסימלי, בלי קשר לשאלה אם זה מתאים.
אבל הסגנון של ביי גם מוביל
לרעיונות חזותיים מרתקים.
איך אפשר לגרום למשהו להיראות גדול?
טוב, כשאתה שם המון דברים בגדלים
שונים באותו שוט
ואז אתה מניע את המצלמה כדי
ליצור רושם.
זה משהו שב"פארק היורה" גם כן
עשו היטב.
-אה!
-זה...זה דינוזאור.
לא פחות חשוב הוא עניין החלל שמחוץ לפריים.
שימו לב, השחקן הזה לא מסתכל
על המטוסים שאנחנו רואים ברגע.
זה אומר שיש אפילו עוד מטוסים
שאנחנו לא רואים.
ולכן למרות שהשוט מרגיש ענק,
הוא רומז על כך שיש אפילו יותר.
איך יוצר סרטים מצליח לחשוב
על דימויים כאלה?
במקרה של מייקל ביי, בואו נסתכל
על אחד מהסרטים האהובים עליו ביותר.
"כשאתה ג'ט, אתה ג'ט
לתמיד
מהסיגריה הראשונה שלך
עד יום מותך בעתיד."
יש ראיון מצוין בניו-יורק טיימס,
שבו הוא רואה את "סיפור הפרברים"
ומדבר על איך זה שוט אדיר
וזה קאט אדיר.
הוא לא מצליח להסביר למה הם אדירים,
חוץ מלומר "הם דינמיים".
אבל אני חושב שזה העניין:
כשאתה מציב שוטים מ"סיפור הפרברים"
לצד העבודה שלו, אפשר
למצוא את נקודות הדימיון.
אני חושב שהמטרה של ביי היא
ליצור את מה שהוא חושב שהם שוטים טובים,
ולחבר אותם במה שהוא חושב
שהם קאטים טובים.
אם הווארד הוקס הגדיר סרט טוב ככזה
שיש בו 3 סצנות טובות ואף אחת גרועה,
אז מייקל ביי חושב שסרט טוב
הוא כזה שיש בו 3000 שוטים דינמיים,
ואף אחד סטטי.
חוץ מ"סיפור הפרברים", מקור ההשראה
העיקרי של ביי הוא למעשה שוברי קופות אחרים.
הוא שואל לעתים קרובות מאותו
אוצר מילים ומאותם סיקוונסים.
ולכן משהו כזה...
הופך לזה...
שימו לב שהשוטים הסגורים של הדמויות
הופכים לסגורים יותר.
והשוטים הרחבים הופכים רחבים יותר.
הכל מקבל יותר שכבות של תנועה,
אבל אוצר המילים הבסיסי נותר זהה.
--תפסתי אותו!
-מעולה,ילד! אל תהיה שחצן.
והוא לא שואל רק מאנשים אחרים.
ביי גונב מעצמו באותה מידה.
וכך זה...
הופך לזה.
אפשר להרגיש בכל תנועה
בשוט המקורי.
למשל, המצלמה מסתובבת
נגד כיוון השעון,
בזמן שהפצצה מסתובבת עם כיוון השעון-
זה פשוט מוגבר בגרסה הזו.
--רובוטריקים, אני במרדף.
אז מה זה בייהאם?
זהו השימוש בתנועה, קומפוזיציה
ועריכה מהירה
כדי ליצור תחושה של מימדים אפיים.
כל שוט בודד מרגיש עצום, אבל גם
מרמז על דברים גדולים יותר מחוץ לפריים.
זה להעמיס שכבות רבות של תנועה, המצולמות
בעדשה צרה מאוד או רחבה מאוד.
זה להראות לך המון לרגע קצר ואז
לקחת את זה ממך.
אתה מרגיש את התנועה הכללית,
אבל לא תופס משהו מוחשי.
ויחד עם זאת, זה דורש הרבה אנשים
ושילוב בין דברים כדי לעשות זאת.
אבל זה בסופו של דבר וריאציה
על אוצר המילים הקיים של סרטי האקשן.
שוטים בודדים הם קצת יותר מלוכלכים,
קצת יותר רועדים, יותר מורכבים, קצת יותר שכבות.
ואז אתה עורך את זה ביחד מהר
יותר ממה שהמוח יכול לעכל,
אבל לא מהר יותר משהעין יכולה לנוע.
זה לא מהפכני,
אלא פשוט מה שקיים עם עוד קצת מלמעלה.
אם אתם רוצים לראות גרסה יותר קיצונית,
של אותם רעיונות,
תוכלו לבחון את סרטיו המאוחרים
של טוני סקוט.
ואם אתם רוצים לראות גרסה פחות
מגובבת, תוכלו להסתכל על אנימציה.
מישהו כמו גלן קין.
זה הרבה יותר ניכר מאשר אצל ביי,
אבל הרעיון הבסיסי הוא זהה.
דמות, סביבה, הרבה שכבות,
תחושה של מימדים אפיים.
העולם מרגיש עצום.
אחד העיבודים האהובים עלי לסגנון של
מייקל ביי הוא למעשה כשמכווצים אותו.
באופן אירוני, בייהאם, שנראה כאילו התפתח
מתוך ילד שפוצץ את רכבות הצעצוע שלו -
הוא דווקא די מקסים כשהוא זעיר.
במקום לפוצץ את העולם,
למה לא לפוצץ עיירה אנגלית קטנה?
--ברבור!
אבל בסופו של דבר, אני חושב שהפופולריות
של הסגנון הזה היא חשובה ביותר.
בין אם אנחנו אוהבים את זה או לא,
הדבר המעניין כאן
זה שאנחנו מאוד מתוחכמים מבחינה
ויזואלית
אבל לגמרי בורים מבחינה ויזואלית.
אנחנו מסוגלים לעבד מידע ויזואלי בקצב
שלא היה נפוץ בעבר,
אבל לחשוב מה משמעותו של הדימוי...
-- זה לא הכרחי!
...לא כל כך.
וכמו ש-ורנר הרצוג מנסח זאת:
--מפני שאל תסב את מבטך:
זה הדבר שמתקיף אותנו.
זה אולי יישמע קצת מוזר,
אבל מי שמפסיד מכך בעיקר
הוא למעשה מייקל ביי.
הוא עבד של העיניים של עצמו.
יש לו צורך להפוך כל דימוי לדינמי,
אפילו כאשר
זה סותר את הנושא של הסרט שלו.
-- יש אנשים שלא יודעים לזהות דבר
טוב גם כשהוא מביט להם בפנים.
-- למעשה זה הדבר הכי פשוט בחיים...
כן, הדברים הקטנים,
כמו בית גדול,
רציף, מבט על המים ועל
סירת מירוץ.
מה קורה כששני מספרי סיפורים גדולים
מתמודדים עם אותו נושא בדיוק?
--לעזאזל, נורם, אתה יודע,
אנחנו מסתדרים לא רע.
-- אני אוהב אותך מרג'י.
-- אני אוהבת אותך נורם.
-- בעוד חודשיים.
--בעוד חודשיים...