במהלך השבועות האחרונים,

כולנו נאלצנו להסתגל ולשנות 
את כל מה שאנחנו עושים:

להגביל מגע עם אנשים,

לרחוץ ידיים בהקפדה,

לעמוד בסבלנות בתור כדי להכנס לסופרמרקט,

ולהשאר בבית.

המילה 'בית' נעשתה טעונה במשמעות.

עבור רבים מאיתנו, הבית הוא מקום
של בטיחות ומקלט.

אבל לא זה המצב עבור כולם.

מה שהתברר בשבועות האחרונים

הוא שבתי אבות אינם מקום בטוח

לא לצוות ולא לדיירים.

מערך בתי האבות הפך לחזית הנשכחת בבריטניה.

מספר החולים והמתים בבתי האבות
של בבריטניה לא דווח

בשלבים הראשונים של המגיפה,

ורק עכשיו

אנחנו מתחילים להבין את הגודל וההשפעה

שהיתה לוירוס הקורונה בסביבה הזו.

רבים, כמוני,

שערכו מחקרים בבתי אבות ומכירים את המגזר

לא מופתעים, לצערי, ממה שקרה.

אז למה זה קרה?

ואילו לקחים יכולים להלמד מהטרגדיה הזו?

בתי אבות,

זהו מונח שמשמש לפעמים לתיאור 
בתי אבות סיעודיים או דיור מוגן,

מספקים טיפול,

בדרך כלל לקשישים שלא יכולים 
להמשיך לחיות בבתיהם.

הגיל הממוצע של הדיירים הוא בסביבות 80 שנה.

רב האוכלוסיה הן נשים - בערך 70 אחוז.

ולרובם יש שניים או שלושה 
מצבים רפואיים, כולל דמנציה.

זה אומר שהם לוקחים מספר תרופות,

ובכמה מקרים, יותר מ-10.

הדיירים בבתי אבות נוטים להיות
רגישים יותר לזיהומים.

מחקר שערכנו בצפון אירלנד ב-2011

הראה שנרשמו כמויות גדולות 
יותר של אנטיביוטיקה

לטיפול בזיהומים בבתי אבות בצפון אירלנד

ביחס לבתי אבות במדינות אירופאיות אחרות.

מחקר אחר, שפירסמנו ב-2010,

מצא רמות גבוהות של בקטריה בשם MRSA

גם בדיירים וגם בצוות.

מחקר נוסף הראה

שקשה לצוות לשלוט בזיהומים בבתי אבות

בגלל מחסור בזמן

ומחסור במימון

לרכישת הציוד הנדרש כדי למנוע זיהומים.

סקר שנערך ע"י Mather LifeWays,

שמספקת שירותי טיפול לקשישים
בבתי אבות בארה"ב,

מצא שהצוות לא הרגיש מוכן להתמודד 
עם מצבי חירום בתחום בריאות הציבור.

בהקשר של בריטניה,

בתי אבות אינם נתפסים 
כחלק ממערכת הבריאות הלאומית.

רבים מהם הינם בבעלות פרטית,

וזה יכול להשפיע על הנגישות לציוד מגן אישי.

ווחשוב מכך, כפי שהשם מרמז,
בתי אבות הם בתים.

הם הבית עבור הדיירים,

גם אם על בסיס קהילתי,

והצוות ינסה להדגיש את הסביבה הביתית

במקום ליצור סביבה קלינית,

כמו שרואים תכופות בבית חולים.

אז כל ההקדמה הזו

מדגישה כיצד נוצרו תנאים 
לסערה מושלמת בבתי האבות

במהלך המגיפה הזו:

אוכלוסיה פגיעה,

סביבה בסיכון גבוה

ומחסור במשאבים.

ואולי היה מעורב גם גורם לא מוחשי

ומשהוא שהחברה אולי לא מוכנה להודות בו:

האם באמת אכפת לנו מה קורה בבתי אבות?

הדיירים זקנים, וכנראה ימותו בכל מקרה.

אז לשם מה לטרוח לבדוק?

ולשם מה לטרוח למנות את מספר החולים והמתים?

בוריס ג'ונסון, ראש הממשלה, 
הצהיר בפרלמנט הבריטי

ביום רביעי, ה-6 במאי:

'בבתי האבות מתחוללת מגיפה,

וזה דבר שאני מצר עליו במרירות.'

ההכרה גוברת

שבתי האבות הושארו מאחור 
ונשכחו בשלבים המוקדמים.

ועכשיו יש מאמץ מרוכז לצמצום הפער בבדיקות,

באספקת ציוד מגן אישי,

ותמיכה נוספת משרותי הבריאות הלאומיים,

עם אחיות בי"ח שעכשיו עובדות בבתי אבות,

וצוותים נוספים שמייעצים בבקרת זיהומים.

הצוותים בבתי האבות עבדו בנסיבות קשות ביותר

כדי לספק את הטיפול הטוב ביותר לדיירים,

עד כדי כך שרבים מהם גרים עכשיו בבתי האבות

כדי לשמר את הסגר 
ולמזער את הסיכון להדבקה.

בעודנו מתקדמים להקלה אפשרית

של מרכיבי הסגר הקיצוניים יותר,

אולי החוויה לה הינו עדים בבתי האבות

תוביל לשינוי ממושך וקבוע

באיך שהחברה רואה את הקשישים

ובפרט את דיירי בתי האבות?

אולי בתי האבות יתפסו

כחלק חשוב של מערכת הבריאות
והתמיכה החברתית,

ולא ימוקמו בפאתי מערכת הבריאות הלאומית

ויתפסו לעיתים קרובות

כמפלט האחרון לטיפול?

ב-2007,

העיתונאי הבריטי פולי טוינבי

כתב במאמר דיעה עבור עיתון הגארדיאן:

'בתי ספר הם פוליטיקה לוהטת,

בתי זקנים, אינם.'

13 שנה מאוחר יותר, ב- 2020,

בתי אבות הפכו לפוליטיקה לוהטת,
אבל מכל הסיבות הלא נכונות,

והחברה נחרדה ממה שקרה.

אבל אולי הטרגדיה הזו 
תהיה הזרז לשינוי בבתי האבות.

ביום חמישי בלילה,

אנחנו עומדים על מפתני בתינו
להריע לעובדי מערכת הבריאות הלאומית

ולעובדי קו-ראשון אחרים.

הבה נהרהר בפרט בבתי האבות -

בצוות, בדיירים -

ובמה שהתמודדו עמו במהלך המגיפה הזו.

הגיע הזמן שנחשוב על הערכים שלנו

כשזה נוגע לטיפול ולהגנה 
על הפגיעים ביותר בחברה.

ואנחנו צריכים לחשוב על 
מה שהיינו רוצים לעצמנו

אם, בעתיד, נתגורר בבית אבות.

אלן בנט, הסופר והמחזאי,

מסנגר לשיפור הטיפול בקשישים.

הוא כתב, באופן נוגע ללב,
על חוויותיה של אמו בבית אבות,

שם נפטרה לבסוף.

בספרו 'מספרים סיפורים',

הוא מזכיר לנו שרבים מאיתנו יזדקנו, 
למרות מה שאנחנו חושבים.

הוא כתב:

'ואחת הדרכים שהצעירים חושבים 
שבהן הם מוגנים

כנגד הגורל והעתיד של סביהם,
הוא שמם.

שרוניות לא יסבלו משיטיון,
ודמיאנים מבריחת שתן.'

אלן בנט גם הוא מזהיר אותנו
שהשמות שלנו לא מספיקים להציל אותנו.

אני מצטטת:

'אבל הבאים בדרך הם הדנים
והדרנס והוונס,

וגם הם יכשלו.

לא יעבור זמן רב עד
שאפילו טיפני תהייה סבתא

ומיטתה מוכנה בפינת החדר.

ילדיה בגיל העמידה, בטינה מעורפלת,

באים ויושבים איתה בימי ראשון אחרה"צ,

כשהיא מנסה לזכור מי הם, ומי היא.

"את טיפני, אמא,

וזו היא הנכדה הקטנה שלך."

ומה יהיה שמה?'