אני אדבר איתכם על משבר הפליטים העולמי

ומטרתי היא להראות לכם שמשבר זה

ניתן לניהול, ואינו בלתי פתיר,

אבל גם להראות לכם שזה מצביע גם במידה רבה 
עלינו, ועל מי שאנחנו

כשם שזה משפט של הפליטים שבקו החזית.

בשבילי זו אינה רק חובה מקצועית,

כי אני מנהל ארגון לא ממשלתי שתומך 
בפליטים ובעקורים ברחבי העולם.

זה אישי.

אני אוהב את התמונה הזאת.

הבחור הבאמת יפה, מצד ימין,

זה לא אני.

זה אבי, ראלף, בלונדון, ב- 1940

עם אביו סמואל.

הם היו פליטים יהודים מבלגיה.

הם ברחו ביום שבו הנאצים פלשו.

ואני אוהב גם את התמונה הזאת.

זו קבוצה של ילדים פליטים

שמגיעים לאנגליה ב- 1946 מפולין.

ובאמצע נמצאת אמי, מריון.

היא נשלחה להתחיל חיים חדשים

בארץ חדשה

לבדה

בגיל 12.

אני יודע:

שאם בריטניה לא היתה מקבלת פליטים

בשנות הארבעים,

לבטח לא הייתי כאן היום.

ועדיין, 70 שנה מאוחר יותר, נסגר מעגל.

קולות של חומות שנבנות,

רטוריקה פוליטית נקמנית,

ערכים הומניטריים ועקרונות עולים באש

באותן ארצות עצמן שלפני 70 שנה אמרו
לעולם לא,

לחוסר נתינות, וחוסר תקווה לקורבנות
של מלחמה.

בשנה שעברה, בכל רגע,

24 אנשים נוספים נעקרו מבתיהם

בגלל סכסוך, אלימות ורדיפה:

עוד התקפה בנשק כימי בסוריה,

בהשתוללות של הטאליבן באפגניסטן,

נערות נחטפו מבתי הספר 
בצפון מזרח ניגריה על ידי הבוקו חראם,

אלה אינם אנשים שעוברים ממדינה אחת לאחרת

לטובת חיים טובים יותר.

הם נסים על נפשם.

זו טרגדיה אמיתית

שהפליט המפורסם ביותר בעולם
לא יכול לבוא לדבר איתכם כאן היום.

רבים מכם יזהו את התמונה הזו.

שמראה גוף חסר חיים

של אלן כורדי בן החמש,

פליט סורי שמת בים התיכון בשנת 2015.

הוא מת לצד 3,700 אחרים
שניסו להגיע לאירופה.

בשנה שלאחריה ב 2016,

5,000 בני אדם מתו.

זה מאוחר מדי עבורם,

אבל זה לא מאוחר מדי עבור מיליוני אחרים.

זה לא מאוחר מדי עבור אנשים כמו פרדריק.

פגשתי אותו
במחנה הפליטים ניארוגוסו בטנזניה.

הוא מבורונדי.

הוא התעניין לדעת
היכן יוכל לסיים את לימודיו.

הוא סיים 11 שנות לימוד ורצה להשלים 
את השנה ה 12.

הוא אמר לי, "אני מתפלל 
שלא אסיים כאן את ימי.

במחנה הפליטים הזה".

וזה לא מאוחר מדי עבור חאלוד.

הוריה היו פליטים פלסטינים

שמתגוררים במחנה פליטים ירמוך
בפאתי דמשק.

היא נולדה להורים פליטים,

ועכשיו היא עצמה פליטה בלבנון.

היא עובדת בוועדת ההצלה הבינלאומית
על מנת לעזור לפליטים אחרים

אבל לה אין שום ודאות

בקשר לעתידה,

היכן הוא יהיה וכיצד ייראה.

שיחה זו היא על פרדריק, על חאלוד

ועל מיליונים כמותם:

למה הם נעקרו,

איך הם שורדים, לאיזו עזרה הם זקוקים
ומהי האחריות שלנו.

אני באמת מאמין,

שהשאלה הגדולה ביותר במאה ה -21

נוגעת לחובתנו כלפי זרים.

אתם בעתיד הנכם החובות שלכם

לזרים.

ידוע לכם יותר מלכל אחד אחר,

העולם מחובר יותר מאי פעם,

אבל הסכנה הגדולה היא

שאנחנו נאכלים מבפנים על ידי הפילוג שלנו.

וההוכחה הטובה ביותר לכך היא

האופן בו אנו מתייחסים לפליטים.

הנה העובדות: 65 מיליון בני אדם

נעקרו מבתיהם בשנה שעברה
עקב אלימות ורדיפות.

אם זו היתה מדינה,

היא הייתה המדינה ה 21 הגדולה ביותר בעולם.

רוב האנשים האלה, כ 40 מיליון,
נשארים בתוך ארצם שלהם

אבל 25 מיליון הם פליטים.

זה אומר שהם חוצים גבול לתוך מדינה שכנה.

רובם חיים במדינות עניות,

עניות יחסית, או מדינות בעלות הכנסה 
נמוכה-בינונית, כמו לבנון.

במקום שחאלוד חיה.

בלבנון, אחד מארבעה אנשים הוא פליט,

רבע מכלל האוכלוסייה כולה.

ופליטים נשארים כאלה במשך זמן רב.

אורכה הממוצע של תקופת עקירה

היא 10 שנים.

נסעתי למקום שהיה מחנה הפליטים 
הגדול בעולם, במזרח קניה,

הוא נקרא דאדאאב.

הוא נבנה ב 1991-1992

כ"מחנה זמני" עבור סומלים 
שברחו ממלחמת האזרחים.

פגשתי את סילו.

ולתומי אמרתי לסילו,

"האם את חושבת
שתחזרי אי פעם הביתה לסומליה?"

והיא אמרה, "מה זאת אומרת, הביתה?

נולדתי כאן."

ואז כששאלתי את הנהלת המחנה

כמה מ 330,000 האנשים במחנה נולדו שם,

הם ענו לי:

100,000.

זו משמעותה של עקירה לטווח ארוך.

הסיבות לכך הן עמוקות:

מדינות חלשות שלא יכולות
לקיים את האנשים שלהן,

מערכת פוליטית בינלאומית

חלשה יותר מאי פעם מאז 1945

ומחלוקות על תאולוגיה, ממשל, 
קשרים עם העולם החיצון

בחלקים גדולים של העולם המוסלמי.

אלה הם אתגרים דוריים לטווח ארוך,

לכן אני אומר שמשבר הפליטים
הוא מגמה ולא הבזק.

והוא מורכב, וכשיש בעיות 
גדולות, ארוכות טווח, ומורכבות,

אנשים חושבים שלא ניתן לעשות דבר.

כשאפיפיור פרנסיס הלך ללמפדוזה,

מחוץ לחופה של איטליה, ב 2014,

הוא האשים את כולנו ואת האוכלוסייה העולמית

במה שהוא כינה "גלובליזציה של אדישות."

זה ביטוי קשה.

זה אומר שהלבבות שלנו הפכו לאבן.

כעת, איני יודע, אימרו לי אתם.

האם אתם רשאים להתווכח עם 
האפיפיור, אפילו בכנס TED?

אבל אני חושב שזה לא נכון.

אני חושב שאנשים כן רוצים לחולל שינוי,

אבל הם פשוט לא יודעים אם
יש פתרונות למשבר הזה.

ומה שאני רוצה לספר לכם היום

הוא שלמרות שהבעיות ממשיות, 
הפתרונות גם כן ממשיים.

פתרון ראשון:

על הפליטים האלה להיכנס למעגל 
העבודה במדינות בהן הם חיים,

והמדינות שבהן הם חיים
זקוקות לתמיכה כלכלית מסיבית.

באוגנדה ב 2014, עשו מחקר:

80% מהפליטים בעיר הבירה קמפלה

לא נזקקו לסיוע הומניטרי כי הם עבדו.

הם נתמכו מעבודה.

פתרון מס. שניים:

חינוך לילדים הוא חבל הצלה, לא מותרות,

כשאתה עקור במשך כל כך הרבה זמן.

ילדים יכולים להשתקם אם הם
מקבלים תמיכה חברתית רגשית הולמת.

לצד אוריינות ולימודי חשבון.

ראיתי את זה בעצמי.

אבל מחצית מילדי הפליטים בעולם
בגיל בית הספר היסודי

לא זוכים לקבל חינוך כלשהו,

ושלושת רבעי ילדים בגיל בית הספר התיכון
לא מקבלים חינוך בכלל.

זה מטורף.

פתרון מספר שלוש:

רוב הפליטים נמצאים באזורים 
עירוניים, בערים, לא במחנות.

מה היינו רוצים, אתם ואני לו היינו 
פליטים בעיר?

היינו רוצים כסף כדי לשלם שכ"ד, 
לקנות בגדים.

זה העתיד של המערכת ההומניטרית,

או חלק ניכר ממנה:

לתת לאנשים כסף כך שתגבירו את 
כוחם של הפליטים

ותעזרו לכלכלה המקומית.

ויש גם פתרון רביעי,

הוא שנוי במחלוקת אבל צריך לדבר עליו.

צריך לאפשר לפליטים הפגיעים 
ביותר התחלה חדשה

וחיים חדשים במדינה חדשה.

כולל במערב.

המספרים קטנים יחסית, 
מאות אלפים, לא מיליונים,

אבל הסמליות עצומה.

כעת, זה לא הזמן לאסור על פליטים,

כפי שמציע ממשל טראמפ.

זה הזמן לחבק אנשים שהם קורבנות של טרור.

ולזכור --

(מחיאות כפיים)

זיכרו, כל מי ששואל אתכם "האם הם
נבדקו כראוי?"

זו שאלה הגיונית שטוב לשאול.

האמת היא, פליטים שמגיעים ליישוב מחדש

נבדקים יותר מכל אוכלוסייה אחרת 
שמגיעה לארצותינו.

אז בעוד שזה הגיוני לשאול את השאלה,

זה לא הגיוני לומר שפליט זו מילה 
נרדפת למחבל.

עכשיו, מה קורה --

(מחיאות כפיים)

מה קורה כשפליטים לא יכולים לקבל עבודה,

הם לא יכולים להכניס את ילדיהם לביה"ס,

הם לא יכולים לקבל כסף, ולא לקבל
מסלול חוקי לתקווה?

מה שקורה הוא שהם יוצאים למסעות מסוכנים.

לפני שנתיים נסעתי ללסבוס,
האי היווני היפה הזה.

זה בית ל 90,000 אנשים.

בשנה אחת, 500,000 פליטים חצו את האי.

ואני רוצה להראות לכם את מה שראיתי

כשנסעתי לצדו הצפוני של האי:

ערימה של אפודות הצלה של אלה שהצליחו
להגיע לחוף.

וכשהסתכלתי יותר מקרוב,

ראיתי שם אפודות הצלה קטנות, לילדים,

צהובות.

וצילמתי את התמונה הזו.

כנראה אינכם יכולים לראות את הכיתוב,
אבל אקריא אותו בשבילכם.

"אזהרה: לא יגן מפני טביעה."

אז במאה ה -21,

ילדים מקבלים אפודות הצלה

כדי להגיע לאירופה בביטחון

למרות שאפודות אלו לא יצילו את חייהם

אם יפלו מהסירה שלוקחת אותם לשם.

זה לא רק משבר, זה מבחן.

זה מבחן שתרבויות צריכות להתמודד איתו
במהלך הדורות.

זה מבחן לאנושיות שלנו.

זה מבחן לנו בעולם המערבי

של מי אנחנו ומה אנחנו מייצגים.

זה מבחן לאופי שלנו, ולא רק למדיניות שלנו.

והפליטים הם מקרה קשה.

הם באים מחלקים רחוקים בעולם.

הם חוו טראומה.

לעתים קרובות הם בני דת אחרת.

אלו הן בדיוק הסיבות שעלינו לעזור לפליטים,

ולא סיבה לא לעזור להם.

וזו סיבה לעזור להם בגלל מה שזה אומר עלינו.

זה חושף את הערכים שלנו.

אמפתיה ואלטרואיזם הם שניים
מיסודות הציביליזציה.

היפכו את האמפתיה הזו 
והאלטרואיזם הזה לפעולה

ואנו חיים מכוחה של אמונה מוסרית בסיסית.

ובעולם המודרני, אין לנו תירוץ.

איננו יכולים לטעון שאיננו יודעים
מה קורה בג'ובה, בדרום סודן,

או בחאלב, בסוריה.

זה שם, בסמארטפון שלנו

שבידנו.

בורות אינה תירוץ כלל.

לא נעזור, ואנחנו מראים שאין לנו 
מצפן מוסרי בכלל.

זה גם חושף אם אנחנו מכירים
את ההיסטוריה שלנו.

הסיבה שלפליטים יש זכויות ברחבי העולם

היא בגלל מנהיגות מערבית יוצאת דופן

של מדינאים לאחר מלחמת העולם השנייה

שהפכו לזכויות אוניברסליות.

השליכו את הגנת הפליטים ואנו משליכים 
את ההיסטוריה שלנו עצמנו.

זה --

(מחיאות כפיים)

זה גם חושף את כוחה של הדמוקרטיה

כמקום מקלט מדיקטטורה.

כמה פוליטיקאים שמעתם אומרים,

"אנו מאמינים בדוגמה שאנו נותנים 
ולא בדוגמה של כוחנו."

כוונתם היא שמה שאנו מייצגים 
חשוב יותר מהפצצות שאנו מטילים.

הפליטים שמבקשים מקלט

ראו במערב מקור לתקווה ומקום מקלט.

רוסים, איראניים,

סינים, אריתראים, קובנים,

הגיעו למערב למצוא ביטחון.

מסוכן לנו לא להתייחס לזה.

ודבר אחד נוסף זה מגלה עלינו:

האם יש בנו ענווה לנוכח הטעויות שלנו.

אני לא אחד מהאנשים האלה

שמאמין שכל הבעיות בעולם נגרמות
על ידי המערב.

הן לא.

אבל כשאנו עושים טעויות, עלינו לזהות אותן.

זה לא במקרה שהמדינה שקלטה

יותר פליטים מכל אחת אחרת, היא ארה"ב,

קלטה יותר פליטים מווייטנאם 
מכל מדינה אחרת.

זה מספר על ההיסטוריה.

אבל יש היסטוריה חדשה יותר,
בעיראק ובאפגניסטן.

לא ניתן לפצות על שגיאות במדיניות החוץ

בפעולה הומניטרית,

אבל כששוברים משהו, מוטלת החובה לתקן את זה,

וזו חובתנו כעת.

האם תזכרו שבתחילת השיחה,

אמרתי שהייתי רוצה להסביר שמשבר הפליטים

ניתן לניהול, לא בלתי פתיר?

זה נכון. אני רוצה שתחשבו בדרך חדשה.

אבל אני גם רוצה שתעשו דברים.

אם אתם מעבידים,

העסיקו פליטים.

אם אתם משוכנעים על ידי הטיעונים,

התמודדו עם המיתוסים,

כשבני משפחה או חברים חוזרים עליהם.

אם יש לכם כסף, תרמו אותו לצדקה

שעושה הבדל, ועוזרת לפליטים ברחבי העולם.

אם אתם אזרחים,

הצביעו לפוליטיקאים

שיפעלו ליישום הפתרונות שדיברתי עליהם.

(מחיאות כפיים)

החובה כלפי זרים

מראה את עצמה

בדרכים קטנות וגדולות,

פרוזאיות והרואיות.

בשנת 1942,

דודתי וסבתי חיו בבריסל

תחת הכיבוש הגרמני.

הן קיבלו זימון

מהשלטונות הנאציים
לנסוע לתחנת הרכבת בבריסל.

סבתא שלי חשבה מיד שמשהו לא היה כשורה.

היא התחננה בפני קרובי משפחתה

לא לנסוע לתחנת הרכבת בבריסל.

קרובי המשפחה שלה אמרו לה,

"אם לא נלך, אם לא נעשה מה שאומרים לנו,

נהיה בצרות".

אתם יכולים לנחש מה קרה

לקרובים שהלכו לתחנת הרכבת בבריסל.

הם לא נראו יותר לעולם.

אבל סבתי ודודה שלי,

הלכו לכפר קטן

דרומית לבריסל

ששם הם בילו בחופשה בעשור שלפני כן,

והציגו את עצמן בביתו של האיכר המקומי,

איכר קתולי בשם מסייה מוריס,

וביקשו ממנו שיכניס אותן פנימה.

והוא עשה זאת,

ובסוף המלחמה,

נאמר לי ש 17 יהודים חיו באותו כפר.

וכשהייתי נער, שאלתי את דודתי,

"את יכולה לקחת אותי לפגוש את
מיסייה מוריס?"

והיא אמרה, "כן, אני יכולה.
הוא עדיין חי. בוא ונלך לפגוש אותו ".

וכך זה היה כנראה ב 83 ', 84,

הלכנו לפגוש אותו.

ואני מניח, שכמו שרק נער יכול,

כאשר פגשתי אותו,

הוא היה ג'נטלמן לבן שיער,

אמרתי לו,

"למה עשית את זה?

למה לקחת את הסיכון הזה?"

והוא הביט בי ומשך בכתפיו,

ואמר, בצרפתית,

"On doit."

"אדם חייב"

זה היה מוטבע בתוכו.

זה היה טבעי.

והנקודה החשובה היא שזה צריך להיות טבעי 
ומוטבע בתוכנו, גם כן.

אימרו לעצמכם,

משבר פליטים זה ניתן לניהול,

הוא אינו בלתי פתיר,

ולכל אחד מאיתנו

יש אחריות אישית לעזור לעשות זאת.

כי זה מצביע על ההצלה שלנו ושל ערכינו

כמו גם הצלת הפליטים וחייהם.

תודה רבה באמת.

(מחיאות כפיים)

ברונו ג'וסאני: דייויד, תודה.
דייוויד מיליבנד: תודה.

ב.ג.: אלו הצעות חזקות

והקריאה שלך לאחריות אישית היא 
מאוד חזקה גם כן,

אבל מטרידה אותי מחשבה אחת והיא:

הזכרת, ואלה המילים שלך,
"מנהיגות מערבית יוצאת דופן"

שהוליכה לפני 60 שנה

לדיון על זכויות אדם,

לאמנות בנושא הפליטים וכו' וכו'

המנהיגות הזאת קמה אחרי טראומה גדולה

ופעלה במרחב פוליטי מוסכם,

וכעת אנחנו מצויים במרחב פוליטי מפולג,

למעשה, הפליטים הפכו לאחד הנושאים שבמחלוקת.

אז מאין תגיע המנהיגות היום?

ד.מ: ובכן, אני חושב שאתה צודק לומר

שלמנהיגות שמתחשלת במלחמה

יש מזג שונה וקצב אחר

והשקפה אחרת

ממנהיגות שמתחשלת בעיתות שלום.

וכך תשובתי תהיה שהנהגה חייבת לבוא מלמטה,

לא מלמעלה.

אני מתכוון, נושא ששב ועלה בכנס השבוע

היה על הדמוקרטיזציה של הכוח.

ואנחנו חייבים לשמר את הדמוקרטיות שלנו,

אבל עלינו גם להפעיל את הדמוקרטיות שלנו.

וכשאנשים אומרים לי,

"יש רתיעה ותגובה חריפה נגד פליטים".

מה שאני אומר להם הוא,

"לא, יש קיטוב,

וכרגע,

אלה שחוששים עושים יותר רעש

מאלה שחשים גאווה"

ולכן התשובה שלי לשאלה שלך
היא שנוכל לתת חסות ועידוד

ולהעניק ביטחון למנהיגות

כאשר אנו עצמנו מתגייסים.

ואני חושב שכאשר אתם בעמדה
של חיפוש מנהיגות,

עליכם להסתכל פנימה

ולגייס אנשים בקהילה שלכם

לנסות ליצור תנאים עבור סוג אחר של יישוב.

ב.ג.: תודה רבה לך דייויד,
תודה שבאת ל- TED.

(מחיאות כפיים)