כמו שכריס אמר, אני חוקר את המוח האנושי –

את הפונקציות והמבנה של המוח האנושי.

אני רוצה שתחשבו דקה מה זה אומר.

יש לנו איבר שהוא 1.2 קילו של ג'לי

שאפשר להחזיק בכף היד,

והוא יכול לתפוס את המרחב של חלל בין כוכבי.

הוא יכול להגות בנושא האינסוף

והוא יכול לחשוב על עצמו הוגה על האינסוף.

הדבר הרקורסיבי הזה נקרא מודעות עצמית,

אני חושב שזה הגביע הקדוש של כל מדעי המוח,

ואולי יום אחד, בתקווה, 
נוכל להבין איך זה קורה.

אז איך חוקרים את האיבר המסתורי הזה?

יש לנו בערך 100 מיליארד תאי עצב,

זרועות קטנות של פרוטופלסמה, 
מתקשרות אחת עם השנייה,

ומהפעילות הזאת נוצר טווח עצום של יכולות

שאנו קוראים להן מודעות אנושית.

איך זה קורה?

ובכן, יש הרבה דרכים לחקור 
את הפונקציות של המוח האנושי.

גישה אחת, שנמצאת בשימוש רב,

היא להתבונן באנשים 
שנפגעו באזורים קטנים במוח,

ונוצרו שינויים גנטיים 
באזורים קטנים מאוד במוח.

מה שקורה אז זה לא מחיקה מוחלטת

של כל היכולות המוחיות שלכם,

ביטול של יכולתכם השכלית.

מה שקורה הוא איבוד ממוקד של פונקציה אחת

כשכל הפונקציות האחרות נשארות תקינות.

וזה נותן לנו ביטחון מסוים להניח

שהאזור הזה של המוח 
אחראי איכשהו על הפונקציה הזאת.

ואז אפשר להתאים פונקציה למבנה,

ולמצוא מה עושים הקישורים המוחיים

כדי לייצר את הפונקציה הזאת.

זה מה שאנחנו מנסים לעשות.

הרשו לי לתת לכם כמה דוגמאות מדהימות לכך.

למעשה, אני אתן לכם שלוש דוגמאות, 
כל אחת של שש דקות, במהלך השיחה הזאת.

הדוגמה הראשונה היא תסמונת יוצאת דופן 
הנקראת תסמונת קפגראס.

אם תסתכלו בתמונה כאן,

הנה האונות הטמפורליות, 
האונות הפרונטליות, האונות הפריאטליות,

האונות שמרכיבות את המוח.

וכאן נמצא, חבוי בתוך האונות הטמפורליות

כפי שאפשר לראות כאן,

מבנה שנקרא פיתול דמוי-כישור 
(fusiform gyrus)

ולזה מדענים קוראים אזור הפנים של המוח

כיוון שכאשר הוא פגוע, 
לא ניתן לזהות פרצופים של אנשים.

עדיין אפשר לזהות אותם לפי הקול שלהם

ולהגיד, אה כן, זה ג'ו,

אבל אי אפשר להסתכל על הפרצוף ולזהות מי זה.

אי אפשר אפילו לזהות את עצמך במראה.

אתה יודע שזה אתה, כי הוא קורץ כשאתה קורץ,

ואתה יודע מה זאת מראה,

אבל אתה לא באמת מסוגל לזהות את עצמך.

בסדר. התסמונת הזאת ידועה 
כתוצאה של נזק מוחי לפיתול הדמוי כישור.

אבל יש תסמונת יותר נדירה, כל כך נדירה

שמעט רופאים מכירים אותה, אפילו נוירולוגים

והיא נקראת אשליית הקפגראס.

והיא מתבטאת אצל פציינטים נורמלים 
בכל דרך אחרת

שחוו נזק מוחי, יוצאים מתרדמת,

נורמלים מכל בחינה, אבל מסתכלים באמא שלהם

ואומרים "האישה הזאת נראית כמו אמא שלי,

אבל לא, היא מתחזה,

היא אישה אחרת שמעמידה פנים שהיא אמא שלי."

למה זה קורה?

שימו לב, האדם הזה צלול 
ואינטיליגנטי מכל בחינה

אבל כשהוא רואה את אמא שלו

האשלייה מופיעה וטוענת שזאת לא אמא שלו.

הפרשנות הנפוצה ביותר לעניין הזה,

אותה תמצאו בכל ספרי הפסיכיאטריה,

היא הפרשנות הפרוידיאנית, שהיא שהבחור הזה,

ואפשר לפרש אותו הדבר גם כלפי נשים, אגב,

אבל נדבר כרגע על גברים -

כשהיה תינוק, תינוק קטן מאוד,

הייתה שלו משיכה מינית חזקה לאמא שלו.

זה מה שנקרא תסביך אדיפוס של פרויד.

אני לא אומר שאני מאמין בזה,

אבל זה מה שפרויד אמר.

וכשאתה גדל, קליפת המוח מתפתחת,

ולומדת להכיל את הדחפים המיניים כלפי אמא שלך.

למרבה המזל, אתה לא מגורה מינית כל פעם שאתה רואה את אמא שלך.

ומה שקורה הוא,

שאחרי נזק מוחי שפוגם בקליפה,

הדחפים המיניים החבויים הללו יוצאים החוצה,

עולים לפני השטח, ולפתע, באופן בלתי מוסבר

אתה מתחיל להיות מגורה מינית על ידי אמא שלך.

ואתה אומר "אם זאת אמא שלי,

איך אני מגורה מינית?

היא בטח לא אמא שלי, היא מתחזה."

זאת הפרשנות היחידה ההגיונית למוח הפגוע.

הפרשנות הפרוידיאנית אף פעם לא נראתה לי הגיונית.

היא די גאונית, כמו רוב הפרשנויות הפרוידיאניות...

(צחוק מהקהל)

אבל היא לא הייתה הגיונית כי ראיתי את אותה אשלייה,

שהייתה לפציינט ביחס לפודל שלו.

(צחוק מהקהל)

הוא אמר, "דוקטור, היא נראית כמו פיפי, אבל היא לא,

זה סתם כלב אחר."

נראה אתכם משתמשים בפרשנות הפרוידיאנית עכשיו.

(צחוק מהקהל)

תתחילו לדבר על החיתיות החבויה בכל בני האדם,

או משהו אבסורדי אחר.

אז מה באמת קורה כאן?

אז כדי להסביר את התסמונת המוזרה הזאת,

נתבונן במבנה ותפקוד המערכת הויזואלית במוח.

באופן נורמלי, תמונות מגיעות דרך העיניים,

ועוברות לאזורים הויזואליים במוח.

יש למעשה 30 אזורים באחורי המוח שמיועדים אך ורק לראייה,

ואחרי כל העיבוד, המידע מגיע למבנה קטן,

ה-fusiform gyrus, שתופס פרצופים.

יש שם נוירונים שרגישים פרצופים.

אפשר לקרוא לזה אזור הפנים של המוח, כן?

דיברתי על זה קודם.

כשהאזור פגום אי אפשר לראות פרצופים, כן?

אבל מהאזור הזה המידע עובר

למבנה שנקרא אמיגדלה, בתוך המערכת הלימבית,

המרכז הריגשי של המוח,

והמבנה הזה, שנקרא אמיגדלה,

מחליט על החשיבות הריגשית של מה שמתבוננים בו.

האם זה טרף? האם זה טורף? האם זה בן זוג?

או האם זה משהו טריוויאלי, כמו חתיכת מוך,

או חתיכת גיר, או - אני לא רוצה להצביע על זה -

או נעל, או משהו כזה, כן?

משהו שאפשר לחלוטין להתעלם ממנו.

ואם האמיגדלה מגורה, סימן שזה משהו חשוב,

ואז ההודעה עוברת למערכת העצבים האוטונומית.

הלב מתחיל לפעום יותר מהר,

אתם מתחילים להזיע כדי לפזר את החום שהגוף עומד להוציא

כתוצאה מפעולות השרירים.

וזה טוב, כי אנחנו יכולים לשים שתי אלקטרודות על כף היד

ולמדוד את השינויים בהולכה החשמלית של העור, כתוצאה מהזעה.

אז אני יכול לבדוק, כשאתם מסתכלים על משהו,

האם אתם נרגשים או מגורים או לא, אוקיי?

אני אחזור לזה עוד דקה.

אז לפי התיאוריה שלי, כשהבחור הזה מסתכל על חפץ,

כל חפץ, והתמונה עוברת לאיזורים הויזואליים

ומעובדת ב-fusiform gyrus,

והוא רואה שזה צמח אפונה, או שולחן,

או אמא שלו, נגיד, בסדר?

ואז המידע עובר לאמיגדלה,

ואז למערכת העצבים האוטונומית.

אבל אצל הבחור הזה, הקישור בין מערכת העצבים לאמיגדלה,

המרכז הריגשי של המוח, ניתק בתאונה.

ובגלל שה-fusiform gyrus תקין,

הבחור עדיין יזהה את אמא שלו,

ויגיד "אוקיי, זה נראה כמו אמא שלי."

אבל בגלל שהקישור למרכז הריגשי לא קיים,

הוא אומר "אם זאת אמא שלי, איך אני לא מרגיש חם בלב?"

או אימה, כן? תלוי באיזו אמא.

(צחוק מהקהל)

ואז הוא אומר "איך אני מסביר את ההיעדר המוחלט של רגשות?

זאת לא יכולה להיות אמא שלי.

זאת מישהי אחרת שמעמידה פנים."

איך אפשר לבדוק את זה?

אני יכול לקחת כל אחד מכם ולהושיב אתכם מול מסך,

ולבדוק את ההולכה החשמלית של העור שלכם,

כשאתם רואים תמונות על המסך,

כלומר לבדוק כמה אתם מזיעים כשאתם רואים משהו.

אם זה שולחן או מטריה, אתם כמובן לא מזיעים.

אם זה תמונה של אריה, או נמר, או בחורה, אתם מזיעים, כן?

ותאמינו או לא, אם אני אראה לכם תמונה של אמא שלכם

אם אתם אנשים נורמליים, אתם תתחילו להזיע.

אתם אפילו לא חייבים להיות יהודים.

(צחוק מהקהל)

עכשיו, מה קורה עם הבחור הזה?

מראים לו תמונות על מסך

ובודקים את ההזעה שלו.

כסאות ושולחנות וכולי, שום דבר, כרגיל,

אבל גם כשמראים לו תמונה של אמא שלו

הוא לא מזיע בכלל.

אין שום תגובה רגשית לאמא שלו.

כי הקישור בין אזורי הראיה לאזורי הרגש במוח נקטע.

הראיה שלו נורמלית, כי מרכז הראיה שלו תקין

הרגשות שלו נורמליים, הוא צוחק, הוא בוכה,

אבל הקישור בין הראיה לרגשות נחתך

ולכן הוא מאמין שאמא שלו היא מתחזה.

זאת דוגמה נהדרת של מה שאנחנו עושים,

לוקחים תסמונת פסיכיאטרית נוירולוגית ביזארית ובלתי ניתנת להבנה

ומניחים שהגישה הפרוידיאנית שגויה,

ואפשר להגיע להסבר יותר מדויק

בעזרת האנטומיה של המוח.

דרך אגב, אם הבחור ההוא הולך לחדר אחר,

ואמא שלו מטלפנת אליו מהחדר הסמוך,

הוא מרים את השפופרת ואומר "היי, אמא, איפה את?"

אין אשליה דרך הטלפון.

אחר כך היא באה אליו, והוא אומר "מי את?

את נראית כמו אמא שלי." בסדר?

הסיבה היא שיש מסלול נפרד המקשר

בין אזורי השמיעה במוח לאזורי הרגשות

והוא לא נפגע בתאונה.

אז בטלפון הוא מזהה את אמא שלו בלי בעיה.

ואז פנים מול פנים הוא טוען שהיא מתחזה.

בסדר, אז איך כל המערכת המורכבת הזאת נבנית במוח?

האם זה הטבע? הגנים? הסביבה?

אנחנו בוחנים את השאלה הזאת

בעזרת תסמונת נוספת שנקראת איבר הפנטום.

בטח שמעתם על תופעת איבר הפנטום.

כשקוטעים למישהו יד או רגל, בגלל זיהום,

או שמישהו מאבד יד או רגל במלחמה, מלחמת עיראק לדוגמה,

שהפכה מאוד בעייתית לאחרונה,

הוא עדיין ממשיך להרגיש בקיומה של היד החסרה,

וזה מה שנקרא יד פנטום או רגל פנטום.

למעשה, אפשר לקבל פנטום בכל איבר בגוף.

תאמינו או לא, אפילו איברים פנימיים.

הייתה לי חולה שעברה ניתוח כריתת רחם,

והיה לה פנטום רחם, כולל כאבי מחזור פנטומיים

בזמנים הנכונים במחזור החודשי.

ולמעשה, סטודנט אחד שאל אותי

אם היא גם מקבלת תסמונת קדם-וסתית פנטום?

(צחוק מהקהל)

נושא חשוב מאוד למדע, שטרם הספקנו לחקור.

בכל מקרה, השאלה הבאה היא

מה אפשר ללמוד על איברי פנטום מניסויים?

אחד הדברים שגילינו הוא

שבערך חצי מהפציינטים עם איברי פנטום

טוענים שהם יכולים להזיז את הפנטום.

לטפוח לאח על כתפו,

להרים את הטלפון, לנופף לשלום.

כל אלה תחושות מאוד חזקות.

החולה לא הוזה.

הוא יודע שהיד שלו לא שם

אך למרות זאת, התחושה מאוד חזקה עבור החולה.

אבל אצל החצי השני של הפציינטים, זה לא קורה.

איבר הפנטום, הם אומרים "אבל דוקטור, איבר הפנטום משותק.

הוא מכווץ וספאסטי וזה כואב נורא.

אילו רק יכולתי להזיז אותו, אולי הכאב היה משתחרר."

למה שאיבר הפנטום יהיה משותק?

זה נשמע כמו אוקסימורון.

אבל מהסתכלות על המסמכים שלהם מצאנו

שאצל כל אלה עם איברי פנטום משותקים,

האיבר המקורי גם הוא היה משותק בגלל פגיעה בעצבים,

העצבים שמניעים את היד נפגעו

נחתכו בגלל תאונת אופנוע, או משהו כזה.

אז לפציינט היתה באמת יד משותקת כואבת

שהייתה במתלה במשך כמה חודשים או שנה,

ואז בניסיון שגוי להפסיק את הכאב,

המנתח קטע לו את היד,

ואז הוא קיבל יד פנטום עם אותם כאבים בדיוק, כן?

וזאת בעיה קלינית חמורה מאוד.

אנשים נכנסים לדיכאון.

חלקם מתאבדים בסופו של דבר.

אז איך מטפלים בתסמונת הזאת?

למה הם מקבלים איבר פנטום משותק?

אז מסתבר שהייתה להם יד אמיתית לפני הפנטום,

והמערכת העצבית שלהם נקטעה,

והיד האמיתית הפכה משותקת,

והייתה במתלה כמה חודשים לפני הקטיעה,

ואז הכאב ממשיך אחרי הקטיעה אל הפנטום.

למה זה קורה?

כשהיד עדיין הייתה קיימת, אבל משותקת,

המוח שולח פקודות ליד מקדמת המוח ואומר "זוזי!"

אבל העיניים שלו רואות שהיא לא זזה.

זוזי! לא זזה. זוזי! לא זזה. זוזי! לא זזה.

והמוח לומד את זה ומקבע את זה,

וזה נקרא שיתוק נלמד, אוקיי?

המוח לומד, בעזרת הקשר האסוציאטיבי של הב,

שכשהוא שולח פקודה להזיז את היד

הוא מקבל הרגשה של יד משותקת,

ואז, כשהיד נקטעת,

השיתוק הנלמד הזה מועבר לדימוי הגוף

ומועבר ליד הפנטום. אוקיי?

אז איך עוזרים לפציינטים כאלו?

איך גורמים למוח לשכוח את השיתוק הנלמד

כך שהוא יפסיק לחוש את הכאב הבלתי נסבל המכווץ

של יד הפנטום?

אז אמרנו, מה אם נשלח את הפקודה לפנטום,

ונעביר לו משוב ויזואלי כאילו היד כן זזה?

אולי זה ישחרר את כאב הפנטום, את ההתכווצות.

איך עושים את זה? טוב, עם מציאות מדומה.

אבל זה עולה מיליונים.

אז מצאתי פיתרון שעולה שלושה דולר,

אבל אל תספרו למממנים שלי.

(צחוק)

מה שעושים הוא ליצור קופסת מראה.

קרטון ובאמצעו מראה,

ואתה שם את הפנטום... דרק המטופל הראשון הגיע.

ידו נקטעה לפני 10 שנים.

היתה לו קריעה של העצב הברכיאלי

היד היתה משותקת ולאחר שנה נקטעה.

היתה לו יד פנטום עם כאב חמור והוא לא יכול היה להניעה.

יד פנטום משותקת.

הוא הגיע ונתתי לו קופסא ובתוכה מראה,

כאמור "קופסת מראה".

והוא שם את יד הפנטום השמאלית המאוגרפת

בצידה השמאלי של המראה,

ואת ידו הימנית הבריאה בצידה הימני,

באותה תנוחה עוויתית,

והסתכל במראה, ומה הוא חווה?

הוא התבונן ביד הפנטום קמה לתחיה,

כי הוא מתבונן על הבבואה של היד הבריאה במראה,

וכאילו שיד הפנטום קמה לתחיה.

"עכשיו", ביקשתי, "הזז את האצבעות

האצבעות האמיתיות, תוך כדי צפיה במראה".

הוא כמובן יקבל את החוויה הויזואלית שהפנטום זז.

זה ברור. אך הדבר המדהים הוא

שהפציינט צעק בהתלהבות: "אלוהים, הפנטום שלי זז! "

והכאב שכח.

זכרו, הפציינט הראשון שלי-

(מחיאות כפיים)

תודה.

הפציינט הראשון שלי הגיע והסתכל במראה,

וביקשתי, "התבונן על הבבואה של הפנטום שלך".

הוא התחיל לגחך ואמר "אני רואה את הפנטום שלי".

אבל הוא לא טיפש. הוא יודע שזה לא אמיתי

אלא רק בבואת מראה,

אך עדין זו חוויה חושית משכנעת.

"עכשיו" אמרתי, "הזז את היד הבריאה ואת הפנטום".

"אתה יודע שאיני יכול להניע את הפנטום, זה כואב".

אמרתי, "הזז את היד הבריאה."

והוא מיד אמר "אני לא מאמין! הפנטום שלי נע!"

"והכאב הוקל".

ואז ביקשתי, "עצום עיניים."

הוא עצם את עיניו.

"הזז את היד הבריאה."

"כלום- היד שוב קפוצה."

" אוקיי, פתח את העיניים."

"הו אלוהים, זה שוב זז!"

הוא היה מאושר כמו ילד בחנות ממתקים.

אז אמרתי, אוקיי, זה מוכיח את התיאוריה שלי על "השיתוק הנלמד"

ועל התפקיד המכריע של הראיה בו,

אך לא אקבל פרס נובל

על שהצלחתי לגרום למישהו להניע איבר פנטום

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

אם חושבים על זה, זה כשרון חסר תועלת לחלוטין.

(צחוק)

אבל אז חשבתי שיתכן ולסוגים אחרים של שיתוק

כמו שבץ או דיסטוניה מקומית-

יכול להיות מרכיב נלמד

שניתן להתגבר עליו ע"י שימוש במתקן פשוט כמו ראי.

אז אמרתי לדרק-

הרי הוא לא יכול להסתובב עם ראי כל הזמן כדי להקל על הכאבים-

אמרתי לו "קח את המראה הביתה ותתאמן כמה שבועות.

אולי לאחר האימון

תוכל להניח למראה, לבטל את השיתוק הנלמד

ולהתחיל להניע את היד המשותקת,

וכך להקל על הכאבים."

הוא הסכים ולקח את המראה לביתו.

אחרי הכל זה רק שני דולר.

לאחר שבועיים הוא מטלפן אלי,

ואומר "דוקטור אתה לא תאמין!"

"מה?" אמרתי.

"זה נעלם!"

"מה נעלם?" שאלתי.

חשבתי שאולי קופסת המראה נעלמה.

(צחוק)

"הפנטום שהיה לי בעשר שנים האחרונות,

פשוט נעלם."

התחלתי לחשוש, אמרתי לעצמי, אלוהים,

הרי שיניתי את דימוי הגוף של הבחור,

מה עם האתיקה המחקרית על ניסויים בבני אדם וכל זה?

אז אמרתי, "דרק, זה מפריע לך?"

"מה פתאום, בשלושת הימים האחרונים לא היתה לי יד פנטום

ולכן לא היו לי כאבים במרפק, ביד הקפוצה,

ובזרוע. כל הכאבים נעלמו.

הבעיה היא שעדיין יש לי אצבעות פנטום שיוצאות מהכתף,

והקופסא לא מגיעה לשם."

(צחוק)

"אתה יכול לשנות אותה ולשים לי אותה על המצח

כדי שאוכל להיפטר מאצבעות הפנטום?"

הוא חשב שאני איזה מין קוסם.

עכשיו, למה זה קרה?

המח חווה קונפליקט חושי משמעותי.

מצד אחד הוא מקבל מידע ויזואלי שהפנטום חזר.

מצד שני אין תגובה תואמת

מהשרירים האומרת שאין יד, נכון?

ובנוסף יש פקודות מוטוריות שאומרות שיש יד,

ובגלל הקונפליקט הזה, המח אומר - לעזאזל

אין פנטום, אין יד, נכון?

סוג של הכחשה- מתעלם מהאותות.

וכשהיד נעלמת, הבונוס הוא שהכאב נעלם

כי לא יתכן כאב חסר גוף שמרחף באויר.

אז זהו הבונוס.

הטכניקה הזו נוסתה על עשרות מטופלים

על ידי קבוצות אחרות בהלסינקי

ויתכן שהיא יעילה כטיפול לכאבי פנטום,

ואנשים ניסו אותה גם בשיקום משבץ מוחי.

בדרך כלל חושבים על שבץ כעל נזק לסיבים העצביים,

ושאי אפשר לעשות דבר בקשר לזה.

אך כנראה יש מרכיב בשיתוק של שבץ שהוא שיתוק נלמד,

ואולי ניתן יהיה להתגבר עליו בעזרת מראות.

גם זה נמצא במחקרים קליניים,

ועוזר להמון חולים.

אוקיי, תנו לי להעביר הילוך ולעבור לחלק השלישי של ההרצאה,

והוא על עוד תופעה מרתקת בשם סינסתזיה (Synaesthesia).

שהתגלתה על ידי פראנסיס גאלטון במאה ה-19.

בן דודו של צ'ארלס דרווין.

הוא שם לב שלחלק מהאוכלוסיה,

שבאופן כללי הם בריאים לחלוטין, יש את התופעה המוזרה הבאה

כל פעם שהם רואים מספר, יש לו צבע.

חמש הוא כחול, שבע הוא צהוב, שמונה ירקרק,

תשע אינדיגו וכו'.

שימו לב שהאנשים הללו נורמלים לחלוטין מבחינות אחרות.

לפעמים צלילים שונים מחוללים צבעים.

דו דיאז הוא כחול, פה דיאז ירוק,

צליל אחר יהיה אולי צהוב. טוב?

למה זה קורה?

גאלטון קרא לזה סינסטזיה,

ערבוב של חושים.

אצלנו החושים נבדלים.

האנשים הללו מערבבים את חושיהם.

למה זה קורה?

יש שני היבטים מעניינים לבעיה הזאת.

ראשית, התכונה הזאת משפחתית,

אז גאלטון אמר שיש בה בסיס תורשתי, גנטי.

שנית...וזה מחזיר אותי לנושא המרכזי

של ההרצאה- יצירתיות-

סינסטזיה שכיחה פי שמונה אצל אמנים, משוררים, סופרים

ואנשים יצירתיים אחרים מאשר בשאר האוכלוסיה.

למה שזה יהיה כך?

אני אענה על השאלה הזו.

מעולם לא ענו עליה לפני כן.

אוקיי, מהי סינסטזיה? מה גורם לה?

אז יש הרבה תיאוריות.

תיאוריה אחת היא שהם סתם משוגעים.

זו לא באמת תיאוריה מדעית אז אפשר לשכוח ממנה.

תיאוריה אחרת שהם מסוממים, כן?

יתכן שיש משהו בזה

כי התופעה יותר שכיחה באיזור המפרץ מאשר בסן דייגו.

(צחוק)

התיאוריה השלישית...

בואו נשאל את עצמנו מה באמת קורה בסינסטזיה?

אז אנחנו מצאנו שאזורי הצבעים והמספרים

הם מאוד סמוכים במח, בפיתול דמוי-כישור (fusiform gyrus).

אז אמרנו שישנו חיווט מקרי

בין איזורי הצבע והמספרים במח.

אז כל פעם שאתה רואה מספר, אתה רואה את הצבע התואם לו,

ולכן יש סינסטזיה.

מדוע זה קורה?

למה שיהיה חיווט כזה אצל אנשים מסוימים?

זוכרים שאמרתי שזה משפחתי?

זה הרמז.

והוא שיש איזשהו גן חריג,

מוטציה בגן שגורמת לחיווט החריג הזה.

כולנו, כך מתברר,

נולדים כשהכל מחוזר להכל.

כל איזור במח מחובר לכל איזור אחר,

והקשרים האלה עוברים גיזום כדי ליצור

את המבנה המודולרי האופייני של המוח הבוגר.

אז אם הגן שאחראי לגיזום הזה

עובר מוטציה,

אז מקבלים פגם בגיזום בין איזורים קרובים במח,

ואם זה בין איזורי הצבע והמספרים, מקבלים סינסטזית צבע-מספר,

ואם זה בין איזורי הצלילים והצבעים, מקבלים סינאסטזית צליל-צבע.

עד כאן מובן.

עכשיו, מה אם הגן הזה מבוטא בכל המח,

כך שהכל מחווט להכל?

ובכן, חישבו מה משותף לאמנים, 
סופרים ומשוררים,

היכולת שלהם לבצע חשיבה מטפאורית,

לחבר בין מושגים שהם לכאורה לא קשורים

כמו "זהו המזרח ויוליה היא השמש."

אתם לא אומרים, "יוליה היא השמש"

זה אומר שהיא כדור אש בוער?

סכיזופרנים עושים זאת אך זה סיפור אחר, נכון?

אנשים בריאים אומרים שהיא חמה כמו השמש,

קורנת, או מטפחת כמו השמש.

מיד מוצאים את הקשרים.

אז אם אנו מניחים שהחיווט המוגבר

הוא בחלקים שונים של המח,

אז זה ייצור נטיה מוגברת

לחשיבה מטפאורית ויצירתית

אצל אנשים עם סינסטזיה.

ולכן סינסטזיה שכיחה פי שמונה אצל

משוררים, אמנים וסופרים.

זוהי השקפה מאוד מוחית על סינאסטזיה.

ההדגמה האחרונה... אפשר עוד דקה?

(מחיאות כפיים)

אוקיי. אני אראה לכם 
שלכולכם יש סינסטזיה, אבל אתם בהכחשה.

הנה לפניכם אלפבית חייזרי. 
ממש כמו האלפבית שלנו,

איי הוא איי, בי הוא בי, סי הוא סי,

צורות שונות לצלילים שונים. בסדר?

וכאן יש לכם אלפבית חייזרי.

אחד מהם הוא קיקי ואחד הוא בובה.

מיהו מי?

כמה חושבים שזה קיקי וזה בובה? הרימו ידיים

טוב, באחד או שנים יש מוטציות.

(צחוק)

כמה חושבים שזה בובה וזה קיקי?

תשעים ותשעה אחוזים.

אף אחד מכם לא חייזר, אז איך ידעתם?

זה מכוון שאתם משתמשים בחשיבה מופשטת-סינסטתית.

כלומר, אתם אומרים שהצורה המשוננת-קי קי,

ובאוזן תאי השערה מעוררים-קי קי,

מחקים את הצורה המשוננת הויזואלית.

וזה מאוד חשוב, כי זה אומר

שהמח יוצר משהו בסיסי...

זה נראה כמו אשליה מטופשת,

אך חלקיקי האור בעין יוצרים צורה,

ותאי השערה באוזן יוצרים דפוס אודיטורי,

והמח יכול לשלוף את המכנה המשותף.

זו צורה בסיסית של חשיבה מופשטת,

ואנו כעת יודעים שזה קורה בפיתול דמוי-הכישור במח

כי כשהוא נפגע,

אובדת היכולת הזו של קיקי ובובה,

וגם היכולת המטפאורית.

אם נשאל אדם כזה מה המשמעות

של "לא כל הנוצץ זהב הוא",

הוא יאמר "אם זה מתכתי ונוצץ, זה לא אומר שזה זהב,

צריך לשקול את זה". אוקיי?

כלומר הם מפספסים לגמרי את המשמעות המטפאורית.

אז האזור הזה גדול אצל בני אדם פי שמונה

מאשר אצל יונקים ירודים.

משהו מאוד מעניין קורה בפיתול הזה,

והוא הצומת בין השמיעה, הראיה והמישוש,

והפך להיות ענק אצל בני אדם.

אני חושב ששם הבסיס להרבה יכולות אנושיות יחודיות

כמו חשיבה מופשטת, מטפאורות ויצירתיות.

כל השאלות הללו שפילוסופים חוקרים אלפי שנים,

אנו המדענים יכולים להתחיל לחקור על ידי הדמיית מח,

ושאילת שאלות נכונות את המטופלים.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)

מצטער על זה...

(צחוק)