אז נניח שאתם עברתם מאנגליה לארצות הברית
ויש לכם גם את ציוד בית הספר הישן שלכם מאנגליה
וגם את הציוד החדש שלכם מארצות הברית
וזה היום הראשון שלכם בבית הספר ואתם בכיתה
ואתם מגלים שהנייר האמריקאי החדש שלכם לא מתאים
לעטיפת המחברת שלכם מאנגליה
הנייר רחב מדי והוא משתרבב החוצה
אז אתם חותכים את השוליים ונשארים לכם הרבה פסי נייר
אז כדי להעביר את הזמן בשיעורי המתימטיקה
אתם מתחילים לשחק איתם.
וב"אתם" אני מתכוונת
לארתור סטון בשנת 1939.
בכל מקרה, יש המון דברים מגניבים
שאתם יכולים לעשות עם פס נייר. אתם יכולים לקפל אותו לכל מיני צורות
ואפילו לעוד יותר צורות
אולי לסובב אותו בצורה כזו
אולי לעשות ממנו ריבוע
אולי לסובב אותו למשושה
עם מעין סימטריה נחמדה כזו
למעשה, יש פה מספיק מקום כדי להמשיך לקפל את הנייר
ואז המשושה שלכם הוא די יציב
ואתם אומרים לעצמכם "משושים הם לא ממש משלהבים,
אבל כנראה יש לזה סימטריה או משהו"
אולי אתם יכולים לקפל אותו
כך שהחלקים המקופלים הם למעלה והלא-מקופלים למטה
זה סימטרי, וזה גם מתקפל לשלושה משולשים כאלה
שמתקפלים למשולש אחד, ומשושים מתקפלים הם,
לדעתכם, מגניבים מספיק כדי לשעשע אתכם לפחות מעט בזמן השיעור.
ואז, מכיוון שלמשושים יש סימטריה משושה
אתם מחליטים לנסות את הקיפול המשולש לצד השני
עם הקפלים כלפי מעלה, ואתם מקפלים אותו פנימה
כשפתאום החלק הפנימי של המשושה שלכם מחליט לצאת החוצה -
מה? אתם מקפלים אותו בחזרה וחוזרים אחורה.
הכל נראה כמו שהוא היה קודם,
אי אפשר לפתוח את המרכז.
אבל כשאתם מקפלים אותו ככה,
הוא, כאילו, מתקפל מבפנים החוצה. מוזר.
הפעם, במקום ללכת אחורה,
אתם מקפלים ככה שוב. ושוב. ושוב. ושוב.
ואתם מחליטים לנסות לבנות אחד קצת פחות מרושל
אז אתם מנסים שוב עם פס נייר אחר ומדביקים את הקצוות
כדי ליצור לולאה נחמדה שוב. אתם מחליטים
שזה יהיה מגניב לצבוע את שני הצדדים
אז אתם מוציאים טוש וצובעים צד אחד בצהוב
ועכשיו אתם יכולים להפוך מהצד הצהוב לצד הלבן.
צד צהוב, צד לבן, צד צהוב, צד לבן...
...צד לבן? מה? לאן נעלם הצד הצהוב?
אז אתם חוזרים אחורה והפעם צובעים את הצד הלבן בירוק,
ואתם מגלים שלנייר יש שלושה צדדים.
צהוב, לבן, וירוק.
עכשיו זה לגמרי מגניב.
לכן אתם צריכים לתת לזה שם.
ומכיוון שזה בצורת הקסגון (משושה) ואתם מכווצים אותו (to flex)
ו-"פלקס" מתחרז עם "הקס", אתם קוראים לו הקספלקסגון. (HEXAFLEXAGON)
בלילה, אתם לא מצליחים להירדם כי אתם ממשיכים לחשוב
על הקספלקסגון.
וביום שלמחרת, ברגע שמתחיל שיעור מתימטיקה,
אתם מוציאים את פיסות הנייר שלכם.
הכנתם קודם מין נייר מקופל בספירלה כזה
שגם מתקפל לצורה של פס נייר
ואתם מחליטים לקחת את זה
ולהשתמש בו כאילו הוא פס נייר כדי להכין הקספלקסגון.
שכמובן, יעבוד, אבל הוא מרגיש מלוכלך יותר
עם הנייר העודף.
ואתם צובעים את שלושת הצדדים ואתם ממשיכים לשחק...
כתום, צהוב, ורוד, כתום, צהוב, ורוד.
ואתם מנסים בערך לשים לב לשיעור.
חשבון, כן. כתום, צהוב, ורוד,
כתום, צהוב...לבן? רגע אחד.
טוב, אז אתם צובעים את הצד הזה בירוק.
ועכשיו זה כתום, צהוב, ירוק, כתום, צהוב, ירוק.
מי יודע לאן הצד הורוד נעלם?
אה, הנה הוא. עכשיו זה שוב כתום, צהוב, ורוד
כתום, צהוב, ורוד. המממ. כחול.
צהוש, ורוד, כחול, צהוב, ורוד, כחול, צהוב, ורוד. הה.
את המתקפל הקודם יכולתם לקפל רק לכיוון אחד
כששולי הקיפול נמצאים למעלה.
אבל עכשיו יש יותר שוליים. אז אולי אפשר לקפל לשני הצדדים.
כן, אחד מגיע מורוד לכחול,
אבל השני, מורוד לכתום.
ועכשיו אחד מכתום לצהוב
אבל השני מכתום ל....צהוב ירקרק.
בזמן הארוחה אתם רוצים להראות את זה
לאחד מהחברים שלכם, בריאן טאקרמן.
אתם מתחילים עם ההקספלקסגון המקורי, הפשוט, עם שלושת הצדדים
שלו אתם קוראים "טרי-הקספלקסגון". (תלת-הקספלקסגון)
והוא כזה, וואו!
והוא רוצה ללמוד איך מכינים אחד.
אז אתם אומרים, "זה קל! פשוט תתחיל עם פס נייר,
קפל אותו למשולשים שווי צלעות,
תשעה מהם, ואז אתה מקפל אותם אחד מסביב לשני
במין מעגל כזה ומוודא שהכל סימטרי.
החלקים השטוחים צריכים להיות בצורת מעויינים, ואם הם לא,
אתה כנראה לא עושה את זה טוב.
ואז אתה מדביק את המשולש הראשון לאחרון בסלוטייפ
בקצה, והכל טוב."
אבל לטאקרמן אין סלוטייפ.
אחרי הכל, הוא הומצא רק לפני 10 שנים.
אז הוא חותך עשרה משולשים במקום תשעה
ואז מדביק את הראשון לאחרון.
ואז אתם מראים לו איך לקפל אותו בעזרת לחיצה על
החלקים המעוינים מכל שלושת הצדדים כדי להפוך את זה
לשטוח ומשולש, ואז לפתוח מהמרכז.
אתם מחליטים לפתוח מועדון פלקסגונים ביחד,
כדי לחקור את המסתורין הטמון בפלקסגציה.
אבל זה ייאלץ לחכות עד לפעם הבאה.