(מוזיקה)
(מוזיקה) (צלילים של סקייטבורד)
(מחיאות כפיים)
אז זה מה שעשיתי עם החיים שלי. (צחוק)
(מחיאות כפיים)
תודה. (מחיאות כפיים)
בילדותי, גדלתי בחווה בפלורידה'
ועשיתי מה שרוב הילדים עושים.
שיחקתי קצת בייסבול, ועוד כמה דברים בסגנון,
אבל תמיד הרגשתי שונה,
ועד שלא ראיתי תמונות במגזינים
של כמה חבר'ה על סקייטבורד, וחשבתי לעצמי
"וואלה, זה בדיוק בשבילי", מבינים על מה אני מדבר?
בגלל שאין אף מאמן שנושף מאחוריך,
והחברה' האלה, פשוט יכלו להיות עצמם.
לא היה לך מתחרה ישיר,
וממש אהבתי את ההרגשה, אז התחלתי לרכב על סקייטבורד
כשהייתי בערך בן 10, בשנת 1977,
וכשהתחלתי, תפסתי את העניין די מהר.
למעשה, הנה וידיאו בערך משנת 1984.
רק ב-1979 זכיתי בטורניר החובבנים הראשון שלי,
ואז ב-1981, הייתי בן 14
וזכיתי באליפות העולם,
מה שהיה מדהים מבחינתי,
ובאופן מאוד אמיתי, זה היה הניצחון הראשון האמיתי שהיה לי.
היי, תראו את זה.
לזה קוראים "קספר סלייד", כאשר הסקייטבורד הפוך.
שימו לעצמכם תזכורת לתרגיל הזה. (צחוק)
וזה שרואים עכשיו? לזה קוראים "אולי".
אז, כפי שצוין, זה קצת מוגזם כמובן,
אבל זאת הסיבה שקוראים לי הסנדק
של סקייטבורד רחוב מודרני.
הנה כמה תמונות של זה.
עכשיו, הייתי בערך באמצע הקריירה המקצועית שלי,
בערך באמצע שנות השמונים.
פרייסטייל בעצמו, אנחנו פיתחנו את כל התרגילים האלה
כמו שראיתם, אבל התפתחה לה
צורה חדשה של גלישה, שחבר'ה התחילו לקחת את הקטע
לרחובות, והם השתמשו ב"אולי"
שהראיתי לכם, כדי לקפוץ על כל מיני דברים
כמו מדרגות ומעל מעקות
וכל מיני דברים מגניבים.
בקיצור העניין התחיל להתפתח למעלה.
למעשה, כשמישהו אומר לך שהוא "סקייטר" כיום,
הוא בעצם מתכוון לזה שהוא "סקייטר רחוב",
בגלל פריסטייל, לקח לזה בערך 5 שנים למות,
ובשלב הזה, כבר הייתי אלוף "אלוף"
במשך 11 שנים, וואו!
ופתאום זה היה הסוף בשבילי. זהו זה. זה נגמר.
הם הורידו את הגלשן שנשא את השם שלי מהמדף,
ובעצם הכריזו על מותי בפומבי.
ככה הוורחתי את כספי, אתם מבינים?
יש לך גלשן עם החתימה שלך, וגלגלים ונעליים
ובגדים, היו לי את כל הדברים האלה, וזה נגמר.
הקטע המשוגע היה, שהיה בזה משהו מאוד משחרר,
כי לא הייתי צריך להגן
על התואר שלי כאלוף "אלוף" יותר.
"אלוף" נשמע מצחיק, אבל זה מה שזה, נכון?
ועכשיו - מה שמשך אותי לעניין מלכתחילה, החופש
שאיפשר לי פשוט ליצור דברים,
בגלל שזה הדבר שנהניתי ממנו, תמיד,
יצירת דברים חדשים.
הדבר הנוסף שהיה לי היה כמות אדירה של תרגילים
שהתבססו על משטח חלק.
הדברים שכל החבר'ה עשו היה מאוד שונה.
אז, עד כמה שזה היה משפיל ומבאס -
ותאמינו לי שזה היה מאוד מבאס. הייתי הולך לאתרי סקייטבורד,
וכבר הייתי "הבחור המפורסם", כן?
וכולם חשבו שאני מוכשר. אבל בקטע החדש הזה
הייתי זוועה. אז אנשים אמרו, "אה, הוא סבבה...
אוי, מה קרה למולן?" (צחוק)
אז, עד כמה שזה היה משפיל, התחלתי מחדש.
הנה כמה תרגילים שהתחלתי להביא
לתחום החדש. (רעשי סקייטבורד)
ושוב, יש שכבה של השפעה מפריסטייל
שהפך אותי - אה, זה?
זה, כאילו, הדבר הכי קשה שאי פעם עשיתי.
אוקיי, תראו את זה. לזה קוראים "דארקסלייד".
רואים איך זה מחליק על הצד האחורי?
זה כיף לאללה. (צחוק) ובעצם לא כזה קשה.
מבינים?, הבסיס של כל זה, אתם מבינים, "קאספרס",
רואים איך זורקים את זה? (רעש של סקייט)
קלי קלות, נכון? בקטנה. (צחוק)
והרגל הקידמית, הדרך שהיא תופסת אותו,
ראיתי מישהו מחליק על הצד האחורי של הקרש ככה,
וחשבתי לעצמי, "איך אני יכול להפוך את זה?"
בגלל שאף אחד עדיין לא עשה את זה.
ואז הבנתי משהו, זה מה שאני מנסה להגיד.
היתה לי תשתית. היתה לי שכבה עמוקה שאמרה,
כאילו, וואו, זאת רק הרגל שלך.
זה רק הדרך שבה אתה מעיף את הקרש שלך.
רק תתן למעקה לעשות את שלו, וזה קל,
ומה שקורה אחר כך, יש עוד 20 תרגילים
שמתבססים על וריאציות של זה.
אז זה סוג הדברים ש... הנה תראו את זה
הנה עוד דרך, ואני לא ארחיב על זה יותר מדי.
קצת יותר מדי, אני מבין.
הנה מה שנקרא "פרימו סלייד".
(רעשי סקייטבורד)
זה הטריק הכי כיפי בעולם.
(רעשי סקייטבורד)
זה כמו "סקינבורדינג".
וזה, תראו איך זה מחליק על הצדדים, לכל כיוון.
אוקיי, כשאתם רוכבים על סקייט ויורדים
אז הסקייט מחליק לכיוון הזה או לכיוון ההוא. זה די צפוי מראש.
אבל עם התרגיל הזה אי אפשר לצפות. זה כמו קומיקס, הירידות
וזה הסיבה שאני כל כך אוהב את זה.
זה כל כך כיפי. בעצם כשהתחלתי לעשות אותם,
אני זוכר, בגלל שנפצעתי. הייתי צריך לעבור ניתוח ברך.
כן? אז היו כמה ימים, בעצם כמה שבועות
שלא יכולתי לרכב על סקייט בכלל.
שוחררתי מזה. והייתי מסתכל על החבר'ה,
הייתי הולך לאיזה האנגר שמלא חבר'ה
היו מגיעים לרכב, החברים שלי, וחשבתי,
"אני חייב לעשות משהו חדש. אני רוצה לעשות משהו חדש.
אני רוצה להתחיל מההתחלה. לפתוח דף חדש."
אז בערב לפני הניתוח, וצפיתי,
וחשבתי, "איך אני הולך לעשות את זה?"
אז רצתי וקפצתי על הקרש שלי,
ואז עשיתי "קייבמן" ואז סובבתי אותו,
ואני זוכר שחשבתי, נחתתי כל כך בקלות וחשבתי
שאם הברך שלי תפגע הם יצטרכו לעבוד קשה יותר בניתוח בבוקר.
(צחוק)
בקיצור, זה היה מטורף.
לא יודע כמה מכם עברו ניתוח,
אבל (צחוק) אתה כל כך חסר אונים, כן?
אתה על האלונקה ואתה מסתכל על התקרה
כל פעם זה אותו דבר, ובדיוק כשהם שמים את מסכת הגז עליך
לפני שאתה הולך לישון
כל מה שיכלתי לחשוב זה "וואי, כשאני אתעורר ואחלים,
הדבר הראשון שאעשה זה לצלם את התרגיל הזה." (צחוק)
ובאמת זה מה שעשיתי. זה היה הדבר הראשון שצילמתי,
וזה היה אדיר!
עכשיו, תרשו לי - סיפרתי לכם קצת על ההתפתחות
של התרגילים. תתייחסו אל זה בתור תוכן, במובן מסוים.
מה שאנחנו עושים כסקייטרים רחוב זה,
יש לך תרגילים. נגיד שאני עובד על "דארקסלייד",
או "פרימו", אתם מכירים את התרגילים האלה כבר. (צחוק)
מה שעושים זה מסתובבים באותם רחובות
שכבר ראית מאוד פעמים, אבל פתאום בגלל
שכבר יש לך בראש משהו ממוקד לתרגיל הזה,
זה כאילו, מה יתאים לתרגיל החדש הזה?
איך אני יכול להרחיב, איך ההקשר, איך הסביבה
יכולה לשנות את האופי של מה שאני עושה?
אז אתה נוסע ונוסע ונוסע, ואני חייב להודות,
רק בגלל שהיה לי קשה עם זה בגלל שאני פה,
אבל אני אגיד את זה, אני לא לתאר לכם איזו זכות זאת
לא רק להופיע בפניכם אלא להיות כאן בקמפוס הזה,
בגלל שכל כך הרבה פעמים השומרים העיפו אותי מכאן. (צחוק)
(מחיאות כפיים)
אז אני אתן לכם עוד דוגמה
של איך ההקשר משפיע על התוכן.
זה מקום לא רחוק מכאן.
זו שכונה די גרועה, הדבר הראשון שאתה חושב זה,
האם הולכים לפרק אותי במכות? אתה יוצא, ורואים את הקיר הזה?
השיפוע די מתון, ומתבקש לעשות עליו תרגילי "Bank", כן?
אבל מצד שני יש בו משהו שטוב לתרגילי "Wheelies",
אז תקלטו את זה. יש כמה תרגילים, ושוב,
איך הסביבה משנה את האופי של התרגילים.
האוריינטציה היא של פריסטייל, "מניואל דאון - ווילי דאון".
תראו את זה, וואו, אני מת על זה. זה כמו גלישה, זה.
הדרך שבה תופסים את זה.
זה, קצת מסוכן כשיורדים הפוך.
ותראו את הרגל האחורית!
אופס (צחוק). תרשמו את זה לעצמכם. שוב, נחזור לזה בקרוב.
הנה. רגל אחורית, אוקיי, הנה, שם?
לזה קוראים "פליפ 360". שימו לב איך הקרש הסתובב
לכל הכיוונים גם אנכית וגם רוחבית.
ועוד דוגמה לאיך ההקשר השתנה,
והתהליך היצירתי עבורי ועבור רוב הסקייטרים,
זה שאתה הולך, יוצא מהאוטו, בודק אם יש שומרים,
אתה בודק עניינים... (צחוק)
זה מצחיק, אתה לומד את הקצב שלהם,
של החברה של האבטחה שמפטרלים,
רכיבה על סקייט זה כזה עניין צנוע, בחיי.
לא משנה כמה אתה טוב, אתה עדיין חייב להתמודד עם -
אז אתה פוגע בקיר, וכשאתה פוגע בו אז הדבר הראשון שאתה עושה זה
אתה נופל קדימה, ואני כזה , בסדר, בסדר.
וככל שאתה מתרגל,
אתה דוחף את זה למעלה, וכשזה קורה
זה מעיף לך את הכתף לכיוון הזה
וכשזה קרה חשבתי לעצמי "זה ממש דורש
פליפ 360" בגלל שככה מתכוננים לתרגיל הזה.
וזה מה שאני מנסה להדגיש,
כפי שאתם יכולים לדמיין, כל התרגילים הללו בנויים
מתת-תנועות וכל מיני תנועות יותר קטנות, מפורקות יותר
לרמה שאני לא ממש יכול לתאר, אבל דבר אחד
שאני כן יודע זה שכל תרגיל בנוי משילוב של שתיים
או שלוש או ארבע תנועות, אז כשעליתי למעלה,
כל הדברים האלה צפים באוויר ואתה כזה צריך לתת
לתודעה הקוגניטיבית לנוח קצת, אתה כאילו מרפה אותו קצת,
ונותן לאינטואיציה לשלוט תוך כדי.
וכל התת-תנועות האלה צפות להן ואז
כשאתה פוגע בקיר הכל מתחבר
באיזושהי רמה, וזה הרגע שהתודעה הקוגניטיבית, אתה חושב,
"אה, ברור, פליפ 360, זה מה שאני הולך לעשות."
אז ככה זה עובד אצלי, התהליך היצירתי,
התהליך עצמו של גלישת רחוב.
אז הדבר הבא - תרשו לי. (צחוק) אלה חברי הקהילה.
אלה כמה מהסקייטרים הכי טובים בעולם.
אלא החברים שלי. וואו, הם כאלה אנשים טובים.
והיופי בגלישה זה
שאף אחד הוא לא הכי טוב. בעצם, אני יודע שזה גרוע להגיד את זה,
אלה חברים שלי, אבל חלק מהם
לא נראים כאלה נינוחים על הקרש.
מה שעושה אותם אדירים זה הדרך שבה
הם משתמשים בסקייטינג כדי לייחד את עצמם.
כל אחד מהחברה האלה, אתה מסתכל עליהם,
אתה יכול לראות צללית שלהם ואתה יכול לדעת
"אה, זה הוא, זה הסלם, זה קוסטון,
הנה החבר'ה האלה, אלה החבר'ה.
וסקייטרים, אני חושב שהם בדרך כלל אנשים שונים
שמחפשים תחושת שייכות,
אבל שייכות תחת הדרישות שלהם,
ורואים שהם מקבלים כבוד אמיתי מכמה אנשים אחרים לוקחים
ממה שהם עושים, התרגילים הבסיסיים האלה, פליפ 360
אנחנו לוקחים את זה, הופכים את זה לשלנו ואז אנחנו תורמים
בחזרה לקהילה באופן פנימי
שמעשיר את הקהילה עצמה.
ככל שהתרומה יותר גדולה, ככה אנחנו מצליחים להביע וליצור
את האינדבידואליות שלנו, שכל כך חשובה לרבים מאיתנו
שמרגישים דחויים מלכתחילה.
החיבור של כולם נותן לנו משהו
שלא יכולנו להשיג כיחידים.
אני צריך לומר את זה. יש סוג של סימטריה יפה
שהרמה שבה אנו מתחברים לקהילה
נמצאת ביחס ישיר לאינדבידואליות שלנו, שאנו מביעים
על ידי מה שאנחנו עושים.
הלאה. החבר'ה האלה. ("האקרים וקוד פתוח")
קהילה מאוד דומה שמאוד תורמת לחידושים.
שימו לב שכמה מהתמונות הן מהמשטרה.
אבל זה מאוד דומה. כלומר, מה זה אומר להיות האקר' כן?
זה להכיר טכנולוגיה כל כך טוב עד שאפשר לעשות עליה מניפולציות
ולגרום לה לעשות דברים שלא התכוונו שיעשו. כן?
והם לא כולם רעים.
אתה יכול להיות האקר של לינוקס, ולגרום למערכת להיות יותר יציבה, כן?
יותר בטוחה. אפשר להיות האקר של iOS,
ולגרום לאייפון שלך לעשות דברים שלא תכננו שיעשה.
לא מאושר, אבל גם לא בלתי חוקי.
ואז יש את החבר'ה האלה, כן?
מה שהם עושים מאוד דומה לתהליך היצירתי שלנו.
הם מחברים אינפורמציה מנותקת
ואז מחברים אותה ביחד בצורה
שאנליסט אבטחה לא היה מצפה לה. כן?
זה לא עושה אותם אנשים טובים,
אבל זה נמצא בלב עולם הפיתוח,
בלב קהילה יצירתית, קהילה חדשנית,
וקהילת הקוד הפתוח, האתוס הבסיסי שלה
הוא לקחת את מה שאנשים אחרים עשו, לשפר את זה,
ובסוף להחזיר את זה כדי שכולנו נתקדם עוד יותר.
קהילות מאוד דומות, מאוד דומות.
יש לנו גם את הצדדים היותר קיצוניים, זה מצחיק, אבא שלי צדק.
אלה עמיתיי.
אבל אני מכבד את מה שהם עושים, והם מכבדים את מה שאני עושה,
בגלל שהם יכולים לעשות דברים. מדהים מה שהם יכולים לעשות.
למעשה, אחד מהם הוכתר ליזם השנה על ידי "Ernst & Young"
של איזור סן דייגו,
אז הם לא, אין לך באמת מושג עם מי אתה מתעסק.
וכולנו זכינו באיזושהי דרגה של תהילה.
למעשה, הצלחתי עד כדי כך
שבאופן מוזר תמיד הרגשתי לא ראוי.
היה לי פטנט, וזה היה מגניב, ופתחנו חברה
והיא צמחה, והיא היתה הכי גדולה
ואז היא ירדה ואז היא נהייתה הכי גדולה שוב,
מה שהיה יותר קשה מהפעם הראשונה, ואז מכרנו אותה,
ואז מכרנו אותה שוב.
אז הצלחתי. ובסופו של דבר,
אחרי שזכית בכל הדברים האלה, מה הדבר שממשיך לדחוף
אותך קדימה? כפי שציינתי, העניינים עם הברך והכל,
מה באמת ידחוף אותך?
בגלל שזה לא רק התודעה.
מה באמת יכה בך ויגרום לך לעשות משהו
ולהביא אותו לרמה גבוהה יותר, ואחרי שיש לך הכל,
לפעמים חבר'ה נשכחים עם כל הכישרון הזה
ואחד הדברים שהיה לכולנו זה תהילה,
לדעתי הסוג הכי טוב של תהילה כי אפשר להוריד אותה.
הייתי בכל העולם,
ולפעמים אלף ילדים צורחים את השם שלי
וזה חוויה כל כך מוזרה וחזקה.
זה כאילו, זה מבלבל.
ואז אתה נכנס לאוטו ונוסע
עשר דקות, ויוצא מהאוטו
ואף אחד לא שם עליך. (צחוק)
וזה מכניס הכל לפרספטקטיבה, כאילו,
זה רק אני, ופופולריות, מה זה באמת?
לא הרבה.
מה שבאמת מדרבן אותנו זה כבוד מחברי הקהילה.
זה מה שגורם לנו
לעשות את מה שאנו עושים. אני שברתי יותר מתריסר עצמות,
החבר'ה האלה, הבחור הזה יותר מאיזה עשר זעזועי מוח,
עד שזה הפך כבר לבדיחה, כן?
זו כבר באמת בדיחה, צוחקים עליו.
הלאה. וזה משהו עמוק יותר, וזה מה שאני -
אני חושב שהייתי בסיבוב הופעות כשקראתי את אחד מהביוגרפיות
של פיינמן. זה היה האדום או הכחול.
והוא אמר שם משהו שכל כך נגע לי.
זה שהפרס נובל
היא האבן דרך על כל העבודה מופלאה,
וזה צלצל אצלי בגלל שזכיתי ב-35 מתוך 36 תחרויות
שהשתתפתי בהם במשך 11 שנים, וזה הטריף אותי.
למעשה, לנצח זה לא המילה. ניצחתי פעם אחת.
שאר הזמן אתה רק מגן על התואר,
ואתה נכנס למין, תנוחת צב, מבינים אותי?
ככה שאתה לא באמת עושה את זה.
זה מבטל את כל ההנאה ממה שאתה אוהב
כי אתה כבר לא עושה את זה כדי ליצור וליהנות,
ובזמנו כשזה היה הסוף שלי, זה היה אחד
הדברים המשחררים ביותר שקרו לי,
בגלל שיכולתי לחזור ליצור.
ותראו, אני מבין שאני כמעט על הגבול של הטפה
אני לא פה כדי להטיף.
פשוט אני מדבר מול קהל בר מזל.
אם אתם עוד לא מנהיגים של הקהילה שלכם,
כנראה תהיו בקרוב, ואם יש כל דבר שאני יכול לתת לכם
שעולה ממה שהשגתי מסקייט
הדבר היחיד בעל משמעות, אני חושב, והדבר היחיד הקבוע,
זה לא תהילה, זה לא כל הדברים האלה.
מה שזה, זה שיש ערך מהותי בליצור משהו
למען היצירה עצמה, ואפילו יותר מזה,
בגלל שתראו, אני בן 46
וכמה זה פתטי שאני עדיין נוסע על סקייטבורד, אבל יש -
(צחוק) - יש יופי בלהחזיר את זה לקהילה
שעזרת ליצור ולראות אותה מתפתחת,
ולראות את הדור הצעיר יותר, יותר מוכשר, או פשוט אחרת,
לוקח את כל העניין לרמה שלא יכלות לדמיין בכלל,
בגלל שזה ממשיך לחיות. אז תודה על הזמן שלכם.
(מחיאות כפיים)
כריסטינה הולי: יש לי שאלה אליך.
אז באמת המצאת את עצמך מחדש בעבר
מפריסטייל לרכיבת רחוב, ואני חושבת שזה היה לפני כארבע שנים,
פרשת רשמית. זהו זה? מה הלאה?
רודני מולן: זאת שאלה טובה.
קריסטינה: יש לי הרגשה שזה לא הסוף.
רדוני: כן, כל פעם שאתה חושב שתפסת משהו,
זה מצחיק, לא משנה כמה אתה טוב,
ואני מכיר חבר'ה כאלה, זה מרגיש כאילו אתה מלטש קקי.
מבינה? (צחוק)
וחשבתי, הדרך היחידה שאני יכול להרחיב את זה
זה על ידי שינוי משהו בבסיס,
וזה מה שהמשכתי לעשות, סיפור ארוך,
סיפור מייאש, אז אם אעשה את זה, ולא רק אדבר על זה,
את תהיה הראשונה לדעת.
כריסטינה: בסדר, לא נשאל אותך עוד שאלות.
רודני: אשלח לך סמס.
קריסטינה: (צחוק) בסדר. תודה רבה. כל הכבוד. (מחיאות כפיים)
רודני: תודה רבה. תודה רבה. (מחיאות כפיים)
(מחיאות כפיים)