מה משותף לאוהבי
מוזיקה אטמוספרית פוסט פאנק

ולברברים עתיקים?

לא הרבה.

אז למה שניהם ידועים כגותים?

האם זו מקריות מוזרה

או חיבור עמוק יותר המחבר בין המאות?

הסיפור מתחיל ברומא העתיקה.

כשהאימפריה הרומית התרחבה,
היא עמדה בפני פשיטות ופלישות

מאוכלוסיות נוודיות לאורך גבולה.

בין הכי חזקים היו האנשים הגרמנים
שהיו ידועים כגותים

שהורכבו משתי קבוצות שבטיות,

הויזיגותים

והאוסטרוגותים.

בעוד כמה מהשבטים הגרמנים
נשארו אוייבים של רומא,

האימפריה שילבה אחרים לתוך הצבא האימפריאלי.

כשהאימפריה הרומית התפצלה לשניים,

הצבאות השבטיים האלה שיחקו תפקיד גדול בהגנה

ובמאבקי הכוח הפנימיים.

במאה ה-5, התמרדות של שכירי חרב
שהובלה על ידי חייל בשם אודואייסר

לכדה את רומא והדיחה את הקיסרות המערבית.

אודואייסר והיורש האוסטרוגותי שלו ת'אודריק

נשארו טכנית תחת שלטון הקיסרות המזרחית

ושמרו על המסורות הרומיות.

אבל הממלכה המערבית לעולם לא תתאחד שוב.

אזורי השליטה שלה התפוררו לממלכות
שנשלטו על ידי הגותים

ושבטים גרמנים אחרים

שנטמעו בתרבויות המקומיות,

למרות שהרבה מהשמות שלהם עדיין על המפה.

זה היה סוף התקופה הקלאסית

וההתחלה של מה שרבים קוראים לו ימי הביניים.

למרות שהתרבות הרומית מעולם לא אבדה לגמרי,

ההשפעה שלה ירדה וסגנונות אמנות חדשים עלו

שהתמקדו בסימבוליות דתית ואלגוריה

במקום פרופורציות וריאליזם.

המעבר הזה התרחב לארכיטקטורה

עם הבניה של כנסיית סנט דניס בצרפת ב-1137.

קשתות מחודדות, תמיכות דואות,
וחלונות גדולים

עשו את המבנה יותר שלדי ומקושט.

זה הדגיש את הפנים הפתוח והמואר שלה

במקום הקירות הקשוחים
והעמודים של בניינים קלאסיים.

במהלך המאות הבאות,

זה הפך למודל לקתדרלות ברחבי אירופה.

אבל אופנות משתנות.

עם ההערצה המחודשת
של הרנסאנס האיטלקי ליוון ורומא העתיקות,

הסגנון האחרון התחיל להראות גס ונחות יחסית.

כמו שכתב בספרו ב-1550, "חיים של אמנים,"

ג'ורג'יו ווסארי היה ראשון לתאר אותו כגותי,

ההתיחסות המשפילה לברברים

שנחשבו כמשמידי התרבות הקלאסית.

השם נשאר, ובמהרה הפך
לתאור של תקופת ימי הביניים בכלל,

עם ההתייחסות לחשכה,
לאמונות טפלות, ולפשטות.

אבל הזמן חלף, וכך גם מה שנחשב לאפנתי.

במאה ה-16, תקופה שנקראה ההארה הגיעה,

שהעריכה את ההגיון המדעי מעל הכל.

כנגד זה, סופרים רומנטיים כמו גתה וביירון

חיפשו חזונות אידיאלים
של עבר של נופים טבעיים

וכוחות רוחניים מסתוריים.

וכך המילה גותי קיבלה שימוש חדש

לתאר ז'אנר ספרותי שעלה
כזן אפל יותר של הרומנטיות.

המונח היה בשימוש לראשונה
על ידי הוראס וולפול

ביחס לנובלה שלו מ-1764 "טירת אוטרנטו"

כיחוס לעלילה ולאטמוספירה הכללית.

הרבה מהאלמנטים של הנובלה
הפכו למרכיבים טיפוסיים

שנתנו השראה לקלאסיקות
ולסרטים רבים מספור שהם הולידו.

הסמל הגותי היה שיייך
לספרות ולסרטים עד שנות ה-70

כשסצנה מוזיקלית חדשה עלתה.

בעזרת סממנים שנלקחו מאמנים
כמו הדלתות ווולווט אנדרגראונד,

קבוצות פוסט פאנק בריטיות,

כמו ג'וי דיוויז'ן,

באוהאוס,

והקיור,

שילבו מילים עגמומיות ודיסוננס פאנק

עם דמויות בהשראת העידן הוויקטוריאני,

זוועות קלאסיות,

ואפנת גלאם אנדרוגנית.

עד תחילת שנות ה-80,
להקות דומות תוארו בעקביות

כרוק גותי על ידי עיתונות המוזיקה,

והפופולריות של הסגנון
הוציא אותו ממועדונים חשוכים

לחברות תקליטים גדולות ול-MTV.

והיום, למרות תשומת הלב
והסטריאוטיפים השליליים של המדיה,

מוזיקה גותית ואופנה ממשיכים
כתופעה מחתרתית חזקה.

הם גם הסתעפו לתת ז'אנרים,

כמו סייבר גותים,

גותבילי,

מטאל גותי,

ואפילו סטימפאנק.

ההסטוריה של המילה גותי מוטמעת

באלפי שנים של תנועות מנוגדות לתרבות,

מפולשים זרים שהופכים למלכים,

לקשתות מתנשאות שמחליפות עמודים קשיחים,

לאמנים שמוצאים יופי בחשכה.

כל שלב ראה סוג של מהפכה

ונטיה של תרבויות לפנות לעבר
כדי לעצב מחדש את ההווה.