איך לגדל ילדים שיכולים להתגבר על חרדה

לגדול פירושו להתמודד עם אתגרים חדשים - אך עבור חלק מהילדים, מצבים לא בטוחים מביאים לחרדה שההורים לעתים קרובות מבקשים להרגיע. הפסיכולוגית אן מארי אלבנו מסבירה שאם כל הזמן ממהרים לפתור בעיות של ילד יכולים להנציח מעגל של תלות וטינה לכל החיים - ומשתפת מדוע מנה בריאה של סיכון עוזרת לילדים לטפח ביטחון מתמשך.

בילדותי, היו לי הרבה פחדים.

פחדתי מברקים, מחרקים,

מרעשים חזקים ומדמויות מחופשות.

סבלתי גם משתי פוביות קשות מאוד

מרופאים ומזריקות.

במהלך מאבקי לברוח מרופא המשפחה שלנו,

נאבקתי בו פיזית עד כדי כך

שהוא סטר לי בפניי כדי להמם אותי.

הייתי בת 6.

תמיד הגבתי בשיטת "הילחם או ברח",

וכדי לקבל חיסון פשוט,
3 או 4 מבוגרים היו צריכים להחזיק בי,

כולל ההורים שלי.

מאוחר יותר משפחתנו עברה מניו יורק לפלורידה

בדיוק כשהתחלתי ללמוד בתיכון,

בהיותי הילדה החדשה בבית הספר הקהילתי,

שלא מכירה אף אחד

ומודאגת כיצד תשתלב,

כבר ביום הראשון ללימודים

מורה מקריאה שמות
וצועקת "אן מארי אלבנו,"

ואני מגיבה, [במבטא של סטטן איילנד] "כאן!"

היא צוחקת ואומרת, "הו, יקירה, קומי.

תגידי D-O-G." (כלב באנגלית)

ואני עונה, [במבטא של סטטן איילנד] "Dog?"

הכיתה פרצה בצחוק יחד עם המורה.

וכך זה נמשך,

כי היו לה עוד הרבה מילים
להשפיל אותי באמצעותן.

חזרתי הביתה בוכה,

מבולבלת

ומתחננת שישלחו אותי חזרה לניו יורק

או לאיזשהו מנזר.

לא רציתי לחזור לבית הספר ההוא בשום אופן.

ההורים שלי הקשיבו

ואמרו לי שהם יבררו עם המונסניור בניו יורק,

אבל שיהיה עליי להמשיך ללכת כל יום
כדי שיהיה לי רישום נוכחות

לעבור לכיתה ט' בסטטן איילנד.

כל זה קרה לפני תקופת הדוא"ל
והטלפונים הסלולריים,

כך שלאורך השבועות הבאים,

התקיימה לכאורה, חליפת מכתבים
בין האַרְכִיבִּישׁוֹפוּת של מנהטן

ומיאמי,

ועם הוותיקן,

ובכל יום הייתי הולכת לבית הספר בוכה,
וחוזרת הביתה בוכה,

כשאמי הייתה מוסרת לי עדכון
מאיזה קרדינל או בישוף

כדי "לגרום לה להמשיך ללכת לבית הספר
בזמן שאנחנו מוצאים לה מקום".

הייתי נאיבית או מה?

{צחוק}

טוב, לאחר כמה שבועות, יום אחד,
כשאני ממתינה לאוטובוס של בית הספר,

פגשתי ילדה בשם דבי,

והיא הציגה אותי בפני חברותיה.

והן הפכו להיות החברות שלי,

ובכן, האפיפיור נחלץ ממצב קשה.

(צחוק)

התחלתי להירגע ולהשתלב.

שלושת העשורים האחרונים שהקדשתי
ללימודי הפרעות חרדה אצל ילדים

נובעים בחלקם מהחיפוש שלי להבנה עצמית.

ולמדתי הרבה.

עבור אנשים צעירים, חרדה היא
המצב הפסיכיאטרי הנפוץ ביותר.

הפרעות אלו מתחילות מוקדם, בגיל ארבע,

ועד גיל ההתבגרות, אחד מכל 12 נערים
סובלים קשות מלקויות

בבית, בבית הספר ועם בני גילם.

הילדים האלה כל כך מפוחדים,

מודאגים,

חשים אי נוחות פיזית אמתית עקב החרדה שלהם.

קשה להם להתרכז בשיעורים,

להירגע וליהנות,

לרכוש חברים,

ולעשות את כל הדברים שילדים אמורים לעשות.

חרדה יכולה לחולל סבל עבור הילד,

וההורים נמצאים בחזית ובמרכז,
עדים למצוקת ילדם.

ככל שפגשתי יותר ויותר ילדים
עם חרדה במסגרת עבודתי,

הרגשתי צורך לחזור לאימא ולאבא
ולשאול אותם כמה שאלות.

"מדוע החזקתם אותי

כשכל כך פחדתי לקבל זריקות

וכפיתם אותן עליי?

ולמה סיפרתם לי סיפורים מופרכים
כדי לגרום לי ללכת לבית הספר

כשכל כך פחדתי שיביכו אותי שוב?"

הם אמרו, "ליבנו נשבר בכל פעם,

אבל ידענו שאלה דברים
שהיית חייבת לעשות.

היינו צריכים להסתכן בכך שתכעסי

בזמן שחיכינו שתתרגלי למצב

עם הזמן ועם יותר ניסיון.

היה עלייך להתחסן.

היית חייבת ללכת לבית הספר".

הוריי ידעו מעט מאוד,

אבל הם עשו יותר מאשר לחסן אותי נגד חצבת.

הם גם חיסנו אותי נגד חיים שלמים
של הפרעות חרדה.

חרדה מוגזמת אצל ילד צעיר
היא כמו חיידק על -

ומדבקת, ואפילו מתרבה,

כך שרבים מבני הנוער שאני רואה

מגיעים עם יותר ממצב חרדה אחד בו זמנית.

לדוגמה, יכולה להיות להם פוביה מסוימת,

בתוספת חרדת נטישה, וחרדה חברתית, הכל ביחד.

ללא טיפול,

חרדה בילדות המוקדמת עלולה
להוביל לדיכאון בגיל ההתבגרות.

היא עלולה גם להוביל
לשימוש בסמים ולהתאבדויות.

הוריי לא היו מטפלים.

הם לא הכירו אף פסיכולוג.

כל מה שהם ידעו זה שהמצבים האלה
אולי לא היו נוחים עבורי,

אבל הם לא היו מזיקים.

החרדה המוגזמת שלי הייתה עשויה לפגוע בי
יותר בטווח הארוך

אם הם יעזרו לי להימנע ולברוח ממצבים אלה

בלי ללמוד איך להתמודד מדי פעם עם מצוקה.

אז בעצם, אימא ואבא פעלו על פי
גרסה ביתית משלהם

של תרפיית חשיפה,

שהיא המפתח והמרכיב המרכזי

של טיפול התנהגותי קוגניטיבי בחרדה.

העמיתים שלי ואני ניהלנו את
המחקר הגדול והאקראי המבוקר ביותר

העוסק בטיפולים בהפרעות חרדה
של ילדים בגילאי 7 עד 17.

מצאנו כי טיפול בחשיפה התנהגותית
קוגניטיבית הממוקד בילדים

או תרופות עם מעכב ספיגה
סלקטיבי של סרוטונין

יעילים עבור 60 אחוז מבני הנוער המטופלים.

ושילוב שלהם מצליח להבריא 80 אחוז
מהילדים בתוך 3 חודשים.

כל אלו הן חדשות טובות.

ואם הם ממשיכים לקחת את התרופות

או מקבלים טיפולי חשיפה חודשיים,
כפי שעשינו לאורך המחקר,

הם יכולים להרגיש טוב במשך למעלה משנה.

עם זאת, לאחר שמחקר זה הסתיים,

חזרנו וביצענו מחקר מעקב של המשתתפים,

ומצאנו שרבים מהילדים האלה
הידרדרו חזרה עם הזמן.

ולמרות מיטב הטיפולים מבוססי הראיות,

מצאנו, שבערך 40 אחוז מהילדים עם חרדה,

נשארו חולים בהמשך הדרך לאורך הזמן.

חשבנו רבות על התוצאות הללו.

מה החמצנו?

העלינו את ההשערה הזאת משום שהתמקדנו

אך ורק בהתערבות ממוקדת בילדים,

אולי ישנה חשיבות בעצם הפנייה להורים

והשילוב שלהם במסגרת הטיפול גם כן.

מחקרים מהמעבדה שלי ומעמיתים ברחבי העולם

הראו מגמה עקבית:

הורים בעלי כוונות טובות
לעתים קרובות נגררים מבלי להתכוון

אל תוך מעגל החרדה.

הם נכנעים, והם עושים
יותר מדי התאמות עבור הילד שלהם,

והם מאפשרים לילדיהם להימלט ממצבים מאתגרים.

אני רוצה שתחשבו על זה כך:

ילדכם נכנס הביתה ממרר בבכי.

הוא בן חמש או שש.

"אף אחד בבית הספר לא אוהב אותי!
הילדים האלה רעים.

אף אחד לא רוצה לשחק אתי".

איך אתם מרגישים כשאתם רואים את
הילד שלכם כל כך נסער?

מה אתם עושים?

אינסטינקט ההורות הטבעי
הוא לנחם את הילד הזה, להרגיע אותו,

להגן עליו ולתקן את המצב.

להתקשר אל המורה כדי שיתערב
או אל ההורים האחרים לארגן מפגשי משחק,

שעשוי להיות בסדר בגיל חמש.

אבל מה אתם עושים אם ילדכם
ממשיך לחזור הביתה בוכה יום אחר יום?

האם אתם עדיין מסדרים לו את העניינים
בגיל 8, 10, 14?

ילדים, ככל שהם מתפתחים,

תמיד ייתקלו במצבים מאתגרים:

מסיבות פיג'מה, מבחנים בעל פה,

מבחן מאתגר שצץ פתאום,

ניסיון להתקבל לקבוצת ספורט או
לקבל תפקיד בהצגת בית ספר,

עימותים עם חברים ...

כל המצבים הללו כרוכים בסיכון:

סיכון לא להצליח, לא לקבל את מה שרוצים,

סיכון אולי לעשות טעויות

או להיות מובך.

ילדים עם הפרעת חרדה

שלא לוקחים סיכונים ולא מעורבים,

לא לומדים כיצד להסתדר במצבים מן הסוג הזה.

נכון?

כי כישורים מתפתחים עם חשיפה לאורך זמן,

חשיפה חוזרת ונשנית למצבים יומיומיים
שילדים נתקלים בהם:

כישורים להרגעה עצמית

או היכולת להרגיע את עצמם כשהם נסערים;

כישורי פתרון בעיות,

כולל היכולת לפתור סכסוכים עם אחרים;

דחיית סיפוקים,

או היכולת להמשיך ולהתאמץ,

למרות העובדה שיש צורך לחכות לאורך זמן
כדי לראות מה קורה.

כישורים אלה ורבים אחרים מתפתחים אצל ילדים

שלוקחים סיכונים ונוטלים חלק
במעורבות מאתגרת.

ומסוגלות עצמית מתגבשת,

שבמילים פשוטות היא האמונה של האדם בעצמו

שאתה מסוגל להתגבר על מצבים מאתגרים.

ילדים שסובלים מחרדה
הנמלטים ונמנעים ממצבים אלו

וגורמים לאנשים אחרים להתמודד במקומם,

הופכים להיות יותר ויותר חרדתיים עם הזמן,

בעוד שהם נעשים פחות בטוחים בעצמם.

בניגוד לבני גילם שאינם סובלים מחרדה,

הם נוטים להאמין שהם לא מסוגלים
לנהל מצבים כאלה.

הם חושבים שהם זקוקים למישהו,
מישהו כמו ההורים שלהם,

שיעשו דברים בשבילם.

עכשיו, בעוד שהאינסטינקט ההורי
הטבעי הוא לנחם ולהגן

ולהרגיע את הילדים,

כבר ב 1930, הפסיכיאטר אלפרד אדלר

הזהיר את ההורים

שאנו יכולים לאהוב את הילד
כמה שאנחנו רוצים,

אך אל לנו להפוך אותו לתלותי.

הוא יעץ להורים להתחיל לאמן ילדים
ממש מההתחלה

לעמוד על שתי רגליהם.

הוא גם הזהיר שאם ילדים יקבלו את הרושם

שלהוריהם אין דבר טוב יותר
לעשות מאשר לעמוד לשירותם ולפקודתם,

הם יקבלו מושג מוטעה של מה היא אהבה.

כי ילדים עם חרדה בימינו,

תמיד מתקשרים להורים שלהם

או מסמסים שיחות מצוקה
בכל שעות היום והלילה

אז אם ילדים שסובלים מחרדה לא לומדים
את מנגנוני ההתמודדות הנכונים כשהם צעירים,

מה קורה להם כשהם מתבגרים?

אני מנהלת קבוצות הורים של צעירים
שסובלים מהפרעות חרדה.

צעירים אלה הם בגילאים 18 - 28.

הם ברובם גרים בבית,

תלויים בהוריהם.

ייתכן שרבים מהם
למדו בבית הספר ובמכללה.

חלק מהם סיימו את לימודיהם.

רובם אינם עובדים,

פשוט נשארים בבית
ולא עושים כמעט שום דבר.

אין להם מערכות יחסים משמעותיות עם אחרים,

והם מאוד, מאוד תלויים בהוריהם

שיעשו עבורם כל מיני דברים.

ההורים שלהם עדיין
קובעים עבורם תורים לרופאים.

הם מתקשרים לחברים הוותיקים של ילדיהם
ומתחננים שיבואו לבקר.

הם מכבסים ומבשלים בשבילם.

והם נמצאים בקונפליקט
רציני עם הבוגר הצעיר שלהם,

מפני שהחרדה שגשגה, אבל הצעיר לא.

הורים אלה חשים אשמה עצומה,

אבל לאחר מכן תרעומת,

ואז עוד אשמה.

טוב, מה עם קצת חדשות טובות?

אם הורים ודמויות מפתח
בחיי הילד

יכולים לעזור, לסייע לילד
להתעמת עם הפחדים שלו

וללמוד כיצד לפתור בעיות,

אז סביר יותר שהילדים האלה יפתחו

מנגנוני התמודדות פנימיים
לניהול החרדה שלהם.

אנחנו מלמדים את ההורים עכשיו
להיות מודעים בעת הצורך

ולחשוב על התגובה שלהם
לחרדה של ילדם.

אנו מבקשים מהם,

"הסתכלו על המצב ושאלו,
'מהו המצב שלפנינו?

עד כמה הוא מאיים על הילד שלי?

ומה, בסופו של דבר אני
רוצה שהוא ילמד מזה?"

עכשיו, אנו כמובן רוצים שהורים
יקשיבו בתשומת לב רבה

כי אם מתעמרים בילד ברצינות
או גורמים לו נזק בדרך כלשהי,

אנחנו רוצים שהורים יתערבו,

בהחלט.

אבל במצבים מיצרי חרדה טיפוסיים, יומיומיים,

הורים יכולים להיות מאוד מועילים עבור ילדם

אם הם נשארים רגועים, ענייניים ולבביים,

אם הם נותנים תוקף לרגשותיו של הילד

ואז עוזרים לילד,

מסייעים לילד לתכנן כיצד
הוא הולך לנהל את המצב.

ואז - וזה המפתח -

למעשה לגרום לילד להתמודד עם המצב בעצמו.

כמובן שזה קורע לב לראות ילד סובל,

כפי שהוריי סיפרו לי שנים אחר כך.

כשאתם רואים את ילדכם סובל

אבל אתם חושבים שתוכלו
להסתער ולהציל אותו מכאב זה

זה הכול, נכון?

זה מה שאנחנו רוצים לעשות.

אבל בין אם אנחנו צעירים או זקנים,

חרדה מוגזמת מובילה אותנו
להפריז בהערכת סיכון ומצוקה

בעוד שאנחנו ממעיטים
בהערכת יכולתנו להתמודד.

אנו יודעים כי חשיפה חוזרת ונשנית
לאותו דבר שממנו אנו חוששים מחליש את החרדה,

תוך בניית משאבים וחוסן.

ההורים שלי עלו על משהו.

הנוער ההיפר-חרדתי של ימינו
אינו מקבל עזרה

על ידי הורות מגוננת יתר על המידה.

שלווה וביטחון אינם רק רגשות.

הם כישורי התמודדות
שהורים וילדים יכולים ללמוד.

תודה.

(מחיאות כפיים)