שלום, נשות TED, מה קורה.
(מחיאות כפיים)
לא מספיק טוב.
שלום, נשות TED, מה קורה?
(מחיאות כפיים)
שמי הוא מייסון זאיד,
ואני לא שיכורה,
אבל הרופא שיילד אותי היה שיכור.
הוא חתך את אימי שש פעמים
בשישה כיוונים שונים,
ובדך הוא חנק את התינוקת הקטנה והמסכנה שגדלה להיות אני.
כתוצאה מכך, אני סובלת משיתוק מוחין,
שמתבטא בכך שאני רועדת כל הזמן.
תראו.
זה מתיש.
אני כמו שקירה, שקירה,
משולבת עם מוחמד עלי.
(צחוק)
שיתוק מוחין (C.P.) אינה מחלה גנטית.
לא ממדובר בפגם מולד.
לא ניתן להדבק ממנו.
אף אחד לא הטיל קללה על הרחם של אימי.
ולא חליתי במחלה משום שהורי הם בני דודים,
והם בני דודים.
(צחוק)
זה קורה רק בעקבות תאונות,
כמו התאונה שקרתה לי ביום הולדתי.
עכשיו, חשוב לי להזהיר אתכן,
אני לא מעוררת השראה,
ואני לא רוצה שמישהו בחדר
ירגיש רע בגללי,
כי מתישהו במהלך החיים,
חלמתם שהפכתם לנכים.
הצטרפו למסע יחד אתי.
ערב חג המולד, אתם בקניון,
נוסעים במעגלים מחפשים מקום חניה,
ומה אתם רואים?
16 מקומות חניה פנויים בחניית הנכים.
ואתם חושבים "אלוהים, לא יכולתי להיות
רק קצת נכה?"
(צחוק)
וחוץ מזה, אני חייבת להגיד לכם,
יש לי 99 בעיות, ושיתוק מוחין הוא רק אחת מהן.
אם הייתה אולימפיאדה למדוכאים,
הייתי זוכה במדליית זהב.
אני פלסטינית, מוסלמית, אישה, נכה,
ואני גרה בניו ג'רזי.
(צחוק) (מחיאות כפיים)
אם אתם לא מרגישים יותר טוב עכשיו, כדאי שתרגישו.
אני מגיעה מהעיר קליפורד פארק במדינת ניו ג'רזי.
תמיד אהבתי את העובדה
שהעיירה שלי והמחלה שלי
חולקות את אותן ראשי תיבות (C.P.).
אני אוהבת גם את העובדה שאילו רציתי ללכת
מבייתי לעיר ניו יורק, יכולתי לעשות זאת.
רוב חולי שיתוק המוחין לא מסוגלים ללכת.
אבל ההורים שלי לא האמינו ב- "לא יכול".
אבא שלי תמיד אמר
"את יכולה לעשות זאת, כן את יכולה."
(צחוק)
אז, אם שלוש האחיות הגדולות שלי שטפו רצפה,
אני שטפתי רצפה.
אם שלוש האחיות הגדולות שלי הלכו לבית ספר ציבורי,
ההורים שלי תבעו את מערכת החינוך
כדי לוודא שגם אני אלמד שם,
ואם ארבעתנו לא קיבלנו עשיריות במבחנים,
כולנו פגשנו את הכפכף של אימא.
(צחוק)
אבי לימד אותי ללכת כשהייתי בת חמש
הוא שם את עקביי על כפות הרגליים שלו
והלך.
שיטה נוספת בה הוא השתמש הייתה לנופף
בשטר של דולר מולי, ולתת לי לרדוף אחריו.
(צחוק)
החשפנית שבתוכי הייתה חזקה מאד, ועל ידי --
(צחוק)
כן, לא, ביום הראשון של גן הילדים,
כבר הלכתי כמו אלופה
שחטפה אגרוף אחד יותר מדי.
כשגדלתי, היו רק שישה ערבים בשכונה שלי,
וכולם היו בני משפחתי.
כיום יש 20 ערבים בשכונה,
וכולם עדיין בני משפחה שלי.
(צחוק)
אני לא חושבת שמישהו שם לב שאנחנו לא איטלקים.
(צחוק) (מחיאות כפיים)
כל זה קרה לפני אירועי ה- 11 לספטמבר ולפני שהפוליטיקאים
חשבו שמותר להם להשתמש בביטוי "אני שונא מוסלמים"
כסיסמאת הבחירות שלהם.
לאנשים שגדלתי אתם לא הייתה בעיה עם האמונה שלי.
הם כן, לעומת זאת, דאגו מאד
מהאפשרות שאני עלולה לגווע ברעב בתקופת הרמדאן.
הייתי מסבירה להם שצברתי מספיק שומן
למחיה של שלושה חודשים שלמים,
כך שצום מזריחת החמה ועד השקיעה בא לי בקלות.
רקדתי סטפס בברודווי.
כן, בברודווי. זה נשמע משוגע.
(מחיאות כפיים)
ההורים שלי לא יכלו לממן טיפולי פיזיותרפיה,
אז הם שלחו אותי לבית ספר לריקוד.
למדתי לרקוד בנעלי עקב,
כך שאני יודעת ללכת בנעלי עקב.
ואני מניו ג'רזי,
וחשוב לנו מאד להראות אופנתיות,
כך שכאשר החברות שלי נעלו נעלי עקב, גם אני נעלתי נעלי עקב.
וכשהחברות שלי יצאו לבלות את חופשת הקיץ
בחופי ניו ג'רזי, אני לא הצטרפתי.
ביליתי את הקיץ באזור מלחמה,
כי ההורים שלי פחדו
שאם לא נחזור לבקר ברשות הפלסטינית
כל שנה בקיץ,
נגדל להיות כמו מדונה.
(צחוק)
במהלך חופשת הקיץ
אבא שלי היה מנסה לרפא אותי,
אז שתיתי חלב צבאים,
וטופלתי בספלים חמים על הגב,
הוטבלתי במימי ים המלח,
ואני זוכרת שהמים שרפו לי בעיניים
וחשבתי, "זה עובד! זה עובד!"
(צחוק)
והמרפא הפלאי היחיד שמצאנו היה בשיעור יוגה.
אני חייבת להתוודות, זה ממש משעמם,
אבל לפני שעשיתי יוגה,
הייתי אומנית סטנד-אפ שלא יכולה לעמוד.
ועכשיו אני מסוגלת לעמוד על הראש.
ההורים שלי תמיד הדגישו בפני
שאני מסוגלת לעשות הכל,
שאין חלום שהוא בלתי אפשרי,
והחלום שלי היה להופיע
באופרת הסבון "בית חולים כללי."
התקבלתי לקולג' תודות להעדפה מתקנת
וקיבלתי מלגה חלומית ל- ASU,
האוניברסיטה של מדינת אריזונה,
כי התאמתי לכל מכסות ההעדפה.
היית ממש חיית המחמד של החוג לתאטרון.
כולם אהבו אותי.
הכנתי שיעורי בית עבור כל הילדים הפחות חכמים,
קיבלתי 100 בכל הקורסים שלי,
100 בכל הקורסים שלהם.
בכל פעם ששיחקתי סצנה
מההצגה "ביבר הזכוכית,"
הפרופסור שלי פרץ בדמעות.
אבל אף פעם לא השתתפתי בהצגה.
לבסוף, בשנה האחרונה ללימודים,
ASU החליטו להעלות מופע שנקרא
"הם רוקדים ממש לאט בג'קסון."
זה מחזה על נערה עם שיתוק מוחין
אני הייתי נערה עם שיתוק מוחין
אז התחלתי לצרוח בהתרגשות,
"סוף סוף אני אקבל תפקיד בהצגה!
יש לי שיתוק מוחין!
חופשיה סוף סוף! חופשיה סוף סוף!
תודה לאל, אני חופשיה סוף סוף!"
לא קיבלתי את התפקיד.
(צחוק)
שרי בראון קיבלה את התפקיד.
רצתי אל מנהלת מחלקת התיאטרון
בוכה בהיסטריה, כאלו מישהו ירה לי בחתול,
כדי לשאול אותה למה,
והיא אמרה שזה בגלל
שהם לא חשבו שאני מסוגלת לבצע את הפעלולים.
אמרתי לה "סליחה, אם אני לא יכולה לבצע את הפעלולים,
גם הדמות בהצגה לא יכולה."
(צחוק) (מחיאות כפיים)
זה היה התפקיד שאני, פשוט, נולדתי לשחק
והם נתנו אותו, הם נתנו אותו לשחקנית ללא שיתוק מוחין.
הקולג' חיקה את החיים.
להוליווד יש היסטוריה אפלה
של ליהוק שחקנים בריאים בגופם
לגלם תפקידים של נכים בקולנוע.
לאחר סיום הקולג', חזרתי לגור בבית,
וסצנת המשחק הראשונה שלי הייתה
כניצבת באופרת סבון.
החלום שלי התגשם.
וידעתי שאני יכולה להתקדם
מתפקיד של שתי מילים לתפקיד של החברה המשוגעת בקלות.
אבל למרות זאת, המשכתי לתפקד כרהיט מפואר
שיכולת לראות רק מאחור,
והתבהר לי
שמלהקים
לא מעסיקים שחקנים מוזרים, ממוצא אתני חריג ועם מוגבלות.
הם שוכרים רק אנשים מושלמים.
אבל היו גם יוצאים מן הכלל.
כשגדלתי צפיתי הרבה בוופי גולדברג,
רוזאן באר, אלן,
ולכל הנשים האלה יש דבר אחד משותף:
הן היו קומיקאיות.
אז הפכתי לקומיקאית.
(צחוק) (מחיאות כפיים)
העבודה הראשונה שלי הייתה כנהגת שמסיעה קומיקאים
מניו יורק אל מופעים בניו ג'רזי,
ואני לעלם לא אשכח את המבט על פניו של הקומיקאי הראשון
שהסעתי כשהוא הבין
שהוא נוסע במהירות לא חוקית בכביש המהיר לניו ג'רזי
במכונית שנהוגה על ידי בחורה עם שיתוק מוחין.
הופעתי במועדונים ברחבי אמריקה,
הופעתי גם בשפה הערבית במזרח התיכון,
בלי צנזורה ובלי כיסוי ראש.
יש אנשים שאומרים שאני
הסטנדאפיסטית הראשונה בעולם הערבי.
אני לא אוהבת להגיד אני ראשונה,
אבל אני בטוחה שהם לא שמעו
את השמועה המרושעת שנשים הן לא מצחיקות,
והם חושבים שאנחנו מצחיקות בהיסטריה.
בשנת 2003, אחי מאב ואם אחרים
דין עובידאללה ואני
יסדנו את פסטיבל הקומדיה של ערבים-אמריקאים בניו יורק.
השנה הפסטיבל התקיים בפעם העשירית.
המטרה שלנו הייתה לשנות את הדימוי השלילי
שיש לערבים אמריקאים בתקשורת,
ובאותה הזדמנו להזכיר למלהקים
שמזרח אסייתים היא לא מילה נרדפת לערבים.
(צחוק)
ההתמודדות עם הזהות הערבית הייתה קלה, קלה בהרבה
מההתמודדות עם האתגר הגדול
של הסטיגמות כנגד נכים.
ההזדמנות הגדולה שלי הגיעה בשנת 2010.
הוזמתי להתארח
בתכנית החדשות בטלוויזיה בכבלים
"ספירה לאחור עם קית אולברמן."
נכנסתי לבושה בבגדי נשף,
והם הכניסו אותי לאולפן
והושיבו אותי בכיסא מסתובב, עם גלגלים.
הבטתי במנהל הבמה ואמרתי
"סליחה, אפשר לקבל כיסא אחר?"
והיא הסתכלה עלי וענתה,
"חמש, ארבע, שלוש, שתיים...."
ועלינו לשידור חי, מבינים?
אני נאלצתי להיאחז בכוח לשולחן המגיש
כדי שלא אתגלגל החוצה מהמסך בזמן השידור,
וכשהראיון הסתיים, רתחתי מזעם.
סוף סוף קיבלתי הזדמנות אמתית, ופספסתי אותה,
וידעתי שלעולם לא יזמינו אותי שוב.
אבל מר אולברמן לא רק הזמין אותי להתארח שוב בתכנית,
הוא צרף אותי כחברה קבועה בצוות התכנית,
והוא הדביק את הכיסא שלי לרצפה.
(צחוק) (מחיאות כפיים)
עובדה מעניינת אחת שלמדתי בשידור חי
עם קית אולברמן
הייתה שהאנשים באינטרנט הם חלאות.
אנשים אומרים שילדים הם אכזריים,
אבל אני מעולם לא צחקו עלי כילדה או כמבוגרת.
פתאום, המוגבלות שלי הפכה לנושא העיקרי ברשת האינטרנט.
הייתי צופה בסרטוני וידאו ברשת
ורואה הערות כמו,
"היי, למה היא מתעוותת?"
"היי, היא מפגרת?"
והחביב עלי מכולם "טרוריסטית פלסטלינה מסכה.
ממה היא סובלת?
אנחנו צריכים להתפלל עבורה."
מגיב אחד אפילו הציע
שיוסיפו את הנכות לתיאור שלי:
תסריטאית, קומיקאית, משותקת.
הנכות בולטת ממש כמו הגזע.
אם נכה ביכסא גלגלים לא יכול לשחק בתפקיד של ביונסה,
גם ביונסה לא יכולה לשחק בתפקיד של נכה בכיסא גלגלים.
הנכים הם הקבוצה הגדולה ביותר --
כן, תמחאו כפיים אנשים, קדימה.
(מחיאות כפיים)
הנכים הם המיעוט הגדול ביותר
בעולם, ואנחנו זוכים לייצוג המועט ביותר
בעולם הבידור.
הרופאים אמרו שאני לעולם לא אוכל ללכת,
אבל אני עומדת כאן מולכם.
אבל אם הייתי גדלה עם רשתות חברתית,
לא נראה לי שהייתי עומדת כאן.
אני מקווה שיחד
נוכל ליצור תדמית חיובית יותר
של נכות בתקשורת ובחיי היום יום.
אולי אם יהיו יותר דימויים חיוביים,
זה יוביל להפחתת ביטויי השנאה באינטרנט.
או אולי לא.
אולי עדיין דרושה קהילה שלמה
על מנת לחנך את הילדים נכון.
המסע המוזר שלי הביא אותי
לכמה מקומות מדהימים.
זכיתי לצעוד על השטיח האדום
מוקפת בכוכבת אופרות הסבון סוזן לוצ'י
והשחקנית הידועה לוריין ארבוס.
זכיתי לשחק בסרט עם אדם סנדלר
ולעבוד עם האליל שלי
דייב מתיוס המדהים.
טיילתי בעולם כמגישת הכותרות
במופע "ערבים משוגעים".
הייתי הנציגה
של מדינת ניו ג'רזי
בוועידה הדמוקרטית השנתית בשנת 2008.
וייסדתי את עמותת "ילדי מייסון",
עמותת צדקה שמקווה
לתת לילדי פליטי פלסטיניים
את שבב התקווה שהורי נתנו לי.
אבל הרגע שבולט מעל כולם
הוא כשקיבלתי -- לפני ההרצאה הזו --
(צחוק) (כפיים)
אבל הרגע שבולט מעל כולם
היה כשזכיתי להופיע
מול האיש שמרחף כמו פרפר
ועוקץ כמו דבורה,
ובגלל מחלת פרקינסון הוא רועד בדיוק כמוני,
מוחמד עלי.
(כפיים)
זו הייתה הפעם היחידה
שאבא שלי ראה אותי מופיעה על במה,
ואני מקדישה את ההרצאה הזו לזכרו.
אלוהים ישמור עליך אבא.
שמי הוא מייסון זאיד,
ואם אני מסוגלת, גם אתם מסוגלים.
(מחיאות כפיים)