מה יהיה עתידו של הלימוד?

יש לי תוכנית,

אבל בכדי שאוכל לומר לכם מה היא,

אני צריך לספר לכם סיפור קטן,

שנותן קצת רקע.

ניסיתי לבדוק

מאיפה סוג הלימוד הזה שאנחנו עושים בבית הספר,

מאיפה הוא מגיע?

ואפשר להסתכל ממש רחוק אל העבר,

אבל אם מסתכלים על בתי הספר כפי שהם היום,

קל להבין מאיפה זה בא.

זה הגיע מבערך לפני 300 שנה

זה הגיע מהאחרונה

והגדולה שבאימפריות על הפלנטה הזו.
["האימפריה הבריטית"]

דמיינו את הנסיון לנהל את העניינים,

לנהל את כל הפלנטה הזו

בלי מחשבים, בלי טלפונים,

כאשר המידע נכתב בייד על פיסות נייר,

ומשונע באמצעות ספינות.

אבל הוויקטוריאנים למעשה עשו את זה.

מה שהם עשו בעצם - מדהים.

הם יצרו מחשב גלובאלי

עשוי מאנשים.

הוא עדיין איתנו היום.

הוא נקרא:
המכונה המנהלית הביורוקרטית.

על מנת להפעיל את המכונה הזו,

צריך הרבה הרבה אנשים.

אז הם יצרו עוד מכונה,
שתייצר את האנשים האלה:

בית הספר.

בתי הספר ייצרו את האנשים,

שבתורם יהפכו לחלקים

במכונה המנהלית הביורוקרטית.

הם חייבים להיות זהים זה לזה.

עליהם לדעת שלושה דברים:

חייב להיות להם כתב יד קריא,
כי המידע נכתב ביד,

הם חייבים לדעת לקרוא,

ועליהם לדעת לבצע פעולות כפל,

חילוק, חיבור וחיסור בראש.

עליהם להיות כה זהים
שניתן יהיה לקחת אחד מניו-זילנד

ולשלוח אותו לקנדה,

ושעם הגיעו הוא יוכל לתפקד ביעילות.

הויקטוריאנים היו מהנדסים מעולים.

הם עיצבו מנגנון כל כך איתן,

שהוא איתנו עד היום,

וממשיך לייצר חלקים זהים

למכונה שלא קיימת יותר.

האימפריה כבר איננה.

אז מה אנחנו עושים עם המנגנון הזה

שממשיך לייצר אנשים זהים?

ומה נעשה הלאה,

אם בכלל נעשה משהו בנוגע למנגנון הזה?

["בתי הספר הם מיושנים"]

וזו למעשה טענה חזקה מאד.

שבתי הספר כפי שהם היום - הם מיושנים.

אני לא אומר שהם מקולקלים.

זה מאד אופנתי לומר שמערכת החינוך מקולקלת.

אבל היא לא מקולקלת.
היא בנויה להפליא.

אבל אנחנו לא צריכים אותה יותר.
היא מיושנת.

איזה סוג של משרות יש לנו היום?

הרי הפקידים הם המחשבים בעצם.

הם קיימים באלפיהם בכל משרד.

ויש אנשים שמנחים את המחשבים האלה

שיוכלו לבצע את עבודתם הפקידותית.

והאנשים האלה לא צריכים כתב יד יפה,

הם לא צריכים להכפיל מספרים בראשם,

הם אכן צריכים לדעת לקרוא -

בעצם עליהם לדעת לקרוא באופן מעמיק ובורר.

אבל זה היום, ואין לנו שמץ של מושג

איך יראו משרות העתיד.

אנחנו יודעים שאנשים יעבדו מאיפה שהם רוצים,

מתי שהם רוצים ובאיזו דרך שהם רוצים.

ואיך בתי הספר של היום יכינו אותם

לעולם הזה?

ובכן, אני נתקלתי בכל הדבר הזה לגמרי בטעות.

לימדתי אנשים איך לתכנת

בניו-דלהי, לפני 14 שנה.

וליד המקום בו עבדתי היתה שכונת עוני.

וחשבתי לעצמי, איך הילדים האלה

אי פעם ילמדו לתכנת?

או שהם לא צריכים ללמוד זאת?

ובאותו הזמן, היו המון הורים,

עשירים, שהיו להם מחשבים,

שהיו אומרים לי - "אתה יודע, הבן שלי,

אני חושב שהוא מחונן

כי אתה יודע - הוא עושה דברים מדהימים עם מחשב,

והבת שלי - היא לבטח אינטיליגנטית במיוחד"

וכן הלאה. ופתאום הבנתי,

איך קורה שלכל העשירים האלה יש

ילדים מחוננים במיוחד?

(צחוק)

מה העניים עשו לא בסדר?

קדחתי חור בקיר

החוצץ בין המשרד לשכונת העוני,

ותקעתי מחשב בפנים 
כדי לראות מה יקרה

אם ניתן מחשב לילדים שמעולם לא יהיה להם אחד,

שלא יודעים אנגלית, 
שאין להם מושג מה זה אינטרנט.

והילדים באו בריצה,

זה היה בגובה מטר, 
ושואלו אותי: "מה זה?"

ואמרתי: "כן, זה, אני לא יודע."

(צחוק)

הם שאלו - "למה שמת את זה שם?"

ועניתי - "ככה."

והם שאלו - "מותר לנו לגעת בזה?" 
ועניתי - "כן, אם בא לכם."

והלכתי.

שמונה שעות מאוחר יותר -

מצאנו אותם גולשים באינטרנט, 
ומלמדים אחד את השני איך לגלוש.

אז אמרתי - "זה לא אפשרי. הרי --

איך זה יכול להיות? הם לא יודעים שום-דבר."

עמיתי לעבודה אמרו - "הפתרון פשוט.

אחד מהתלמידים שלך בטח עבר שם,

והראה להם מה עושים עם העכבר."

אז אמרתי - "כן, זה אפשרי."

אז חזרתי על הניסוי - ויצאתי 500 ק"מ מחוץ לדלהי

אל כפר ממש מרוחק

ששם הסיכוי שיעבור איזה מהנדס תוכנה מבריק

מאד קטן. (צחוק)

חזרתי על הניסוי שם.

לא היה לי איפה ללון, 
אז פשוט תקעתי את המחשב באיזה חור

והלכתי, 
וחזרתי אחרי חודשיים,

ומצאתי את ילדי הכפר משחקים עליו משחקים.

כשהם ראו אותי, הם אמרו לי -

"אנחנו רוצים מעבד מהיר יותר ועכבר יותר טוב."

(צחוק)

אז שאלתי אותם, "איך אתם יודעים את כל זה?"

והם אמרו לי דבר מאד מעניין.

בקול מעוצבן הם אמרו -

"נתת לנו מכונה שעובדת רק באנגלית,

אז היינו צריכים ללמד את עצמנו אנגלית כדי להשתמש בה."
(צחוק)

וזו היתה הפעם הראשונה שלי כמורה

ששמעתי את המושג 'ללמד את עצמנו' נאמר בצורה כל כך אגבית.

הנה הצצה קצרה לאותם השנים.
[כתובית: סרטון החור בקיר, שנת 1999]

זה היום הראשון של ה'חור שבקיר'

מימין יש לנו ילד בן שמונה,

ולשמאלו - התלמידה שלו.
היא בת 6.

והוא מלמד אותה לגלוש.

והנה אזורים אחרים במדינה,

חזרתי על זה שוב ושוב,

וקיבלתי בדיוק את אותן התוצאות בכל מקום.

[כתובית: סרטון החור בקיר, 1999]

בן שמונה אומר לאחותו הגדולה מה לעשות.

ולבסוף, הילדה הזו, מסבירה בשפת 'מאראתי' מה זה

והיא אומרת "יש מעבד בפנים."

אז התחלתי לפרסם.

פרסמתי בכל מקום, כתבתי ומדדתי הכל,

ואמרתי: "במהלך תשעה חודשים, קבוצת ילדים

שמושארת לבד עם מחשב, בכל שפה,

מגיעה לאותה הרמה של פקידה במערב."

וראיתי את זה קורה
שוב ושוב.

אבל הסתקרנתי מה עוד הם יעשו

אם הם כבר עושים את כל זה?

התחלתי להתנסות עם נושאים אחרים,

ביניהם - למשל - מבטא.

אוכלוסיה של ילדים בדרום הודו

שהמבטא שלהם באנגלית הוא ממש רע,

והם צריכים מבטא טוב, כי זה ישפר את המשרות שהם יכולים למלא

נתתי להם ממיר דיבור-טקסט במחשב,

ואמרתי להם - "דברו אליו עד שיכתוב את מה שאמרתם."

(צחוק)

והם עשו את זה. 
בואו נראה קצת מזה.

מחשב: "נעים לפגוש אותך."
ילד: "נעים לפגוש אותך."

מיטרה: הסיבה שבחרתי לסיים עם הפנים

של הנערה הזו על המסך, היא מכיוון 
שיתכן שרבים מכם מכירים אותה.

היא הצטרפה למוקד שיחות בהידרבאד

ואולי עינתה אתכם בנושא כרטיס האשראי שלכם

במבטא אנגלי מובהק.

אז אנשים החלו לשאול, כמה רחוק זה יכול להמשיך?

איפה זה יעצר?

החלטתי שאהרוס את הטיעון שלי

על ידי העלאת השערה אבסורדית.

העליתי השערה מגוחכת.

טאמיל היא שפה בדרום הודו, ושאלתי

האם ילדים דוברי-טאמיל בכפר בדרום הודו

יכולים ללמוד את הביו-טכנולוגיה של שכפול DNA באנגלית

ממחשב קיר שברחוב?

אמרתי - "אני אמדוד אותם, הם יקבלו אפס עגול,

אני אקדיש כמה חודשים לעניין, 
אני אתן להם כמה חודשים,

אני אשוב, והם יקבלו עוד אפס.

אחזור למעבדה ואכריז - 'אנחנו זקוקים למורים'."

מצאתי כפר שנקרא קאליוקופם בדרום הודו.

שמתי שם מחשבי "חור בקיר",

הורדתי כל מיני דברים מהאינטרנט על שכפול DNA,

את רובם לא הבנתי.

והילדים באו בריצה, ואמרו - 
"מה זה?"

אז אמרתי - "זה מאוד חשוב, אבל הכל באנגלית".

והם שאלו "איך נבין כאלה מילים גדולות באנגלית

ודיאגרמות וכימיה?"

בשלב זה כבר פיתחתי שיטה פדגוגית חדשה,

אז יישמתי אותה. 
אמרתי: "אין לי שמץ של מושג

(צחוק)

וחוץ מזה, אני הולך עכשיו."

(צחוק)

אז עזבתי אותם לחודשיים.

הם אכן קיבלו אפס. בחנתי אותם.

וכשחזרתי אחרי חודשיים,

הילדים התקבצו ואמרו לי:
"לא הבנו כלום."

אז אמרתי: "נו טוב, למה כבר ציפיתי?"

אז שאלתי "אבל כמה זמן לקח לכם

עד שהחלטתם שאתם לא מבינים כלום?"

והם אמרו - "עוד לא ויתרנו.

אנחנו מסתכלים על זה כל יום."

ואמרתי - "מה? אתם לא מבינים את המסכים האלה

ואתם עדיין בוהים בזה חודשיים? בשביל מה?"

ואז הילדה הקטנה הזו שאתם רואים,

הרימה את ידה, ואמרה באנגלית טמילית שבורה,

היא אמרה - "חוץ מהעובדה

ששכפול קלוקל של מולקולת DNA גורם מחלות,

לא הבנו שום דבר".

(צחוק) (מחיאות כפיים)

אז בחנתי אותם.

קיבלתי תוצאה חינוכית בלתי אפשרית,
קפיצה מ-0% ל-30%

תוך חודשיים בחום הטרופי

עם מחשב מתחת לאיזה עץ, בשפה שהם לא ידעו

מתעסקים עם חומר שמקדים את זמנם בעשור.

זה היה אבסורד. אבל
הייתי חייב לפעול לפי הנורמה הויקטוריאנית.

30% זה נכשל.

איך אני מביא אותם לציון עובר? 
בשביל זה צריך עוד 20 נקודות.

לא מצאתי מורה, 
אבל כן מצאתי חברה שהיתה להם,

מנהלת חשבונות בת 22

והיא שיחקה איתם כל הזמן.

אז שאלתי אותה - "את יכולה לעזור להם?"

והיא אמרה - "לחלוטין לא.

לא למדתי מדעים בבית הספר, אין לי מושג

מה הם עושים תחת העץ כל היום.
אני לא יכולה לעזור לך."

אמרתי - "אני אגיד לך מה:
תשתמשי בשיטת הסבתא."

והיא אמרה - "מה זה?"

אז אמרתי - "פשוט תעמדי מאחוריהם,

וכל פעם שהם עושים משהו תגידי -

'וואו! איך עשיתם את זה?

מה הדף הבא? אוך, כשאני הייתי בגילכם, 
בחיים לא הייתי יכולה לעשות את זה.'

את יודעת, מה שסבתות עושות."

והיא עשתה את זה לעוד חודשיים

הציון קפץ ל-50%.

קאליקופם צמצם את הפער

מול קבוצת הבקרה שלי בניו דלהי,

קבוצה של ילדי עשירים בבית ספר פרטי עם מורה לביו-טכנולוגיה.

וכשראיתי את הגרף הבנתי שיש דרך להשוות את תנאי המגרש.

הנה קאליקופם.

(ילדים מדברים) נוירונים ... תקשורת.

המצלמה בזוית הלא נכונה, זו טעות של חובבנים,

אבל מה שהיא בעצם אומרת - אם שמעתם,

משהו על "נוירונים" - עם הידיים ככה -

והיא אמרה - ''נוירונים מתקשרים''

בגיל 12.

אז, מהן המשרות העתידיות?

ובכן, אנחנו יודעים איך הם היום.

ומהי למידה עתידית? אנחנו יודעים מהי היום,

כשילדים מסתובבים עם הנייד שלהם ביד אחד

ובחוסר רצון הולכים לבית הספר 
לאסוף את הספרים ביד השניה.

ומה יהיה מחר?

האם יתכן שאנחנו לא 
צריכים ללכת לבית הספר בכלל?

האם יתכן שברגע שתצטרכו לדעת משהו,

תוכלו לברר אותו בשתי דקות?

האם יתכן - וזו שאלה קטלנית -

- שאלה שנוסחה בשבילי על ידי ניקולס נגרופונט -

האם יתכן שאנחנו צועדים לקראת

עתיד שבו - 
ידיעה היא מיותרת?

אבל זה נורא. 
אנחנו הומו-ספיאנס.

ידיעה היא המבדילה בינינו ובין הקופים.

אבל תביטו על זה כך

לקח לטבע 100 מיליון שנה

לגרום הקופים לעמוד

ולהפוך להומו-ספיאנס.

ולנו זה לקח רק 10,000 להפוך את הידיעה למיושנת.

איזה הישג זה.

אבל עלינו לשלב את זה בעתיד שלנו.

נראה שעידוד הוא המפתח.

אם אתם מסתכלים על קופם,

או על כל הניסויים שעשיתי,

זה פשוט לומר "וואו" - תוך הצדעה ללמידה.

יש הוכחות ממדעי המוח.

המוח הזוחל שלנו,
שיושב במרכז המוח,

תחת איום - הוא מכבה הכל,

הוא מכבה את האונה הקדם-מצחית - החלק הלומד,

הוא מכבה את כל זה.

ענישה ובחינה נתפשים למעשה כאיום.

אנחנו לוקחים את הילדים שלנו, 
מכבים להם את המוח,

ואומרים להם - 
"תבצעו".

למה יצרו מערכת כזו?

כי היה צריך.

היה זמן בעידן האימפריות

שנזקקתם לאנשים שיכלו לשרוד תחת איום.

כשניצבת לבדך בשוחה,

אם יכולת לשרוד - אתה בסדר, עברת.

אם לא - נכשלת.

אבל עידן האמפריות תם.

מה קורה ליצירתיות בימינו אנו?

עלנו להטות חזרה את המאזן הזה

מאיום - לתענוג.

חזרתי לאנגליה, וחיפשתי סבתות בריטיות.

שמתי מודעות כאלה, שאומרות:

"אם את סבתא בריטית, 
ויש לך אינטרנט מהיר ומצלמת מחשב -

התוכלי להקדיש לנו שעה שבועית בחינם?"

קיבלתי 200 בשבועיים הראשונים.

אני מכיר יותר סבתות בריטיות מכל אחד ביקום. (צחוק)

קוראים להן "ענן הסבתות."

"ענן הסבתות" יושב באינטרנט.

ואם יש ילד בצרה - 
אנחנו משגרים אליו סבתא.

היא עולה אליו בסקייפ, 
ומסדרת את הדברים.

ראיתי אותן עושות את זה 
מאיזה כפר בשם דיגלס

בצפון מערב אנגליה,

ישר לתוך כפר טמיל-נאנדו הודי

על פני מרחק של 6000 מילים.

היא מסדרת הכל עם תנועה עתיקה אחת:

"שששש..."

אוקיי?

תביטו בזה:

הסבתא: לא תתפסו אותי. תגידו.

הסבתא: לא תתפסו אותי.

הילדים: לא תתפסו אותי.

הסבתא: אני הוא איש עוגיית הזנגביל
הילדים: אני הוא איש עוגיית הזנגביל

הסבתא: כל הכבוד! יפה מאד.

מיטרה: אז מה קורה פה?

לדעתי, אנחנו צריכים להסתכל

על למידה,

כתוצר של התארגנות עצמית חינוכית.

אם מאפשרים לתהליך הלימוד לארגן את עצמו

- או אז נוצרת למידה.

הכוונה אינה לגרום ללמידה לקרות,

אלא לאפשר לה לקרות.

המורה מתניעה את התהליך,

ואז היא נעמדת מאחור בהתפעלות

ומביטה בלמידה המתרחשת.

זו המסקנה מכל זה.

אבל איך נדע? אין נגלה?

אני מתכוון לבנות

סביבות כאלה של למידה בהתארגנות עצמית (סל"ב).

שהם למעשה
אינטרנט מהיר, שיתוף פעולה

ועידוד, משולבים יחד.

ניסיתי את זה בהרבה בתי ספר.

זה נוסה בכל רחבי העולם, והמורים

מסתכלים ושואלים: "הכל קורה מעצמו?"

ואני אמרתי - "כן, הכל קורה מעצמו."
"איך ידעת?"

ואני אומר - "לא תאמינו מי הילדים שסיפרו לי,

ומהיכן הם".

הנה הסל"ב בפעולה.

(ילדים מדברים)

זה באנגליה.

הוא שומר על חוק וסדר,

כי תזכרו שאין שום מורה בסביבה.

ילדה: סך האלקטרונים אינו שווה לסך הפרוטונים 
מיטרה: אוסטרליה

ילדה: ויוצר סך חיובי של מטען חשמלי שלילי.

המטען של היון שווה למספר הפרוטונים

ביון, פחות מספר האלקטרונים.

מיטרה: מקדימה את זמנה בעשור.

אז לדעתי, סל"ב זקוקה לתכנית לימוד של שאלות גדולות.

שמעתם על זה. אתם יודעים למה הכוונה.

היה זמן בו אנשים ונשים מתקופת האבן

הסתכלו מעלה אל השמיים, ואמרו

"מה הם האורות המהבהבים האלה?"

הם בנו את תכנית הלימוד הראשונה, אבל 
אנחנו איבדנו מגע עם השאלות המופלאות האלה.

הורדנו את זה לרמה של חישוב טנגנס של זוית.

אבל זה לא סקסי מספיק.

הדרך להציג את זה בפני ילד בן תשע היא לומר

"אם מטאור מתקרב לכדור הארץ,

איך תדע אם הוא אכן יפגע או לא?"

ואם הוא אומר "מה? איך?"

אז אתם אומרים "יש מילת קסם, שנקראת טנגנס של זוית,"

ותשאירו אותו עם זה - הוא כבר יבין לבד.

אז הנה כמה תמונות של סל"ב.

העליתי שאלות מדהימות --

"איך העולם התחיל? איך הוא יגמר?"

לבני תשע.

וזה על "מה קורה לאויר שאנחנו נושמים."

כל זה נעשה על ידי ילדים, ללא עזרת מורים.

המורה בסך הכל מעלה את השאלה,

ואז נסוג לאחור, ומתפעל מהתשובה.

אז מה המשאלה שלי?

המשאלה שלי היא

שנעצב את עתיד הלמידה.

אנחנו לא רוצים להיות חלקי חילוף

למחשב האנושי הענק, הלא כן?

אז עלינו לעצב עתיד ללמידה.

ואני צריך -- רגע,

עלי לדייק כאן במילים,

כי אתם יודעים, זה מאד חשוב.

המשאלה שלי היא לעזור לעצב עתיד של למידה

בכך שנתמוך בילדים בכל רחבי העולם,

להצית את הפליאה שלהם ואת יכולתם לעבוד ביחד.

עזרו לי לבנות את בית הספר הזה.

הוא יקרא - בית הספר שבענן.

יהיה זה בית ספר שבו ילדים 
יוצאים להרפתקאות אינטלקטואליות

מונעים על ידי השאלות הגדולות
שהמתווכים שלהם מעלים.

והדרך בה אני רוצה לעשות את זה

היא לבנות מתקן שבו 
אוכל לחקור את זה.

זה בעצם מתקן כמעט בלתי מאוייש.

יש רק סבתא אחת

שדואגת לבריאות ולבטיחות.

כל השאר מגיע מהענן.

האורות כבים או נדלקים מהענן,

וכו' וכו', הכל נעשה מהענן.

אבל אני רוצה אתכם למטרה אחרת.

אתם יכולים לעשות סביבות לימוד בהתארגנות-עצמית

בבית, בבית הספר, 
מחוץ לבית הספר, במועדונים.

זה קל מאוד לביצוע. 
יש מסמך מצויין על כך

שהופק על ידי TED 
שאומר איך לעשות את זה.

אז אם אתם רוצים - 
אז בבקשה, בבקשה תעשו את זה

ברחבי כל חמש היבשות

ותשלחו לי את המידע,

ואני אחבר את כל המידע יחד,
ואעביר אותו לבית הספר שבענן,

ואצור את העתיד של הלמידה.

זו המשאלה שלי.

ורק דבר אחד אחרון.

אני אקח אתכם לראש ההימלאיה.

בגובה 12,000 רגל, היכן שהאוויר דליל,

בניתי שם פעם צמד מחשבים מדגם 'החור שבקיר',

והילדים התכנסו שם.

והיתה שם ילדה קטנה שהלכה אחרי לכל מקום,

אז אמרתי לה, "את יודעת, 
אני רוצה לתת מחשב לכל ילד.

ואני לא יודע,
מה עלי לעשות?"

ניסיתי לצלם אותה בשקט.

היא לפתע הרימה את ידה
אלי ככה, ואמרה לי:

"אז קדימה."

(צחוק) (מחיאות כפיים)

אני חושב שזו היתה עצה טובה.

אני אקח את העצה הזו. 
אני אפסיק לדבר.

תודה רבה. תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)

תודה רבה. תודה רבה. (מחיאות כפיים)

תודה רבה לכם. וואו. (מחיאות כפיים)