תדמיינו מקום בו השכנים שלכם
קוראים לילדיכם בשמם,

מקום עם נוף מרהיב,

מקום בו אתם יכולים לנסוע רק 20 דקות

להניח את סירת המפרש שלכם על המים.

מקום מפתה, לא?

אני לא גר בו.

(צחוק)

אבל ערכתי מסע של 45,000 קילומטר

במשך שנתיים, אל המחוזות הכי לבנים,
עם הצמיחה הכי מהירה באמריקה.

מה זה 'וויטופיה' ('לבן-טופיה')?

אני מפרש 'וויטופיה' בשלוש דרכים:

ראשית, 'וויטופיה' רשמה לפחות
ששה אחוזי צמיחת אוכלוסין מאז 2000.

שנית, רוב הצמיחה נובעת ממהגרים לבנים.

שלישית, ל'וויטופיה' יש קסם בל יתואר,

מראה ומרגש נעימים,

מין 'ז'ה נה סה קווה'.

(צחוק)

כדי ללמוד איך ולמה וויטופיות מתקתקות,

שקעתי לגמרי בשלוש מהן,
למשך מספר חודשים בכל אחת:

הראשונה, סיינט ג'ורג', יוטה;

השנייה, קור דאלין, איידהו;

והשלישית, מחוז פורסייט, ג'ורג'יה.

תחנה ראשונה, סיינט ג'ורג' --
עיר יפה של נופי סלעים אדומים.

בשנות ה 1850, בריגהאם יונג
שלח משפחות לסיינט ג'ורג'

לגדל כותנה בגלל האקלים החם והיבש.

אז הם קראו למקום 'דיקסי של יוטה',
והשם נדבק עד היום.

התייחסתי לזמן שלי
בכל וויטופיה כאנטרופולוג.

ערכתי תרשימי זרימה
של כל מחזיקי העמדות בקהילות האלו,

את מי הייתי צריך לפגוש,
היכן הייתי צריך להיות,

וזרקתי את עצמי במרץ לתוך הקהילות האלו.

הלכתי לישיבות של ועדי תכנון בניין,

הלכתי למועדוני הדמוקרטים
ולמועדוני הרפובליקנים.

הלכתי לערבי פוקר.

בסיינט ג'ורג', שכרתי בית באזור האנטראדה,

אחת מהשכונות הסגורות הכי נחשבות בעיר.

לא היו 'מוטל 6'
או 'הווארד ג'ונסון' בשבילי.

גרתי בוויטופיה כתושב, לא כמבקר.

שכרתי לי את הבית הזה דרך הטלפון.

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

גולף הוא סמל הפיתוי המושלם של וויטופיה.

עד שיצאתי למסע,

בקושי נגעתי במקל גולף.

עד שחזרתי, כבר הייתי משחק גולף
לפחות שלוש פעמים בשבוע.

(צחוק)

גולף עוזר לאנשים להתחבר.

חלק מהראיונות הכי טובים
שזכיתי בהם היו על מגרשי גולף.

קפיטליסט יזם אחד, לדוגמא,
הזמין אותי לגולף במועדון הפרטי שלו

שלא היו בו חברים מבני מיעוטים.

גם הלכתי לדוג.

(צחוק)

מפני שאף פעם לא דגתי,
הבחור הזה היה צריך ללמד אותי

איך להשליך חכה ובאיזה פתיון להשתמש.

גם שיחקתי פוקר בכל סוף שבוע.

זה היה 'טקסס הולדם'
עם הימור התחלתי של $10.

חברי למשחק אולי בילפו
בנוגע לקלפים שהיו בידיהם

אבל הם לא רימו בנושא דעותיהם החברתיות.

כמה מהשיחות הכי חשופות
וחריפות שהשתתפתי בהן

במהלך המסע היו סביב שולחן הפוקר.

אני תותח בארוח.

אני אוהב לבשל,
ארחתי ארוחות ערב רבות, ותמורתן,

אנשים הזמינו אותי לסעודות שלהם.

ולברבקיו שלהם, ולמסיבות הבריכה שלהם,

ולמסיבות ימי ההולדת שלהם.

אבל לא הכל היה כיף.

התברר שהגירה היא נושא חם בוויטופיה הזו.

המועצה לענייני הגירה
בלתי חוקית בסיינט ג'ורג'

קיימה הפגנות באופן קבוע ופעיל נגד הגירה,

אז מה שלמדתי מהוויטופיה הזו
זה כמה שהדיון הזה יעשה חם.

זה היה קדימון בזמן אמת, וזה מה שקרה.

תחנה הבאה: 'אלמוסט הבן'
(כמעט גן עדן), ביתן ששכרתי לעצמי

ב'קור דאלין', ברצועת צפון אידהו היפהפיה.

שכרתי את המקום הזה בשבילי, גם כן בטלפון.

(צחוק)

הספר 'אלף מקומות לראות
לפני שנמות' מציין את קור דאלין--

זה הוא גן עדן יפהפה לציידים,
בעלי סירות , ודייגים.

כישורי הגולף המתפתחים שלי
באו לידי שימוש בקור דאלין.

שיחקתי עם שוטרי משטרת לוס אנג'לס בגימלאות.

בשנת 1993, כ11,000 משפחות ושוטרים

ברחו מלוס אנג'לס לאחר המתיחות על רקע גזע,

אל צפון אידהו, והם הקימו קהילת גולים.

בהתחשב בשמרנותם של אותם שוטרים,

זה לא מפתיע שבצפון אידהו
יש תרבות נשק מפותחת.

למעשה, נאמר שבצפון אידהו יש
יותר חנויות נשק מתחנות דלק.

אז מה צריך לעשות תושב כדי להיקלט?

התייצבתי במועדון ירי.

כששכרתי אקדח, הבחור מאחורי הדלפק

היה לגמרי אדיב ונחמד,

עד שהראתי לו
את רשיון הנהיגה הניו יורקי שלי.

אז הוא נהיה עצבני.

אני לא צלף גרוע כמו שחשבתי שאהיה.

מה שלמדתי מצפון אידהו
זה הסוג המסויים של פרנויה

שמחלחל לקהילה כשיש כל כך הרבה
שוטרים ורובים בסביבה.

בצפון אידהו, במשאית הפיק-אפ האדומה שלי,

החזקתי מחברת.

ובמחברת הזו ספרתי יותר דגלי קונפדרציה
מאשר אנשים שחורי עור.

בצפון אידהו מצאתי דגלי קונפדרציה

על מחזיקי מפתחות,
על אביזרי טלפונים סלולרים,

ועל מכוניות.

בערך מרחק שבע דקות נסיעה
מביתן האגם החבוי שלי

היה מתחם של ה'אומות האריות',

קבוצה שמאמינה בעליונות האדם הלבן.

ה'פרומיס מיניסטריס' של אמריקה,
הזרוע הדתית של 'האומות האריות',

ערכה סדנה של שלושה ימים בדיוק
בזמן הביקור שלי.

אז החלטתי להזמין את עצמי.

(צחוק)

אני העתונאי הלא ארי היחידי שאני יודע עליו
שאי פעם הצליח לעשות זאת.

(צחוק)

בין כל האפיזודות
הבלתי נשכחות של הסדנה הזו...

(צחוק)

היה כשאייב, ארי, התיישב לידי.

הוא טפח על ברכי ואמר "היי, ריצ',
אני רק רוצה שתדע דבר אחד.

אנחנו לא מאמינים בעליונות של הלבנים,
אנחנו מאמינים בהפרדה של הלבנים.

אנחנו לא חושבים שאנחנו יותר טובים מכם,

אנחנו רק רוצים להתרחק מכם."

(צחוק)

למעשה, רוב האנשים הלבנים ב'וויטופיה'
אינם מאמינים בעליונות

ולא בהפרדה של הלבנים;

למעשה הם כלל לא שם מסיבות גזע מוצהרות.

הם היגרו לשם

בשל הידידות, הנוחות, הבטחון --

סיבות שהם הפנימו שקשורות ללובן.

תחנה הבאה היתה ג'ורג'יה.

בג'ורג'יה שהיתי באזור מחוץ לעיר,
מצפון לאטלנטה.

ביוטה מצאתי פוקר;

באידהו מצאתי רובים;

בג'ורג'יה מצאתי את אלוהים.

(צחוק)

הדרך שבה התמזגתי בוויטופיה הזו

היתה להפוך לחבר פעיל
בכנסיית 'הגואל הראשון',

מגה-כנסייה שהיא כה ענקית יש בה רכבי גולף

כדי להסיע את המאמינים
סביב למגרש החנייה שלה.

הייתי פעיל בכהונת הנוער.

ובשבילי, באופן אישי,
היה יותר נוח בוויטופיה הזו

מאשר, נגיד, בקולורדו,
או באידהו או אפילו בפרברי בוסטון.

זה בגלל שבג'ורג'יה,

לאנשים שחורים ולאנשים לבנים
יש היסטוריה של הכרות הדדית.

הייתי פחות אקזוטי בוויטופיה הזו.

(צחוק)

אבל מה המשמעות של כל זה?

חלומות וויטופיים, הגירה וויטופית,
זו תופעה של דחוף-משוך,

מלאה דחיפות מדאיגות ומשיכות מפתות,

ווויטופיה מתופעלת בדרג
של דעות קדומות מודעות ובלתי מודעות

אנשים יכולים להיות בוויטופיה
לא מסיבות גזעניות,

אבל יש לזה תוצאות גזעניות.

הרבה וויטופים חשים נדחפים
על ידי בלתי-חוקיים,

ניצול של סעד חברתי, קבוצות מיעוטים,
צפיפות, בתי ספר מלאים.

הרבה וויטופיים חשים משיכה לאיכות,

חרות, הפיתוי של הפרטיות --
מקומות מופרטים, אנשים מופרטים,

דברים מופרטים.

ולמדתי בוויטופיה איך למדינה
יכולה להיות גזענות

ללא גזענים.

רבים מחברי הזחוחים הליברלים האורבנים

לא יכלו להאמין שאני אצא לכזו משימה.

המציאות היא שאמריקאים לבנים רבים
הם חביבים ואדיבים.

יחסי גזע בין-אישיים --
איך אנחנו מתנהגים אחד עם השני כבני אדם --

הם הרבה יותר טובים מאשר בדור של הורי.

אתם יכולים לדמיין אותי הולך
לוויטופיה לפני ארבעים שנה?

איזה מסע זה היה יכול להיות.

(צחוק)

ועדיין, יש דברים שלא השתנו.

אמריקה היום היא מופרדת במגורים ובחינוך

כמו שהייתה ה-1970.

כאמריקאים, אנחנו מוצאים לעיתים קרובות
דרך לבשל אחד לשני,

לרקוד אחד עם השני,

לארח אחד עם השני,

אבל למה זה לא מתרגם לאיך
שאנחנו מתייחסים אחד לשני כקהילות?

זו אירוניה הורסת,

איך התקדמנו בתור אינדיווידואלים,

והלכנו אחורה בתור קהילות.

אחת מנקודות המבט הוויטופיות
שהשאירו עלי רושם

היא האימרה העממית:

"אדם שחור אחד הוא אורח נפלא לארוחת ערב;

50 אנשים שחורים זה גטו."

אחד ההקשרים הגדולים שהחיו
את המסע הוויטופי שלי הוא שנת 2042.

עד 2042, אנשים לבנים
כבר לא יהיו הרוב באמריקה.

אם כך, האם יהיו יותר וויטופיות?

כשמסתכלים על זה,

הסכנה שבוויטופיה
היא שככל שיש לנו יותר הפרדה,

יש לנו פחות יכולת לראות ולהלחם
בדעות קדומות מודעות ובלתי מודעות.

יצאתי למסע שלי של שנתיים ו-45,500 קילומטר

ללמוד לאן, למה ואיך בורחים האנשים הלבנים,

אבל לא ציפיתי שיהיה לי כזה כיף במסע.

(צחוק)

לא ציפיתי ללמוד כל כך הרבה על עצמי.

אני לא מצפה לחיות בוויטופיה --

או בבלקטופיה.

אני כן מתכנן להמשיך לשחק גולף בכל הזדמנות.

(צחוק)

ואני רק אצטרך להשאיר את הרובים
ואת המגה-כנסיות בוויטופיה.

תודה.

(מחיאות כפיים)