בסוף השבוע האחרון,
עשרות מיליונים של אנשים בארה"ב
ועשרות מיליונים יותר ברחבי העולם,
בקולומבוס, ג'ורג'יה, בקרדיף, ווילס,
בצ'ונגצ'ינג, סין ובצ'אנאי, הודו
יצאו מבתיהם,
הם יכנסו לרכבים שלהם
או שהם ישתמשו בתחבורה הציבורית
או שהם ילכו ברגל,
והם יכנסו לחדר
וישבו ליד מישהו שהם לא מכירים
או אולי מישהו שהם כן מכירים,
והאורות יכבו והם יצפו בסרט.
הם יצפו בסרטים על חייזרים או רובוטים,
או רובוטים חייזריים או אנשים רגילים.
אבל הם יהיו כולם סרטים על
המשמעות של להיות אנושיים.
מיליונים ירגישו יראה או פחד,
מיליונים יצחקו ומיליונים יבכו.
ואז האורות ידלקו שוב,
והם יגיחו שוב לעולם אותו הכירו
לפני כמה שעות.
ומיליונים של אנשים יסתכלו על העולם
באור קצת שונה מאיך שהם הסתכלו עליו
לפני שנכנסו.
כמו החוויה של ביקור בבית כנסת,
מסגד או כנסיה,
או כל מוסד דתי אחר,
הליכה לסרט, באופנים רבים,
היא טקס מקודש.
החוזר על עצמו שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע.
אני אהיה שם בסוף השבוע הקרוב,
בדיוק כמו שהייתי שם ברוב סופי השבוע
בין השנים 1990-1996,
במתחם הקולנוע, סמוך לקניון
כחמישה מייל מבית הילדות שלי
בקולומבוס, ג'ורג'יה.
העניין המצחיק הוא שמתישהו בין אז ועכשיו,
שיניתי במקרה חלק מהשיח
שעוסק בשאלה אילו מהסרטים האלה יופקו.
אז, הסיפור בעצם התחיל ב-2005,
במשרד גבוה מעל לשדרות סאנסט,
שם עבדתי כמנהל זוטר
בחברת ההפקה של ליאונרדו דיקפריו,
"אפיאן וויי".
ולאלה מכם שלא מכירים
איך תעשיית הסרטים עובדת,
זה בעצם אומר שאני הייתי אחד
מקומץ האנשים מאחורי האדם
שמפיק את הסרט עבור האנשים
מאחורי המצלמה ולפניה,
שאת שמותיהם תזהו ביתר קלות מאשר את שלי.
בעצם, אתה עוזרו של מפיק הסרט,
שמבצע את העבודה חסרת התהילה
שכרוכה בהיבט היצירתי של הפקת סרטים.
אתה עורך רשימות של כותבים ובמאים ושחקנים
שיכולים להתאים לסרטים
שאתם רוצים להפוך למציאות;
אתה נפגש עם הרבה מהם ומהסוכנים שלהם,
שמקווים לזכות בפגישה נוספת בעתיד.
ואתה קורא, המון.
אתה קורא ספרים שאולי יהפכו לסרטים,
אתה קורא ספרי קומיקס שאולי יהפכו לסרטים,
אתה קורא כתבות שאולי יהפכו לסרטים,
אתה קורא תסריטים שאולי יהפכו לסרטים.
ואתה קורא תסריטים של כותבים שעשויים
לכתוב את התסריטים
לגרסת הסרט של הספרים,
ספרי הקומיקס והכתבות,
ואולי ישכתבו את התסריטים שאתה עובד עליהם.
וכל זה בתקווה שתמצא את הדבר הגדול הבא
או את הכותב הגדול הבא שיכול לספק משהו
שיכול להפוך אותך ואת החברה שלך
לדבר הגדול הבא.
אז ב-2005, עבדתי כמנהל פיתוח
בחברת ההפקה של ליאונרדו.
קיבלתי שיחת טלפון מסוכן של כותב תסריטים
שהתחילה כמו שרוב השיחות האלה מתחילות:
"יש לי את הסרט הבא של ליאו".
עכשיו בסרט הזה, שהלקוח שלו כתב,
ליאו ישחק לוביסט של תעשיית הנפט
שהחבֵרה שלו, מטאורולוגית מקומית,
מאיימת לעזוב אותו
כי העבודה שלו תורמת להתחממות הגלובלית.
והמצב הזה מגיע לשיא
בגלל העובדה שישנו הוריקן באוקיאנוס האטלנטי
שמאיים לעשות נזקים בסדר גודל
של ההוריקן מריה ממדינת מיין ועד חוף מירטל.
ליאו, השבור מהפרידה הקרבה,
עושה עוד קצת מחקר על ההוריקן
ומגלה שבמסלול שלו לאורך האוקיאנוס האטלנטי,
הוא יעבור מעל הר געש שהיה כבוי עד כה
ועכשיו הפך להיות פעיל
שיפלוט אפר רעיל לתוך העין שלו
שאז צפוי שיהפוך לסוג של נשק כימי
שיחריב את העולם.
(צחוק)
בנקודה הזאת שאלתי אותו,
"אז אתה בעצם מציע לי
'ליאו נגד סופת העל הרעילה
שתחריב את האנושות'?"
והוא הגיב ואמר,
"ובכן, כשאתה מציג את זה ככה,
זה נשמע מגוחך".
ואני מתבייש להודות שביקשתי מהבחור
לשלוח לי את התסריט,
וקראתי 30 דפים לפני שהייתי בטוח שזה גרוע
כמו שחשבתי שזה יהיה.
עכשיו, "סופת-על" היא באמת דוגמא קיצונית,
אבל היא גם לא יוצאת דופן.
ולרוע המזל, את רוב התסריטים
לא כל כך פשוט לפטור כמו את זה.
לדוגמא, קומדיה על תלמידת תיכון,
שכשהיא נאלצת להתמודד עם הריון לא מתוכנן,
היא מחליטה החלטה לא רגילה ביחס
לתינוק שעוד לא נולד.
ברור שמדובר בסרט "ג'ונו".
מאתיים ושלושים מיליון דולר בקופות הקולנוע,
ארבע מועמדויות לאוסקר, זכיה אחת.
מה לגבי צעיר ממומבאי שגדל בשכונות העוני
ורוצה להפוך למתמודד בגרסה ההודית
של "מי רוצה להיות מיליונר"?
זה קל - "נער החידות ממומבאי".
שלוש מאות שבעים ושבע מיליון ברחבי העולם,
10 מועמדויות לאוסקר ושמונה זכיות.
שימפנזה המספר את סיפורו
על חייו עם כוכב הפופ האגדי מייקל ג'קסון.
מישהו מכיר?
(צחוק)
זאת שאלה מכשילה.
אבל זה תסריט קיים בשם "בועות",
שהולך להיות מבויים על ידי טאיקה וואיטיטי,
הבמאי של "תור: רגנארוק".
אז חלק גדול מהעבודה שלך כמנהל פיתוח
הוא להפריד בין "סופות העל"
לבין "נערי החידות",
ובאופן יותר כללי, בין הכותבים
שכותבים את "סופת-על"
לכותבים שיכולים לכתוב את "נער החידות".
והדרך הקלה ביותר לעשות את זה, כמובן,
היא לקרוא את התסריטים,
אבל, בכנות, זה בלתי אפשרי.
כלל אצבע טוב הוא
שאגודת הכותבים של אמריקה
רושמת כ-50,000 כְּתבים מדי שנה,
ורובם הם תסריטים.
מתוכם, הערכה סבירה היא שכ-5,000 מהם
עוברים את הסינונים השונים,
סוכנויות, חברות ניהול,
קומפוזיציות תסריטים וכדומה,
והם נקראים על ידי מישהו בחברת ההפקה
או בסטודיו ברמה רצינית.
והם מנסים להחליט האם הם יכולים להפוך
לאחד מתוך 300 ופחות סרטים
שנעשים בידי החברות הגדולות
או חברות הבת שלהם בכל שנה.
כבר תיארתי את זה בעבר
כמשהו שדומה לחנות ספרים למנויים בלבד
בה המאגר כולו מאורגן באי סדר,
ולכל ספר יש אותה כריכה חסרת תיאור.
התפקיד שלך הוא להכנס לחנות הספרים הזו
ולא לצאת עד שתמצא את הספרים הטובים ביותר
והרווחיים ביותר שיש שם.
זהו דבר אנרכי ועמום בצורה מעוררת שמחה.
ולכל אחד יש את השיטה שלו
להתמודד עם הבעיות האלה.
אתם יודעים, הרוב מסתמכים
על הסוכנויות הגדולות
והם פשוט מניחים שאם יש
כשרונות ענקיים בעולם,
הם כבר מצאו את דרכם לסוכנויות,
בלי קשר לחסמים המבניים
שמקשים למעשה על הכניסה
לסוכנויות האלה מלכתחילה.
אחרים גם כל הזמן עורכים השוואות
בינם לבין עצמם
על דברים שהם קראו ומה טוב,
והם פשוט מקווים שקבוצת החתך שלהם היא
הטובה ביותר והמחוברת ביותר
ויש לה את הטעם הטוב ביותר בעיר.
ואחרים מנסים לקרוא הכל,
אבל, שוב, זה בלתי אפשרי.
אם אתה קורא 500 תסריטים בשנה,
אתה קורא המון.
וזה עדיין אחוז קטן מאוד ממה שנמצא שם בחוץ.
בעקרון, מדובר במיון מהיר.
וכשאתה מבצע מיון מהיר,
ברירת המחדל שלך היא הדעה המקובלת
לגבי מה שעובד ומה שלא עובד.
שקומדיה על נערה צעירה המתמודדת
עם מציאות של הריון
לא תמכור.
שסיפור על צעיר הודי לא ישרוד
בשוק המקומי
או בכל מקום אחר בעולם מחוץ להודו.
שהמקור היחיד לסרטים טובים נמצא
בקבוצות צרות מאוד של כותבים
שכבר מצאו את דרכם לעבוד ולחיות בהוליווד,
שכבר יש להם את הסוכנים הכי טובים בעסק,
ושכותבים מגוון צר מאוד של סיפורים.
ואני די מתבייש להודות, שזה בדיוק
המקום בו מצאתי את עצמי ב-2005.
יושב באותו משרד מעל לשדרת סאנסט,
מתבונן באותה חנות ספרים אנונימית מטאפורית,
אחרי שלא קראתי שום דבר מלבד
תסריטים גרועים במשך חודשים.
ומשמעות הדבר היא אחת משתיים:
א': אני לא ממש מוצלח בעבודה שלי,
שהיא לכאורה מציאה של תסריטים טובים,
או ב': קריאה של תסריטים גרועים
היא מהות העבודה.
במקרה כזה, שיחות הטלפון השבועיות
עם אמא שלי, בהן היא שואלת אותי
אם ציוני מבחן הכניסה
שלי ללימודי משפטים עדיין תקפים
הם משהו שכדאי שאתן עליהם את הדעת.
מה שגם ידעתי
הוא שעמדתי לצאת לחופשה של שבועיים,
וכמה שזה נורא לקרוא תסריטים גרועים
כשזה חלק מהעבודה שלך,
זה אפילו יותר כואב במהלך חופשה.
אז הייתי צריך לעשות משהו.
אז לילה אחד בשעה מאוחרת במשרד שלי,
ערכתי רשימה
של כל מי שנפגשתי איתו לארוחת בוקר,
צהריים, ערב או לדרינק
שהיו להם עבודות דומות לשלי,
ושלחתי להם אימייל אנונימי.
ביקשתי בקשה מאוד פשוטה.
שלחו לי רשימה של עד 10
מהתסריטים האהובים עליכם
שעומדים בשלושה קריטריונים:
אחת: אתם אוהבים את התסריט.
שתיים: הגרסה המצולמת של התסריט הזה
לא תגיע לבתי הקולנוע
עד לסוף אותה שנה,
ושלוש: גיליתם את התסריט הזה השנה.
זאת לא היתה בקשה לגלות את התסריטים
שיהיו שוברי הקופות הגדולים הבאים,
או בקשה לתסריטים שיזכו בפרסי אקדמיה,
הם לא היו צריכים להיות תסריטים
שהבוסים שלהם אהבו
או שהסטודיו שלהם רצה להפיק.
זאת פשוט היתה הזדמנות לאפשר לאנשים
לחוות את דעתם
על מה שהם אהבו,
שבעולם הזה, זה דבר ממש נדיר.
ובכן, כמעט כל 75 האנשים ששלחתי להם
את האימייל באופן אנונימי ענו לי.
ואז 24 אנשים נוספים שלחו
אל אותה כתובת אימייל אנונימית
בקשה להצטרף,
אבל וידאתי שהם אכן עובדים בעבודות
שהם טענו שהם עובדים.
ואז ניתחתי את ההצבעות בגיליון נתונים,
הרצתי טבלת ציר,
יִיצֵאתי אותה לפאואר פוינט,
ובלילה לפני שיצאתי לחופשה,
הדבקתי על זה שם חתרני למחצה
ושלחתי את זה כמענה מאותה
כתובת אימייל אנונימית
לכל מי שהצביע.
הרשימה השחורה.
מחווה לכל אלה שאיבדו את הקריירה שלהם
במהלך ההיסטריה האנטי-קומוניסטית
של שנות הארבעים והחמישים,
והיפוך מודע של התפיסה
שלשחור יש איכשהו קונוטציה שלילית.
לאחר שהגעתי למקסיקו, התיישבתי
על כיסא ליד הבריכה,
והתחלתי לקרוא את התסריטים האלה
ומצאתי, להפתעתי ושמחתי,
שרובם היו די טובים.
המשימה בוצעה.
מה שלא ציפיתי ולא יכולתי לצפות
הוא מה שקרה לאחר מכן.
כשבוע לאחר תחילת החופשה שלי,
עצרתי במרכז העסקים של המלון
כדי לבדוק את האימייל שלי.
זה הרי היה בעולם שלפני האייפון.
גיליתי שהרשימה הזאת שיצרתי באופן אנונימי
הועברה אלי בחזרה כמה עשרות פעמים,
לכתובת האימייל האישית שלי.
כולם שיתפו את רשימת התסריטים הזאת
שכולם אמרו שאהבו,
שקראו אותם ואז התאהבו בהם בעצמם.
ואני לא יכול לחזור על
התגובה הראשונית שלי כאן,
אבל אני אגדיר את זה כפחד,
הרעיון של לסקור אנשים לגבי התסריטים שלהם
לא היה חדש או גאוני כמובן.
ברור שיש איזה חוק-מאפיה בלתי כתוב בהוליווד
שמנע אנשים מלעשות זאת לפני כן
ואני פשוט הייתי תמים מדי מכדי להבין אותו
בשלב מוקדם זה של הקריירה שלי.
הייתי בטוח שעומדים לפטר אותי,
אז באותו יום החלטתי שני דברים,
א': שלעולם לא אספר לאף אחד
שאני עשיתי את זה,
וב': שלעולם לא אעשה את זה שוב.
ואז, ששה חודשים לאחר מכן,
משהו אפילו יותר ביזארי קרה.
הייתי במשרד שלי, בסאנסט,
וקיבלתי שיחת טלפון מעוד סוכן של כותב.
השיחה התחילה באופן מאוד דומה
לשיחה על "סופת העל":
"יש לי את הסרט הבא של ליאו".
עכשיו, זה לא החלק המעניין.
החלק המעניין הוא האופן שבו הסתיימה השיחה.
בגלל שהסוכן הזה אז אמר לי, ואני מצטט,
"אל תספר לאף אחד, אבל אני יודע
ממקורות מהימנים
שזה הולך להיות התסריט מספר אחת
ברשימה השחורה של השנה הבאה".
(צחוק)
כן.
אין צורך לומר שהייתי בהלם.
הנה מולי סוכן, שמשתמש ברשימה השחורה,
הדבר הזה שיצרתי באופן אנונימי
והחלטתי שלא לחזור עליו לעולם,
כדי למכור לי את הלקוח שלו.
וטוען שהתסריט הוא ראוי
רק מעצם העובדה שיש אפשרות שהוא
ייכלל ברשימת התסריטים האהובים.
אחרי שהשיחה הסתיימה, ישבתי במשרד שלי,
בוהה דרך החלון,
כשאני נע בין הלם ועליצות כללית.
ואז הבנתי שהדבר הזה שיצרתי
יש לו הרבה יותר ערך
מאשר רק הצורך שלי למצוא תסריטים טובים
לקריאה במהלך החופשה.
אז עשיתי את זה שוב בשנה שלאחר מכן --
וה"אל. איי. טיימס" חשף את שמי
כאדם שיצר את הרשימה --
ובשנה שלאחר מכן,
ובשנה שאחר כך -- אני המשכתי לעשות זאת
בכל שנה מאז 2005.
והתוצאות היו מרתקות,
בגלל שאם נשים את השקר הבלתי-מתנצל בצד,
הסוכן הזה צדק מאד.
הרשימה היתה הוכחה, עבור אנשים רבים,
לערכו של תסריט,
ושלתסריט טוב יש ערך גבוה יותר
ממה, שלדעתי, הרבה אנשים העריכו לפני כן.
מהר מאוד, הכותבים
שהתסריטים שלהם הופיעו ברשימה
התחילו לקבל עבודות,
התסריטים האלה התחילו להיות מופקים,
ואותם תסריטים שהופקו
היו לעתים קרובות אותם אלה
שהֵפֵרו את ההנחות
לגבי מה עובד ומה לא עובד.
אלה היו תסריטים כמו "ג'ונו"
ו"מיס סנשיין הקטנה"
ו"המלכה" ו"נאום המלך"
ו"ספוטלייט".
וכן, "נער החידות ממומבאי".
ואפילו הסרט על השימפנזה של מייקל ג'קסון
שיגיע בקרוב.
ובכן, אני חושב שזה ממש חשוב
שאני אעצור כאן לשניה
ואומר שאני לא יכול לקחת את הקרדיט
להצלחה של אף אחד מהסרטים האלה.
אני לא כתבתי אותם, לא ביימתי אותם,
לא הפקתי אותם, ולא תכננתי את התאורה שלהם.
לא הכנתי אוכל והצעתי שירותים --
אנחנו יודעים כמה זה חשוב.
הקרדיט לאותם סרטים, הקרדיט לאותן הצלחות,
שייך לאותם אנשים שעשו את הסרטים.
מה שאני עשיתי זה לשנות את האופן
שבו אנשים הסתכלו עליהם.
באופן מקרי, שאלתי אם
הדעה המקובלת היא נכונה.
ובוודאי, ישנם סרטים המופיעים ברשימה הזאת
שהיו מופקים
גם בלי הרשימה השחורה,
אבל ישנם גם רבים שברור שלא היו מופקים.
ולכל הפחות, דחפנו רבים מהם להפקה.
ואני חושב שזה שווה ציון.
כ-1,000 תסריטים נכנסו לרשימה השחורה
מאז שהיא נולדה ב-2005.
כ-325 מהם הופקו לסרטים.
הם היו מועמדים ל-300 פרסי אקדמיה,
הם זכו ב-50.
ארבע מתוך תשעת פרסי הסרט הטוב ביותר
הוענקו לתסריטים מתוך הרשימה השחורה,
ו-10 מתוך 20 התסריטים זוכי האוסקר האחרונים
הוענקו לתסריטים מתוך הרשימה השחורה.
סה"כ, הם הרוויחו כ-25 מיליארד דולר
בבתי קולנוע ברחבי העולם,
כלומר מאות מיליוני אנשים
צפו בסרטים האלה לאחר שעזבו את בתיהם,
התיישבו ליד מישהו שהם לא מכירים
והאורות כבו.
וזה לא כולל את דרכי ההפצה
שלאחר בתי-הקולנוע
כמו די.וי.די, הזרמת וידאו,
והבה נהיה כנים, הורדות לא חוקיות.
לפני חמש שנים בדיוק, ב-15 באוקטובר,
השותף העסקי שלי ואני התמקדנו ברעיון הזה
שכישרון כתיבת תסריטים אינו נמצא
היכן שציפינו שיהיה,
והקמנו אתר אינטרנט המאפשר לכל אחד בעולם
שכתב תסריט בשפה האנגלית
להעלות את התסריט שלהם, לקבל עליו הערכה,
ולהפוך אותו לזמין לאלפי אנשי מקצוע
בתחום הקולנוע.
ואני שמח לומר, שבחמש השנים מאז הקמתו,
הוכחנו את התיאוריה הזו.
מאות כותבים מרחבי העולם מצאו סוכנים,
קיבלו הצעות או מכרו את העבודה שלהם.
שבעה אפילו זכו להפקה של התסריט לסרט
בשלוש השנים האחרונות,
כולל הסרט "נייטינגל".
סיפור ההתדרדרות הפסיכולוגית של יוצא מלחמה,
בו פניו של דיוויד אוילאו
הן הדבר היחיד המופיע על המסך
במשך 90 הדקות שהסרט נמשך.
הוא היה מועמד לגלובוס הזהב ושני פרסי אמי.
זה גם די מגניב שיותר מעשרה כותבים
שהתגלו באמצעות האתר
נכנסו לרשימה השנתית של סוף שנה זאת,
כולל שניים משלושת התסריטאים
מספר אחת ברשימה האחרונה.
בפשטות, הדעה המקובלת לגבי
איכות התסריטים,
איפה היא נמצאת והיכן אפשר למצוא אותה,
היתה מוטעית.
וזה ראוי לציון, כיוון שכמו שהזכרתי קודם,
במיון המהיר למציאת סרטים להפקה
והפקתם בפועל,
יש המון הסתמכות על הדעה המקובלת.
ואותה דעה מקובלת,
אולי, רק אולי,
עלולה להיות מוטעית
בהיקף אפילו יותר רחב.
שסרטים אודות אנשים שחורים
לא מוכְרים מעבר לים.
שסרטי פעולה עם גיבורה אישה לא עובדים
כיוון שנשים מזדהות עם גברים,
אבל גברים לא יזדהו עם נשים.
שאף אחד לא רוצה לראות סרטים
על נשים מעל לגיל 40.
שגיבורי המסך שלנו צריכים להיות תואמים
לסטנדרטים מאוד צרים של יופי
שאנו מגדירים כמקובלים.
מה המשמעות של כל זה כשאותן דמויות
מוקרנות בגובה של 9 מטרים
והאורות כבים,
עבור ילד שנראה כמוני בקולומבוס, ג'ורג'יה?
או נערה מוסלמית בקרדיף, ווילס?
או נער הומוסקסואל בצ'אנאי?
מה המשמעות של כל זה לאופן
שבו אנחנו רואים את עצמנו
ואיך אנחנו רואים את העולם
ואיך שהעולם רואה אותנו?
אנחנו חיים בתקופה משונה.
ואני חושב שלרוב, כולנו חיים
במצב של מיון תמידי.
יש פשוט יותר מדי מידע,
יותר מדי דברים להתמודד אתם.
וכך ככלל, אנו נוטים לאמץ
את הדעה המקובלת.
ואני חושב שזה חשוב שנשאל את עצמנו,
באופן קבוע,
עד כמה אותה דעה מקובלת
היא בעיקר מקובלת אך ללא שום חכמה מאחוריה?
ובאיזה מחיר?
תודה רבה.
(מחיאות כפיים)