עבודתי עוסקת
בהתנהגויות הלא-מודעות של כולנו,

ברמה הקולקטיבית.

וכוונתי בכך לאותן התנהגויות
שאותן אנו מכחישים,

ואלה שפועלות מתחת לפני-השטח
של מודעותנו היומיומית.

כיחידים, כולנו עושים דברים אלה
כל הזמן ובכל יום.

למשל, להתנהג בנבזות כלפי אשתך

בגלל שאתה כועס על מישהו אחר.

או לשתות במסיבה
טיפה יותר מדי, רק עקב מתח.

או לזלול בגלל שרגשותיך נפגעו,
וכן הלאה.

וכשאנו עושים דברים כאלה,

כש-300 מיליון איש
נוהגים בחוסר-מודעות,

זה עלול להסתכם
לכדי תוצאה קטסטרופלית

שאיש איננו רוצה בה
ואיש לא התכוון אליה.

ואת זה אני בוחן
בעבודות הצילום שלי.

זאת תמונה שזה עתה השלמתי,

שכאשר מביטים מרחוק,

נראית כמו מין
ציור קומיקס ניאו-גותי

של מפעל הפולט זיהומים.

כשמתקרבים מעט,

זה מתחיל להיראות כסבך צינורות,
כמו מפעל כימיקלים,

או בית-זיקוק,
או איזה מחלף-כבישים מהגהינום,

כשמתקרבים לגמרי,

קולטים שזה בעצם עשוי
מהמוני כוסות פלסטיק.

ולמעשה אלה מיליון כוסות פלסטיק,

מספר כוסות הפלסטיק
בהן אנו משתמשים

בטיסות בתוך ארה"ב
בכל שש שעות.

אנו משתמשים
ב-4 מיליון כוסות פלסטיק ליום בטיסות,

ואף לא אחת מהן חוזרת לשימוש
או ממוחזרת;

פשוט לא עושים זאת בתעשיה הזאת.

ומספר זה מתגמד

לעומת מספר כוסות הנייר
בהן אנו משתמשים מידי יום:

40 מיליון כוסות ליום,
למשקאות חמים, בעיקר קפה.

לא יכולתי להכניס לתמונה
40 מיליון כוסות,

אך הצלחתי להכניס 410,000.

כך נראות 410,000 כוסות.

אלו 15 דקות של צריכת-הכוסות שלנו.

ואילו יכולתם לערום במציאות
כל כך הרבה כוסות,

זה היה הגודל.

והנה שעה של כוסות.

והנה יום של כוסות.

אתם יכולים לראות
את האנשים הקטנים כאן למטה.

זה בגובה של בניין בן 42 קומות,

שמתי את פסל החירות כקנה-מידה.

אם מדברים על צדק,
יש תופעה נוספת בתרבות שלנו

שבעיני מטרידה ביותר,
והיא שאמריקה בימים אלה

מחזיקה את האחוז הגבוה ביותר
של אוכלוסייתה בכלא

מאשר כל מדינה אחרת בעולם.

אחד מכל ארבעה,
אחד מכל ארבעה בני-אדם שבכלא

הוא אמריקאי שכלוא בארצו.

אז רציתי להציג את המספר.

המספר הוא 2.3 מיליון אמריקאים
שנאסרו ב-2005.

זה עלה מאז,
אך המספרים עדיין אינם בידינו.

אז רציתי להראות 2.3 מיליון
חליפות אסירים,

ובתדפיס המקורי של עבודה זו,

כל חליפה היא בגודל של מטבע
העומד על צידו.

הן זעירות, וכמעט לא רואים
שמדובר באריג,

כדי להציג 2.3 מיליון מהן
היתה נחוצה יריעה

בגודל ששום מדפסת בעולם
לא יכולה להדפיס.

כך שנאלצתי לחלק זאת
למספר לוחות

גודלם הוא כ-3 מטר גובה
על 8 מטר רוחב.

הנה היצירה, מוצבת בגלריה בניו-יורק;

אלה הורי המתבוננים ביצירה.

(צחוק)

בכל פעם שאני מביט בזה,
אני תוהה אם אימי לוחשת לאבי:

"הוא סוף-סוף קיפל
את הכביסה שלו."

(צחוק)

כעת ברצוני להראות לכם
כמה עבודות על התמכרות.

וזו עוסקת בהתמכרות לסיגריות.

רציתי לעשות עבודה שמראה
את המספר האמיתי של אמריקאים

שמתים מעישון של סיגריות.

מעל 400,000 בני-אדם
מתים בארה"ב מידי שנה מעישון סיגריות.

העבודה הזו עשויה
מהמוני חפיסות סיגריות.

וככל שמתרחקים ממנה,

רואים שזה ציורו של ון-גוך,
"גולגולת עם סיגריה."

מוזר לחשוב שב-11.9,

כשאירעה אותה טרגדיה,
מתו 3,000 אמריקאים,

אתם זוכרים את התגובה?

היא הידהדה בכל העולם,

ועתידה להדהד עוד זמן רב.

זהו משהו שנדבר עליו
עוד 100 שנה.

ועם זאת, באותו יום
מתו 1,100 אמריקאים בגלל עישון.

וביום שאחריו מתו
עוד 1,100 אמריקאים בגלל עישון.

ומאז, בכל יום ויום
מתים 1,100 אמריקאים,

וגם היום, 1,100 אמריקאים
גוססים מעישון סיגריות.

ואנו לא מדברים על כך.

אנו פוטרים זאת.

השדולה למען הטבק חזקה מדי.

אנו פשוט פוטרים זאת
מן המודעות שלנו.

ואפילו ביודענו מה שאנו יודעים
על הרסנותה של הסיגריה,

אנו ממשיכים להרשות לילדינו,
לבנינו ובנותינו,

להיחשף להשפעות
שגורמות להם להתחיל לעשן.

ובכך עוסקת העבודה הבאה.

אלה פשוט המון סיגריות:
65,000 סיגריות,

וזה שווה למספר הצעירים

שיתחילו לעשן החודש,
ובכל חודש, בארה"ב.

מעל 700,000 ילדים בארה"ב,
גילאי 18 ומטה,

מתחילים לעשן מידי שנה.

מגפה אמריקאית מוזרה נוספת

שברצוני להכיר לכם,

היא תופעת השימוש-לרעה הנפוץ
בתרופות-מרשם.

זו תמונה שעשיתי מהרבה גלולות "ויקודין" -

טוב, למעשה היתה לי רק "ויקודין" אחת

שסרקתי ושכפלתי המון פעמים.

[צחוק]

כשמביטים מרחוק,
רואים 213,000 גלולות "ויקודין",

שזה מספר הביקורים בחדרי-המיון

בכל שנה בארה"ב,

שניתן לייחס לשימוש-לרעה הנפוץ
במשככי-כאבים

ותרופות נגד-חרדה לפי מרשם.

שליש מכל מינוני-היתר של סמים בארה"ב -

כולל קוקאין, הרואין, אלכוהול, הכל -

שליש מכל מינוני-היתר
הוא תרופות-מרשם.

תופעה מוזרה.

זאת עבודה שהשלמתי ממש לאחרונה

והיא עוסקת בעוד תופעה טרגית.
והתופעה היא,

האובססיה הגוברת אצלנו
לניתוחי הגדלת-חזה.

בשנה שעברה, 384,000 נשים,
נשים אמריקאיות,

פנו מתוך בחירה לניתוחי הגדלת-חזה.

זה הופך במהירות
למתנה הפופולרית ביותר לסיום התיכון,

שמעניקים לנערות צעירות
לקראת היציאה לקולג'.

יצרתי את התמונה הזו מבובות בארבי,

וכשעומדים מרחוק רואים מעין תבנית פרחונית,

וכשמתרחקים לגמרי
רואים 32,000 בובות בארבי,

שמייצגות את מספר ניתוחי הגדלת החזה

המבוצעים בארה"ב בכל חודש.

שרובם המוחלט
מבוצע בנשים מתחת לגיל 21.

והמוזר הוא שהניתוח הפלסטי היחיד

שפופולרי יותר מהגדלת-חזה
הוא ניתוח שאיבת-שומן,

ומרבית הניתוחים האלה נעשים ע"י גברים.

ברצוני להדגיש שאלו רק דוגמאות.

אינני מנופף בהם
כאילו אלה הסוגיות החשובות ביותר.

אלה רק דוגמאות.

והסיבה שאני עושה זאת היא
כי מקנן בי חשש

שכרגע אנחנו, כתרבות,
לא מרגישים מספיק.

באמריקה שוררת עכשיו מין קהות-חושים.

איבדנו את היכולת לחוש זעם, כעס ויגון

בנוגע למה שקורה כיום בתרבות שלנו,

ולמה שקורה בארצנו,

לזוועות שמבוצעות בשמנו בכל העולם.

הם אינם; רגשות אלה נעלמו.

החדווה התרבותית שלנו
ושמחתנו הלאומית אבדו.

ואחד הגורמים לכך, לדעתי, הוא

שבעוד כל אחד מאיתנו מנסה לבנות
את השקפת-העולם החדשה הזו,

את השקפת-העולם ההולו-אופטית הזו,
הדימוי ההולוגרפי הזה

שכולנו מנסים ליצור במוחנו,

של הקשרים הפנימיים שבין הדברים:
ההשלכות הסביבתיות,

המרוחקות 1,000 ק"מ מהדברים שאנו קונים;

ההשלכות החברתיות,
המרוחקות 10,000 ק"מ מכאן,

של ההחלטות היומיומיות
שאנו מקבלים כצרכנים.

כשאנו מנסים לבנות השקפה זו,

ומנסים לחנך עצמנו בקשר לזוועות תרבותנו,

המידע שעלינו לעבוד איתו
הוא המספרים הכבירים הללו:

מספרים של מיליונים, של מאות מיליונים,

של מיליארדים וכעת גם טריליונים.

התקציב החדש של בוש הוא בטריליונים,
ואלה הם מספרים

שלמוחנו אין פשוט יכולת לתפוס.

איננו יכולים להפיק משמעות
מהסטטיסטיקות העצומות הללו.

כך שזה מה שאני מנסה לעשות בעבודתי,

להוציא את המספרים האלה,

את הסטטיסטיקה הזו, מתוך שפת-הנתונים הגולמית,
ולתרגם אותם

לשפה ויזואלית ואוניברסלית יותר,
שניתן להרגישה.

מפני שאני מאמין שאם נוכל
להרגיש את הסוגיות האלה,

אם נוכל להרגיש דברים אלה ביתר-עומק,

הם יהיו חשובים לנו יותר מכפי שהם כיום.

ואם נוכל למצוא זאת,

נוכל למצוא, כל אחד בתוך עצמו,

את הדבר שעלינו למצוא
כדי להתייצב מול השאלה הגדולה,

שהיא: איך משתנים?

בעיני, זו השאלה הגדולה שאנו, כעם,
ניצבים מולה כרגע:

איך משתנים? איך נשתנה כתרבות?

ואיך כל אחד ואחד מאיתנו לוקח אחריות

על אותו חלק של הפתרון
עליו אנחנו מופקדים,

דהיינו, התנהגותנו-אנו?

אני מאמין
שאין צורך לנקוט גישה שלילית

על מנת לבחון סוגיות אלה.

אינני מפנה אצבע מאשימה אל אמריקה.

אני פשוט אומר שכאלה אנחנו כרגע.

ואם אנחנו מזהים בתרבותנו דברים

שאיננו אוהבים לראות בה,

כי אז יש לנו ברירה.

שיעור המוסריות שכל אחד מאיתנו
יכול להציף אל פני השטח,

ולהביא אל השאלה הזו,
עומק האישיות שנוכל לגייס

כשאנו מתייצבים לנוכח השאלה
איך להשתנות.

אלה כבר מגדירים אותנו
כיחידים וכאומה,

וימשיכו להגדיר אותנו גם בעתיד.

וזה ישפיע באורח יסודי
על הרווחה ואיכות החיים

של מיליארדי בני-אדם

העתידים לרשת את תוצאות החלטותינו.

אינני מדבר על כך בצורה מופשטת,

אני אומר...
כאלה אנחנו, כאן באולם.

ממש בזה הרגע.

תודה רבה וערב טוב.

[מחיאות כפיים]