בכל יום בחייכם, אתם מותירים חותם על כדור הארץ

הפרימטולוגית האגדית, ג'יין גודול, טוענת שהישרדות האנושות תלוייה בשימור הטבע.
בשיחה עם ראש טד, כריס אנדרסן, היא מספרת על הימים בהם עבדה עם שימפנזים,
ואיך הפכה מחוקרת טבע נערצת, לאקטיביסטית מסורה, הפועלת בקרב קהילות שונות, סביב העולם, למען שימור בתי גידול טבעיים.

כריס אנדרסון : ברוכה הבאה,
ד"ר ג'יין גודול.

ג'יין גודול: תודה רבה,

ואני חושבת, אתה יודע,
שלא היינו יכולים לערוך את הראיון הזה

לולא הכירו אנשים את מר H הנמצא כאן עימי,

כי כולם מכירים את מר H.

כ. א : שלום, מר H.

בשיחת טד שלך, לפני 17 שנים,

הזהרת אותנו בפני הסכנות
של פלישת האנושות לעולם הטבע.

האם לתחושתך

המגיפה הנוכחית, היא למעשה
מצב בו הטבע מכה בנו חזרה?

ג'.ג : זה מאד ברור שמחלות זוֹאוֹנוֹטִיות,

כמו קורונה ואיידס

ועוד אחרות שמועברות אלינו מבעלי חיים,

קשורות להרס הסביבה,

כי כשבע"ח מאבדים את אזור המחייה שלהם,
הם מצטופפים יחד

ואז ייתכן שנגיף שחי עם מין מארח,

בהרמוניה רבת שנים,

עובר למין אחר,

ולזה נוסיף גם את המצב
בו בע"ח נדחקים למגע קרוב עם האדם.

ולפעמים, אחד מאותם בע"ח
שנדבקו בנגיף --

עלול, בנסיבות אלו, להעביר את הנגיף לאדם

וכך תיווצר מחלה חדשה, כמו קורונה.

בנוסף לזה,

אנו מתנהלים בחוסר כבוד לבעלי החיים.

אנו צדים אותם,

אנו הורגים אותם, אנו אוכלים אותם,

אנו סוחרים בהם,

אנו שולחים אותם לשווקים עולמיים של חיות בר

באסיה,

שם הם מוחזקים בתנאים נוראיים,
בכלובים קטנטנים,

אנשים נחשפים ומזדהמים מדם, שתן וצואה,

תנאים אידיאלים להדבקה מחיה לחיה,

או מחיה לאדם.

כ.א : הייתי רוצה לחזור מעט בזמן, לעבר,

כי הסיפור שלך כה יוצא דופן.

כי למרות הגישה היותר סקסיסטית
בשנות השישים,

איכשהו הצלחת לפרוץ

ולהפוך לאחת המדעניות המובילות בעולם,

גילית עובדות מדהימות על שימפנזים,

כמו השימוש שלהם בכלים, ועוד.

מה לדעתך, היה בך,

שאיפשר לך ליצור כזו פריצת דרך?

ג'.ג : ובכן, נולדתי עם אהבת החיות,

והחשוב מכל הוא שהיתה לי אמא תומכת.

היא לא כעסה כשמצאה שַׁלְשׁוֹלִים במיטתי,

היא רק אמרה שמוטב להם להימצא בגינה.

היא לא כעסה כשנעלמתי לארבע שעות

והיא נאלצה להתקשר למשטרה,
בזמן שאני ישבתי לי בלול התרנגולות,

כי אף אחד לא הסביר לי
היכן החור, ממנו יוצאת הביצה.

לא חלמתי להיות מדענית,

כי נשים לא עסקו אז בתחום הזה.

למעשה, גם גברים לא.

כולם צחקו עלי, מלבד אימי,

היא אמרה לי: "אם את אכן חפצה בזאת,
תצטרכי לעמול קשה,

לנצל כל הזדמנות שתיקרה בדרכך,

ואם לא תרימי ידיים, ייתכן ותמצאי דרך."

כ.א : ואיכשהו, הצלחת לזכות
באמונם של השימפנזים

באופן שאיש לא הצליח, לפנייך.

במבט לאחור, מה היו הרגעים הכי מרתקים עבורך

או, מה הדבר שאנשים
עדיין לא מבינים ביחס לשימפנזים?

ג'.ג.: אתה אומר:
"ראית דברים שאחרים לא ראו,

זכית באמונם."

אף אחד אחר לא ניסה.

למען האמת.

למעשה, השתמשתי באותן שיטות

בהן חקרתי את החיות
בסביבת ביתי, כשהייתי ילדה.

פשוט לשבת, בסבלנות,

להשתדל לא להתקרב מידי, מהר מידי,

אך זה היה קשה,
היות והכסף הספיק רק לששה חודשים.

אתה ודאי מבין, כמה קשה היה להשיג מימון

לנערה צעירה, ללא תואר,

ללכת ולעשות מעשה כל כך מוזר כמו לשבת ביער.

אך לבסוף,

השגנו כסף לששה חודשים מתורם אמריקאי,

וידעתי שעם הזמן אזכה באמון השימפנזים,

אך האם היה לי הזמן?

שבועות הפכו חודשים,
ואז, לבסוף, לאחר ארבעה חודשים,

אחד השימפנזים החל לאבד את חששו,

והשימפנזה הזה, באחת הפעמים, ראיתי --

עדיין לא הייתי מאד קרובה,
אך היתה עלי משקפת --

ראיתי אותו משתמש ויוצר כלים,
כדי לדוג טרמיטים.

ולמרות שלא הייתי מאד מופתעת,

היות וקראתי על יכולותיהם
של שימפנזים בשבי --

אך ידעתי שעולם המדע האמין

כי רק בני אדם משתמשים ויוצרים כלים.

לכן ידעתי, כמה נרגש
יהיה [ד"ר לואיס] ליקי.

והיתה זו התצפית הזו,

שאיפשרה לו, לפנות לנשיונל ג'יאוגרפיק,

והם אמרו, "אוקיי, נמשיך לתמוך במחקר,"

והם שלחו את הוגו ואן לואיק,
צלם - מפיק סרטים,

לתעד את תצפיותי.

הרבה מדענים, לא רצו להאמין
בכך שהשימפנזים משתמשים בכלים.

למעשה, אחד מהם טען
שאני לימדתי את השימפנזים.

( צחוק)

אבל מכיוון שלא יכולתי להתקרב אליהם,
היה נדרש לכך נס.

בכל אופן, ברגע שראו את הסרט של הוגו

בצירוף התיאורים שלי על התנהגותם,

המדענים נאלצו להתחיל ולשנות את דעתם.

כ. א.: ומאז, נוספו עוד תגליות רבות

שמיצבו את השימפנזים קרובים יותר לאדם,
ממה שרבים היו רוצים להאמין.

דומני שראיתי אותך אומרת, מתישהו
שלשימפנזים יש חוש הומור.

כיצד ראית את זה בא לידי ביטוי?

ג'.ג.: ובכן, אפשר לראות את זה כשהם משחקים,

יש את השימפנזה הגדול, שמשחק עם הקטן,

והוא כורך ענף גפן סביב העץ.

ובכל פעם שהקטן עומד לתפוס את הענף,

הגדול מושך אותו ממנו,

והקטן מתחיל לבכות

והגדול מתחיל לצחוק.

אז, אתה מבין.

כ.א.: ואז, ג'יין, ראית תופעה
הרבה יותר מטרידה,

מקרים בהם חבורות שימפנזים,

שבטים, קבוצות, נוהגות בברוטליות ואלימות
אלה כלפי אלה.

אני תוהה כיצד קיבלת זאת.

והאם זה גרם לך להיות,

לא יודע, מדוכדכת לגבי המין האנושי,
אנו הרי קרובים להם,

האם הרגשת שאלימות היא מרכיב בלתי נפרד

בקרב כל קופי האדם?

ג'.ג: ובכן, זה לבטח כך.

והמפגש הראשון שלי עם מה שאני קוראת לו
רוע אנושי,

היה בסוף המלחמה

והתמונות מהשואה.

ואתה יודע, זה באמת זיעזע אותי.

שינה את מי שהייתי.

הייתי אז בת 10.

וכשהשימפנזים,

כשהבנתי שקיים בהם, הצד הברוטלי, האפל הזה

אני חשבתי שהם כמונו, אבל נחמדים יותר.

אבל אז הבנתי שהם אפילו יותר דומים לנו

ממה שחשבתי.

בזמנו, בשנות ה-70 המוקדמות,

זה היה מאד מוזר,

תוקפנות, היה עיסוק גדול בנושא

האם תוקפנות מולדת או נרכשת.

ואז זה הפך לנושא פוליטי.

אלו היו זמנים מאד מוזרים,

אני הבעתי את דעתי וטענתי:

"אני חושבת שתוקפנות, ללא ספק

היא חלק מרֶפֶּרְטוּאָר
ההתנהגויות העוברות בתורשה."

שאלתי מדען מאד מכובד, מהי באמת דעתו בנושא,

כי הוא תמך בגרסת הלוח החלק,

שתוקפנות היא נלמדת,

והוא אמר: "ג'יין, אני מעדיף לא לומר
מה שאני באמת חושב."

זה היה שוק גדול עבורי, מבחינה מדעית.

כ.א: אני חונכתי להאמין בעולם
שבו יופי וזוהר.

את יודעת, סרטים רבים
על פרפרים, דבורים ופרחים,

טבע כתמונת נוף נהדרת.

והרבה פעילי סביבה מציגים את העמדה הזו,

"כן, הטבע טהור, הטבע יפה, אנשים הם הרעים,"

אבל אז, יש את התצפיות שאת עורכת,

כשאת מתבוננת בטבע, בקפידה,

את רואה דברים שמפחידים אותך, בכנות.

מהי תפיסתך לגבי הטבע, כיצד את חושבת עליו,

כיצד עלינו לראות את הטבע?

ג'.ג: הטבע הוא, אתה יודע,

אתה חושב על האבולוציה,

ויש משהו בללכת למקום בראשיתי,

ואפריקה היתה מקום כזה, בצעירותי.

והיו בעלי חיים בכל מקום.

ואף פעם לא אהבתי את העובדה שאריות הורגים,

הם חייבים, כלומר, זה מה שהם עושים,

אם הם לא יהרגו חיות הם ימותו.

וההבדל הגדול, בינם לביננו, לדעתי,

זה שהם עושים מה שעושים,
כי זה מה שהם מוכרחים לעשות.

אבל אנחנו יכולים לתכנן לעשות דברים.

התוכניות שלנו מאוד שונות.

אנחנו יכולים לתכנן לכרות יער שלם,

כי אנחנו רוצים למכור את העץ,

או כי אנחנו רוצים לבנות קניון חדש,

דברים מעין אלו.

אז ההרס של הטבע והמלחמות שלנו,

אנו מסוגלים לרוע
כי אנו מסוגלים לשבת לנו בנוחות

ולתכנן את העינוי של מישהו, רחוק מאיתנו.

זה רוע.

השימפנזים מנהלים מלחמה פרימיטיבית,

והם יכולים להיות מאד אגרסיביים,

אבל זו מלחמה של אותו הרגע.

כך הם מרגישים.

זו תגובה לרגש.

כ. א.: אז התצפיות שלך
על התחכום של השימפנזים

לא מרחיקות לכת כפי שאחרים היו רוצים לטעון

שיש להם את כוח העל שלנו כבני אנוש,

להיות מסוגלים לדמיין את העתיד בפרוטרוט

לעשות תוכניות ארוכות טווח.

לפעול לעידוד הדדי,
להשגת אותן תוכניות לטווח ארוך.

האם זה מרגיש,
אפילו למי ששהה זמן כל כך ממושך עם שמפנזים,

שזהו סט כישורים בסיסיים שונים לחלוטין

עליו עלינו ליטול אחריות

ולנהוג בחכמה יתרה,
הרבה יותר ממה שאנו נוהגים כיום?

ג'.ג.: כן, ואני באופן אישי חושבת,

כלומר, יש ויכוחים רבים בנושא,

אבל אני חושבת שמכיוון
שפיתחנו את דרך התקשורת

בה אתה ואני משתמשים.

וכיוון שיש לנו מילים,

אומנם התקשורת בין בע"ח
הרבה יותר מתוחכמת

ממה שחשבנו.

ושימפנזים, גורילות ואורנגאוטנים

מסוגלים ללמוד שפת סימנים של חרשים.

אבל אנחנו גדלים לתוך שפה כלשהי.

אז אני למשל יכולה לספר לך
על דברים שמעולם לא שמעת.

ושימפנזים לא יכולים לעשות זאת.

אנחנו יכולים ללמד את ילדינו
אודות דברים מופשטים.

ושימפנזים לא מסוגלים לכך.

אז נכון, שימפנזים מסוגלים לעשות
כל מיני דברים חכמים,

וכך גם פילים, עורבים, תמנונים,

אבל אנחנו תכננו טילים, שמגיעים ליבשת אחרת

ורובוטים קטנים שמצלמים תמונות,

ותכננו את הדרך המדהימה הזו
בה אנו משוחחים

משני חלקים שונים של היקום.

בצעירותי ובתקופה בה גדלתי,

לא הייתה טלוויזיה,
לא היו עדיין טלפונים סלולרים,

לא היו מחשבים.

העולם היה שונה כל כך,

היו לי עיפרון, עט, מחברת, זהו.

כ.א.: אז אם נחזור לשאלה אודות הטבע,

כי אני חושב על כך רבות,

ובכנות, נאבק עם המחשבה הזו.

חלק גדול מעבודתך,
מתפיסתם של כל כך הרבה אנשים, שאני מעריך,

סובב סביב הרצון הזה
לנסות ולא לקלקל את הטבע.

אז, האם זה אפשרי, בריא, אולי חיוני,

לקבל בו זמנית,
את הרעיון שהיבטים רבים של הטבע

הם נוראים,

ועם זאת, מדהימים,

ושחלק מאותה מדהימות,
נובעת מהפוטנציאל שבו, להיות כל כך נוראי,

ועם זאת, יפה במידה עוצרת נשימה,

ואנחנו לא יכולים להיות מי שאנחנו,
כי אנחנו חלק מהטבע,

לא נוכל להיות שלמים

אלא אם נאמץ אותו?

ג'יין, עזרי לי עם הניסוח,
איך אמורים להיות היחסים האלו.

ג'.ג: ובכן, אני חושבת שאחת הבעיות,
היא שככל שהתפתחנו שכלית,

והשתפרנו ביכולת להתאים את הסביבה לצרכינו,

לייצר שדות וגידולי תבואה

במקומות שהיו פעם יערות ועצים,

ואתה יודע, לא אכנס לזה כעת,

אבל יש לנו היכולת לשנות את הטבע.

וככל שעברנו עוד ועוד לערים וישובים,

והסתמכנו יותר ויותר על טכנולוגיה,

אנשים רבים חשים כה מנותקים מעולם הטבע.

ויש מאות ואלפי ילדים

שגדלים בערים,

שבהן אין כלל טבע,

ולכן, חשובה כל כך
התנועה הזו להפוך את ערינו לירוקות.

ואתה יודע, נעשו נסיונות,

אני חושבת שבשיקגו, לא בטוחה,

שם היו שטחים נרחבים ריקים

באזורים מאד אלימים של העיר.

אז הפכו חלק מאותם איזורים לירוקים,

שתלו פרחים, נטעו עצים,
שימלאו את השטחים הריקים הללו.

ומסתבר ששיעור הפשע ירד.

ואז כמובן,
שתלו עצים גם בשאר השטחים הריקים.

אז זה מראה -- וגם,

נערכו מחקרים שהראו שילדים

ממש זקוקים לטבע ירוק
להתפתחות פסיכולוגית תקינה.

אבל אנחנו, כפי שטענת, חלק מהטבע

ובהתנהלותנו, הלא מכבדת,

אנו גורמים עוול לילדינו

ולילדים של ילדינו,

כי אנו תלויים בטבע
לצורך אוויר נקי, מים נקיים,

לוויסות אקלים וממטרים.

תראה מה עשינו, הבט במשבר האקלים.

זה אנחנו. אנחנו גרמנו לכך.

כ.א: אז קצת לפני 30 שנה,

עברת מלהיות בעיקר מדענית
להיות בעיקר פעילה, אני מניח.

למה ?

ג'.ג.: כנס מדעי ב-1986,
לי כבר היה אז דוקטורט

בנושא של איך והאם התנהגות השימפנזים,

משתנה מסביבה אחת לשנייה.

היו אז ששה אתרי מחקר ברחבי אפריקה.

אז חשבנו, בואו נאסוף את כל המדענים האלו

ונחקור את הנושא,

שהוא מרתק.

אבל בועידה היה גם מושב בנושא שימור

ומושב בנושא התנאים במצבי שבי

כמו למשל במחקרים רפואיים.

ושני המושבים הללו היו עבורי כה מזעזעים.

הגעתי לכנס כמדענית,

ויצאתי ממנו אקטיביסטית.

לא קיבלתי החלטה. משהו התרחש בתוכי.

כ.א.: אז השקעת את 34 השנים האחרונות

בקמפיין בלתי פוסק לקידום יחסים טובים יותר

בין האדם לטבע.

כיצד, לדעתך, אמורים להיראות היחסים האלו?

ג'.ג: ובכן, אתה יודע, שוב עולות כל הבעיות.

אנשים חייבים מרחב לחיות בו.

אבל אני חושבת שהבעיה היא

שבחברות השפע הפכנו להיות

חמדניים מדי.

כי באמת, מי צריך ארבעה בתים
עם חלקות אדמה כל כך גדולות?

ומדוע אנו צריכים עוד ועוד מרכזי קניות?

וכן הלאה.

אז אנחנו מחפשים רווח כלכלי לטווח קצר,

כסף הפך לאל הראוי להערצה,

בזמן שאיבדנו כל קשר רוחני עם עולם הטבע.

אז אנחנו מחפשים רווח כספי מהיר וכוח,

במקום לחשוב על בריאות הכוכב שלנו

ועתיד ילדינו.

נראה שכבר לא אכפת לנו.

וזו הסיבה שלעולם לא אפסיק להילחם.

כ.א.: בעבודתך, בתחום שימור השימפנזים,

יצרת מנהג בו את מעמידה את האנשים במרכז,

לערב את המקומיים.

האם זה מצליח

והאם לדעתך זהו מהלך חיוני

אם ברצוננו להצליח להגן על כדור הארץ?

ג'.ג.: אחרי אותו כנס מפורסם

חשבתי לעצמי שעלי ללמוד עוד על
למה נעלמים השימפנזים באפריקה,

ומה קורה ליערות.

אז גייסתי קצת כסף
ונסעתי לבקר בשש מדינות שימור.

ולמדתי הרבה על הבעיות
העומדות בפני השימפנזים, אתה יודע,

צייד לשם בשר ומסחר בחיות,

לכידה במלכודות,

וגידול האוכלוסיה האנושית
ודרישה לעוד שטחי אדמה

ליבולים, בקר וכפרים.

אבל למדתי גם על המצוקות
בפניהן עומדים אנשים רבים.

עוני משווע, חולי וחוסר השכלה,

הידלדלות האדמה.

וזה בלט במיוחד במהלך טיסה
מעל הפארק הלאומי גומבה.

שהיה בעבר חלק מרצועת יערות הגשם של אפריקה

באזור החוף המערבי,

וב-1990,

נותרו ממנו רק שטחי יער קטנים, פארק קטנטן.

מסביב, הגבעות היו חשופות.

ואז זה היכה בי.

אם לא נפעל

לעזור לאנשים למצוא דרך לחיות

ללא הרס הסביבה שלהם,

לא נוכל אפילו לנסות להציל את השימפנזים.

ואז מכון ג'יין גודול
החל ביישום תוכנית שימור

אנחנו קוראים לה "טקרי".

זהו שימור המבוסס על הקהילה,

ראייה הוליסטית לגמרי.

וכיום נתנו כלים ויכולות לשימור

בידי המקומיים, תושבי הכפרים,

כי מרבית השימפנזים בטנזניה
לא נמצאים בשמורות מוגנות,

הם חיים ביערות שסביב הכפרים.

וכך, המקומיים למדו
למדוד ולהעריך את בריאות היערות.

הם הבינו,

שההגנה על היער אינה רק עבור חיות הבר,

אלא חשובה גם לשם עתידם.

הם זקוקים ליערות.

והם מאד גאים.

המתנדבים מגיעים לסדנאות,

ולומדים כיצד לתפעל סמארטפונים,

להעלות מידע לענן.

הכל בשקיפות.

והעצים חזרו,

אין כבר גבעות חשופות.

הם הסכימו ליצור אזור מפורז מסביב לגומבה,

אז כעת, לרשות השימפנזים שטח יער
גדול משהיה ב-1990.

המקומיים יוצרים פרוזדורים ביער

שיאפשרו קישור בין קבוצות שימפנזים
כדי לצמצם רבייה בתוך אותה משפחה.

אז כן, זה עבד, ומיושם כבר בעוד שש ארצות.

אותה התנהלות.

כ.א.: את קול יוצא דופן,
שאינו מתעייף, בכל העולם כולו,

רק לנסוע כל כך הרבה,

לנאום בכל מקום,
לעורר השראה באנשים בכל מקום.

איך, לכל הרוחות, את מוצאת את האנרגיה,

את האש בתוכך לעשות זאת,

כי זה הרי מתיש,

כל מפגש כזה עם המון אנשים,

זה אפילו מתיש פיזית,

והנה את, עדיין ממשיכה בכך.

כיצד את מצליחה, ג'יין?

ג'.ג: אני מניחה שאני פשוט עקשנית,
איני אוהבת לוותר,

ואני לא מתכוונת לוותר להם
לכל אותם מנהלים בכירים של החברות

שהורסות את היערות,

או לפוליטיקאים שמפרקים את כל ההגנות שהושמו

על-ידי נשיאים קודמים,

ואתה יודע היטב על מי אני מדברת.

ואני אמשיך להילחם,

אכפת לי, חיות הבר הן בדמי.

הטבע יקר לי.

אני אוהבת יערות, מכאיב לי לראותם נהרסים.

ואכפת לי מאד מילדים.

ואנחנו גוזלים מהם את עתידם.

אינני מתכוונת לותר.

אני מניחה שבורכתי בגנים טובים, זו מתנה,

והמתנה הנוספת שגיליתי שניחנתי בה,

היא תקשורת,

אם בכתיבה או בדיבור.

ואתה יודע,

אני מסתובבת בתחושה שזו לא עבודה,

אבל כל פעם לאחר שאני מרצה,

אנשים ניגשים ואומרים לי,

"כבר הרמתי ידיים, אך את הענקת לי השראה,

אני מבטיח לעשות את חלקי. "

ויש לנו גם תוכנית לצעירים "שורשים וצמיחה"
היום ב-65 מדינות

והיא גדלה במהירות,

כל הגילים,

בוחרים פרוייקטים של עזרה
לאנשים, חיות, סביבה,

מפשילים שרוולים ונוקטים בפעולה.

והם מביטים בך בעיניים בורקות,

רוצים לספר לד"ר ג'יין מה הם עושים

כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר.

איך אוכל לאכזב אותם?

כ.א.: כשאת חושבת על עתיד כדור הארץ,

מה מדאיג אותך במיוחד,

מה הכי מפחיד אותך במקום בו אנו נמצאים?

ג',ג : ובכן, העובדה שלרשותנו
להערכתי, חלון זמן קטן,

בו אנו יכולים לפחות להתחיל
בהבראת חלק מהנזקים

והאטת קצב שינוי האקלים.

אבל חלון הזמן הולך ונסגר,

וראינו מה קרה בעולם בעקבות הסגר

שנבע מהקורונה:

שמיים בהירים מעל ערים,

יש אנשים שנושמים אוויר צח
שלא נשמו כמותו מעולם

מתבוננים מעלה לשמיים זוהרים בלילה,

שהם לא ראו לפני כן.

ואתה יודע,

מה שהכי מדאיג אותי

זה איך לגייס מספיק אנשים,

אנשים מבינים, אך הם אינם נוקטים עמדה,

כיצד לגייס מספיק אנשים שינקטו עמדה ויפעלו?

כ.א: נשיונל ג'יאוגרפיק פירסם לאחרונה
סרט מצוין אודותייך,

שמראה את עבודתך בששת העשורים החולפים.

הכותרת שלו: "ג'יין גודול: התקווה."

אז מהי התקווה, ג'יין?

ג', ג.: ובכן, התקווה,

תקוותי הגדולה היא שכל האנשים הצעירים,

למשל בסין, יקומו ויאמרו,

"כמובן שאכפת לי מהסביבה,

הייתי ב"שורשים וצמיחה" בביה"ס היסודי,"

ואתה יודע, ב"שורשים וצמיחה" מגדלים לערכים

והם כל כך נלהבים מרגע שהבינו את הבעיות

והם מועצמים לנקיטת פעולה,

הם מנקים את הנחלים,
מרחיקים בצורה הומאנית זנים פולשים.

ויש להם כל כך הרבה רעיונות.

ויש גם, את האינטלקט המופלא שלנו.

אנחנו מתחילים להשתמש בו לייצר טכנולוגיה

שתעזור לנו לחיות ביותר הרמוניה,

ובחיינו הפרטיים,

הבה נחשוב על השלכות מעשינו ביום יום.

מה אנו קונים, מהיכן זה הגיע,

כיצד זה הוכן?

האם זה הזיק לסביבה,
האם זה היה כרוך בהתאכזרות לבעלי חיים?

האם זה זול בזכות עבדות ילדים?

בחרו בחירות אתיות.

בחירות ,שדרך אגב, אינכם יכולים לבחור
אם אתם חיים בעוני.

ובסופו של דבר, הרוח הבלתי ניתנת להכנעה

של אנשים שמתמודדים עם מה שנראה בלתי אפשרי

ואינם מוותרים.

אתה לא יכול לוותר כשיש בך את אלו...

אבל אתה יודע,
יש דברים בהם איני יכולה להילחם,

איני יכולה להילחם בשחיתות.

איני יכולה להילחם
במשטרים צבאיים ודיקטטורים.

אני יכולה לעשות רק את מה שאני יכולה,

ואם כולנו נעשה את החלק שביכולתנו,

זה יביא לשלם שממנו כולם יצאו נשכרים.

כ.א: שאלה אחרונה, ג'יין.

אם היה רעיון אחד, מחשבה אחת,

שיכולת לנטוע במחשבותיהם
של כל מי שצופה בנו,

מה הוא היה?

ג'.ג.: תזכרו, שכל יום בו אתם חיים,

אתם משאירים חותם על כדור הארץ.

אתם לא יכולים להימנע מלהשאיר חותם.

ולפחות, אם אתם לא חיים בעוני קיצוני,

בידיכם הבחירה איזה חותם תשאירו.

אפילו במצבי עוני יש לכם ברירה,

אך ככל שאנו עשירים יותר,
כך גדלה יכולת הבחירה שלנו.

ואם כולנו נבחר בחירות אתיות,

אזי נתחיל לנוע לכיוון עולם

שלא ישאיר בנו תחושת ייאוש
כשנשאיר אותו אחרינו לניננו,

זה, אני חושבת, משהו שמתאים לכולם.

כי הרבה אנשים מבינים מה קורה,

אך הם חשים חסרי אונים ומיואשים,
ומה כבר ניתן לעשות,

אז הם לא עושים דבר והופכים אדישים.

ואדישות היא סכנה גדולה.

כ.א.: ד"ר ג'יין גודול, וואו,

אני רוצה להודות לך על חייך יוצאי הדופן,

על כל מה שעשית

ועל הזמן שהקדשת לנו כעת.

תודה רבה.

ג'.ג.: תודה רבה.