אנו קמים בבוקר,

מתלבשים, נועלים נעליים,

יוצאים אל העולם.

מתכוונים לחזור הביתה,
להתפשט,

ללכת למיטה,

לקום, לעשות הכל מחדש,

והציפייה הזו, הקצב הזה,

נותן לנו מבנה

שבו אנו מארגנים
את עצמנו ואת חיינו,

ומעניק לנו
כושר ניבוי מסוים.

כשחיים בעיר ניו-יורק, כמוני,

זה כמעט כאילו - עם כל האנשים
שעושים כל-כך הרבה דברים

בו-זמנית בשטח כה מצומצם,

זה כמעט כאילו שהחיים
מחלקים לך קלפים נוספים

מתוך אותה חפיסה.

אתה מעולם... צירופי מקרים הם אפשריים

והם לא...
אינכם מצפים שהם יקרו.

ואינכם חושבים, "אני אהיה זה

שהולך ברחוב

ובגלל שבחרת ללכת
בצד זה או אחר,

כל שארית חייך תשתנה לנצח.

לילה אחד אני נוסע
ברכבת המקומית העירה.

אני עולה לרכבת.
אני נוטה להיות קצת דרוך

כשאני נכנס לרכבת התחתית.

אני לא אחד מאלה
שמתנתקים מהעולם עם אוזניות

או עם ספר.

אז אני נכנס לקרון,
ואני מסתכל,

ואני רואה זוג אחד,

ילדים בגיל קולג'
נראים כמו סטודנטים,

בחור ובחורה, יושבים זה ליד זה,

הרגל שלה תלויה מעל הברך שלו,

והם עושים -
יש להם אביזר קטן,

והם קושרים קשרים כאלה,

והם עושים את זה ביד אחת,

ביד ימין וביד שמאל
ומהר מאוד,

ואז היא מעבירה לו את זה
והוא עושה את זה.

מעולם לא ראיתי דבר כזה.

זה כאילו שהם מתרגלים להטוטים.

בתחנה הבאה נכנס לקרון
בחור אחד,

ויש לו מראה של 
של פרופסור אורח.

יש לו ילקוט עור
מלא וגדוש

ותיק מסמכים מלבני
ותיק של מחשב נייד

ומקטורן טוויד עם טלאי עור,

ו- [צחוק]

הוא מביט בהם, ואז

כהרף-עין,
הוא כורע ברך לפניהם,

ומתחיל לומר,

"תקשיבו, ככה עושים את זה, הביטו,

אם תעשו ככה- "
והוא לוקח מידיהם את השרוכים

ומתחיל מיד לקשור
את הקשרים האלה,

ואפילו יותר טוב מהם,
באופן מדהים.

מסתבר שהם סטודנטים לרפואה

והם בדרך להרצאה אודות

שבטכניקות התפירה העדכניות,
וזה האיש שירצה שם.

[צחוק]

אז הוא מתחיל להגיד להם
דברים כמו,

"לא, זה חשוב מאד כאן. אתם יודעים,

כשתצטרכו את הקשרים האלה,

זה יהיה, כאילו,

הכל יקרה בו-זמנית,
זה יהיה -

מידע יגיע אליכם
בבת אחת,

יהיו אברים
שיפירעו לכם לגשת,

זה יהיה חלקלק,

וגם,

חשוב מאוד
שתוכלו לעשות את זה

אפילו יותר מטבע שני,
בכל יד, ימין, שמאל,

עליכם להיות מסוגלים לעשות זאת
מבלי לראות את אצבעותיכם."

ובאותו רגע, כששמעתי את זה,

פשוט הועפתי מקרון התחתית
לתוך לילה אחד

שבו קיבלתי טרמפ מאמבולנס

שאסף אותי מהמדרכה
שבה דקרו אותי

לטיפול נמרץ
של ביה"ח סנט וינסנט שבמנהטן,

מה שקרה היה,

שכנופיה אחת הגיעה מברוקלין.

כחלק מטקס החניכה
של 3 מחבריה,

היה עליהם להרוג מישהו,

ויצא שאני הייתי האיש
שצעד ברחוב בליקר

באותו לילה,

והם התנפלו עלי ללא מילה.

המזל הגדול היה,

כשהייתי ב"נוטרדאם"
השתתפתי בנבחרת האגרוף,

אז הרמתי מיד את ידי,
אינסטינקטיבית.

לבחור מימין היה סכין
עם להב של 25 ס"מ,

והוא נכנס מתחת למרפק שלי,

והוא עלה למעלה וחתך
את הווריד הנבוב התחתון שלי.

מי שמבין קצת באנטומיה

יודע שזה לא מקום טוב
להיחתך בו,

כולל כל מה שנמצא
בדרך אליו למעלה,

ואז - ידי היו עדיין מורמות -

הוא משך את הסכין
וכיוון לצוואר שלי,

ותקע אותו בצוואר שלי
עד לידית,

הצלחתי גם להחטיף
ימנית ישירה אחת

ולהשכיב בנוק-אאוט
את זה שבאמצע.

השני המשיך לעבוד עלי,

גרם לקריסת הריאה השניה שלי,

ובזכות העובדה שהצלחתי להשכיב את ההוא,
זכיתי להפוגה של רגע.

ברחתי במורד הרחוב והתמוטטתי,

החבר'ה באמבולנס
צינררו אותי על המדרכה

והודיעו לטיפול נמרץ

שהם מביאים מישהו.

ואחת מהשפעות הלוואי

של אובדן דם חמור

הוא ראיית מנהרה,

אז אני זוכר את עצמי
על האלונקה

עם שדה-ראיה בגודל של מטבע,

כשאני מזיז את הראש לצדדים,

ואז הגענו לסנט וינסנט,

אנו טסים במסדרון,

ואני רואה את האורות חולפים,

ולזיכרונות כאלה
יש השפעה משונה.

הם לא הולכים למקום שאליו
זכרונות רגילים הולכים.

יש להם מין כספת
שבה הם מאוחסנים בהפרדה גבוהה,

כשג'ורג' לוקאס אחראי
על כל האפקטים הקוליים. [צחוק]

כך שלפעמים, לזכור אותם,

לא דומה לשום זיכרון אחר.

אני מגיע לטיפול נמרץ,

והם מחכים לי, והאורות דולקים,

וכעת יכולתי לנשום מעט יותר,

כי הדם יצא.
הדם מילא את הריאות שלי

והיה לי קשה מאד לנשום,

אבל עכשיו הכל יצא
על האלונקה.

אמרתי, "אני יכול לעזור במשהו?"

ו- [צחוק] -

האחות צחקה צחוק היסטרי משהו,

ואני מפנה את הראש
כדי לראות את כולם,

ועלה בי זיכרון מוזר,
כאילו אני בקולג'

ואני עורך התרמה,

אני מגייס כספים
עבור קורבנות השיטפון בבנגלדש,

ואז אני רואה שהרופא המרדים

מרכיב עלי מסכה,
ואני חושב לעצמי,

"הוא נראה מבנגלדש,"
[צחוק]

ויש לי רק את שתי העובדות האלו, ואני רק חושב,

"זה יכול לעבוד איכשהו." [צחוק]

ואז אני יוצא,

והם עובדים עלי במשך כל הלילה,

והייתי צריך בערך 40 יחידות של דם כדי להחזיק מעמד

בזמן שהם עבדו,

והמנתח הוציא בערך שליש מהמעיים שלי,

המעי העיוור, אברים שלא ידעתי שיש לי,

ומאוחר יותר הוא אמר לי שאחד הדברים האחרונים שהוא עשה

בזמן שהוא היה שם היה להסיר את התוספתן שלי,

חשבתי שזה נפלא, אתם יודעים,

רק לסדר קצת שם בסוף. [צחוק]

והתעוררתי בבוקר.

מההרדמה, הוא הודיע להם

שהוא רוצה להיות שם, והוא נתן לי

בערך שני אחוז לחיות.

אז הוא היה שם כשהתעוררתי,

וזה היה, להתעורר היה כמו

לשבור את הקרח לתוך אגם קפוא של כאב.

זה עטף את כולי.

והיתה רק נקודה אחת שלא כאבה

יותר ממה שאי פעם הרגשתי,

וזה היה קימור כף הרגל,

והוא החזיק את הקשת של הרגל שלי

ושפשף את הקימור באגודל שלו.

והסתכלתי למעלה, והוא כאילו,

"טוב לראות אותך,"

וניסיתי להיזכר מה קרה

וניסיתי לקלוט את הכל,

והכאב היה פשוט מכריע, והוא אמר,

"אתה יודע, לא סיפרנו אותך. חשבתי

שאולי קיבלת כוח מהשער כמו שימשון,

ואתה תצטרך את כל הכוח שיש לך."

ובימים ההם, השיער שלי הגיע למותניים,

רכבתי על אופנוע, הייתי רווק,

הייתי בעלים של בר, זו הייתה תקופה שונה.
[צחוק]

אבל

שלושה ימים הייתי מחובר למכונות תומכות חיים,

וכולם ציפו,

בגלל כמות הדברים הגדולה שהם היו צריכים לעשות

שאני לא אשאר בחיים,

אז אלה היו שלושה ימים של

כולם חיכו שאני או אמות או אחרבן,

ו - [צחוק] -

כשבסופו של דבר חירבנתי, אז זה איכשהו,

מבחינת הניתוח, זה כאילו עברתי איזה גבול טוב,

ו- הממ - [צחוק] -

באותו היום, המנתח נכנס

והוריד את הסדינים ממני.

היו איתו שלושה או ארבעה חברים,

והוא עשה ככה, והם הסתכלו,

ולא היה זיהום,

והם התכופפו מעלי והם דחפו ובחנו,

והם כאילו, "אין שטפי דם, בלה בלה,

תסתכל על הצבע," והם מדברים ביניהם

ואני כמו איזה רכב מתוקן

שהוא כאילו, "כן, אני עשיתי את זה." [צחוק]

וזה היה פשוט,

זה היה מדהים, מפני שהחבר'ה האלה החליקו לו

על כמה טוב יצאתי, אתם יודעים? [צחוק]

וזה הריצ'רץ' שלי, והסיכות עדיין בפנים

והכל.

ו-

מאוחר יותר, כשהשתחררתי

והפלאשבקים

והסיוטים הקשו עלי,

חזרתי אליו

ושאלתי אותו, פחות או יותר,

מה אני אעשה?

ואני חושב, סוג של, כמנתח, הוא אמר,

"ילד, אני הצלתי את החיים שלך.

כאילו, עכשיו אתה יכול לעשות מה שתרצה, כאילו,

אתה צריך להתחיל עם זה.

זה כאילו נתתי לך מכונית חדשה

ואתה מתלונן שאתה לא מוצא חנייה.

כאילו, רק, צא, ואתה יודע, תעשה את המקסימום האפשרי.

אבל אתה חי. זה העניין."

ואז אני שומע, "בינג-בונג," ודלתות התחתית נסגרות,

והתחנה הבאה היא שלי, ואני מביט בילדים האלה,

ואז אני, אני חושב לעצמי,

"אני ארים את החולצה שלי

ואראה להם," - [צחוק] -

ואז אני חושב, "לא, זו הרכבת התחתית של ניו יורק,

זה יוביל לדברים אחרים." [צחוק]

אז אני רק חושב, הם צריכים ללכת להרצאה שלהם.

אני יורד, ועומד שם על הרציף,

ומרגיש את האצבע שלי

בתוך

הצלקת הראשונה שאי פעם קיבלתי,

מחבל הטבור שלי,

ואז מסביב לזה, עקבתי

אחרי הצלקת האחרונה שקיבלתי

מהמנתח שלי,

ואני חושב, שהמפגש האקראי הזה

עם הילדים האלה ברחוב עם הסכינים

הוביל אותי

לצוות הרפואי שלי,

וההכשרה שלהם

והכישורים שלהם

ותמיד גם עם מעט מזל

הדפו את הכאוס.

תודה לכם. [מחיאות כפיים]

[מחיאות כפיים]

תודה לכם. אני בר מזל שאני פה. תודה לכם.
[מחיאות כפיים]