-
.זה היה ב-3 ליוני, 1981
.זה היה יום חורפי
-
היה יום קר
.השמיים היו כחולים לגמרי
-
לא היה שמץ של ענן
.והשמש זרחה באור מחמם כזה
-
.הלכתי הביתה מבית הספר
.בשמש
-
.הייתי בן שמונה
-
,וחזרתי הביתה מבית הספר לבדי
.זה לא היה יוצא-דופן ב-1981
-
לא היה אז מוזר לראות
.ילד שמתהלך לבד ברחובות
-
.הכל היה אז שונה
-
.הגעתי הביתה, והיו שם אנשים
-
היו שם כמה מכוניות
וחבר שלי, דאריל, בן גילי
-
.ישב במרפסת הכניסה של הבית שלי
-
בד"כ, אימי היתה באה לדלת
,ומקבלת את פני
-
.אבל היום היו לנו אורחים
-
,חברה של אמא שלי
הדודה פטסי, יצאה לקבל את פני
-
והיא אמרה שאמא שלי
,לא מרגישה טוב
-
ושאולי כדאי שאחכה בחוץ
,בזמן שמטפלים בה
-
.ואז היא תחזור ותקרא לי
-
.אימי לא היתה במצב טוב
-
אבי והיא עברו
,תהליך גירושין מכוער
-
וידעתי איזה מחיר זה גובה
.משניהם, וגם מאחי וממני
-
אימי היתה מרבה להתעלף
,או ישנה במשך ימים
-
ולפעמים לא יכלה לצאת מהמיטה
.כדי לקבל את פני
-
דודה פטסי נכנסה
ואז יצאה שוב
-
ואמרה לי שאמא שלי
מרגישה מאוד לא טוב
-
,ושהיא צריכה ללכת לבית החולים
-
.ושאמור להגיע אמבולנס
-
היו כמה נשים שהסתובבו בבית
,שלא הכרתי
-
ואחת מהן יצאה כדי לבקש ממני
-
אם אני מוכן לעמוד
על המדרכה מחוץ לבית
-
.ולכוון את האמבולנס אל שביל הכניסה
-
ואני זוכר שדי התלהבתי לראות
את האמבולנס
-
ולנופף לו כמו פקח אווירי
.שמכוון מטוסים
-
האמבולנס הגיע
,ונכנס אל שביל הכניסה
-
וגברת אחרת יצאה ואמרה
שאולי כדאי שדאריל ואני
-
,נבוא איתה לאכול משהו
.כי אנו צריכים לאכול
-
אז היא הציעה שנלך איתה
.לבית הקפה המקומי
-
,מכרו שם פיש אנד צ'יפס
.ושכדאי שנאכל משהו
-
הגישו את הפיש אנד צ'יפס
?על נייר עיתון, זוכרים
-
.אהבתי את זה
-
.אכלנו, וחזרנו הביתה
-
,האמבולנס נעלם
.ואמא שלי נסעה לקבל טיפול
-
אני זוכר שהגיעו עוד מכוניות
,ושהיו שם אנשים
-
,עוד אנשים בבית ובסביבה
-
ואני זוכר שהייתי מבולבל
.ולא ידעתי למה הם שם
-
הגעתי לדלת הכניסה, וגברת אחת
,חיבקה אותי
-
,ואני החזרתי לה חיבוק
-
.למרות שלא ידעתי בכלל מי היא
-
והיא אמרה שאולי כדאי שאלך
.לחדר של אמא ואדבר עם דודה פטסי
-
אני זוכר שעברתי במסדרון
,שהיה באורך כמה מטרים
-
וכל מיני נשים שהופיעו פתאום
-
עמדו בו משני צידיו
,ליד הקיר
-
ואני הרגשתי כמו נסיך
.שעובר בין שורות של אלים
-
התיישבתי על המיטה
,ליד דודה פטסי
-
ולידה היו שתי ממחטות נייר מקומטות
,ושתי מעטפות
-
אחת עם שמו של אבא שלי
.והשניה עם השמות שלי ושל אחי
-
אני לא זוכר מה הרגשתי
.אבל אני זוכר שזה קרה
-
,דודה פטסי אחזה בידי
,לא יודע
-
אבל אני זוכר
שהיא אמרה לי ברכות רבה
-
,שאמא שלי נטלה מינון יתר
-
,שהיא מצאה אותה כשבאה לבקר
-
.ושאמא שלי מתה
-
אני זוכר את
,ממחטות הנייר המקומטות שלידה
-
על המיטה שהיתה עדיין לחה
,מהדמעות של אמא שלי, כנראה
-
,ובכל ממחטת נייר היתה טבעת יהלום
-
.אחת לאחי ואחת לי
-
,זה כל מה שנשאר ממנה
-
יחד עם המכתב שבו כתבה
.שהיא מצטערת
-
אני זוכר שהיו שם
,כמה נשים שבכו
-
ואני זוכר את הדמעות שלי
,ממלאות את עיני
-
וההרגשה היתה שזה עולה
,מקרקעית הבטן שלי
-
,כשנאנקתי ובכיתי
,ואפילו שהייתי בן שמונה
-
ידעתי שהמוות שלה פירושו
.שהיא איננה
-
בערך אז
.אחי הגיע הביתה מבית הספר
-
.הוא גדול ממני בחמש שנים
-
ואני זוכר שרצתי החוצה
.כדי להתחבק איתו
-
,הוא כבר רץ בשביל הכניסה בדמעות
.כאילו שהוא יודע מה קרה
-
,ואני זוכר שרצתי וחיבקתי אותו
,והוא חיבק אותי
-
,ואני זוכר שצרחתי אליו
"!אמא מתה! אמא מתה"
-
.ושנינו נפלנו ארצה
-
הוא היה בן 12
.ואני הייתי בן שמונה
-
ואמא שלנו החליטה שאנו לא ראויים
.שהיא תחיה בשבילנו
-
שאר היום היה מלא
,באנשים שהגיעו
-
ותמונות של אמא שלי
הוצבו על שולחן הקפה בסלון
-
,ולידן הודלקו נרות
-
ואני ואחי ישבנו בשקט על הספה
-
כשאנשים שלא הכרנו מנסים לומר לנו
.כל מיני דברים כדי שנרגיש טוב יותר
-
,אל תדאג, ילדי"
-
אמא שלך נמצאת"
."במקום הרבה יותר טוב
-
,היום, אלוהים הלך לטייל בגן שלו"
-
והוא קטף את הוורד הכי יפה"
".כדי לקחת איתו
-
,תהיה חזק"
-
".לכל מה שקורה יש סיבה"
-
שביב תקווה אחרי שביב תקווה
הושלכו אלי
-
ככל שאנשים טובי-כוונות ניסו
,לגרום לי להרגיש פחות שבור והרוס
-
,ופגוע
-
.בגלל ההחלטה שלה לעזוב אותנו
-
במשך שנים נשאתי עימי
.את הנטישה הזאת
-
כשאמא שלך נוטלת את חייה
,כשאתה צעיר כל-כך
-
זה מעצב את מי שתהיה
.ואיך תראה את העולם
-
זה הופך את העולם למקום מפחיד
-
ואומר לך באיזו קלות
.אתה עלול להיות נטוש ודחוי
-
זה הופך את העולם למשהו
.שאתה רוצה לברוח ממנו
-
והעניין הוא
,שבעולם הזה שהפחיד אותי
-
.הייתי מוכרח להמשיך ולחפש
-
.כי כעסתי על אלוהים
-
כעסתי על ההחלטה של אלוהים
,לקטוף את הוורד שלו
-
על זה שהוא החליט שהשמיים
.עדיפים עבורה במקום להיות איתי
-
.ושאלתי המון שאלות
-
.שאלות שאי-אפשר לענות עליהן
-
תהיתי מדוע אינני ראוי
?שמישהו יחיה למעני
-
איך היו יכולים להיות החיים
?אילו היא היתה עדיין כאן
-
?איך היא נשמעת
-
שנאתי את עצמי על שלא שמתי לב
-
לאופן שבו היא דיברה, צחקה, שרה
-
.ולו רק כדי שאוכל לזכור את זה
-
למה לא הייתי ראוי
?לחיים שלה
-
?למה היא עשתה את זה
-
מה היו המלים האחרונות שאמרתי לה
?לפני שהלכתי לבית הספר
-
.חלפו ארבעים שנה מאז אותו יום
-
.יום שצרוב לעד בזכרון שלי
-
והרגשות עודם קרובים
.אל פני השטח כמו אז
-
.ובחיי, כמה שעבדתי על זה
-
אני חושב שהטיפול שלי
-
שילם על ביתו וגם מכוניתו
.של הפסיכולוג שלי
-
בחנתי את מותה של אימי
,מכל זווית
-
ואחרי שנים של חיפושים ובכי
,והחלמה ודיבור ושאלות
-
הנה ההבנה שאליה הגעתי
.אחרי 40 שנה מאז מותה
-
.שום דבר לא קורה מסיבה מסוימת
-
?למה אימי הרגה את עצמה
-
.כי היא יכלה
-
,זה נשמע קר
-
אבל כך מצאתי שלווה
אחרי שנים של מאבק
-
.עם עצמי, איתה ועם אלוהים
-
אחרי שהאישה ההיא
אמרה לי ברצינות כזאת
-
,שלכל מה שקורה יש סיבה
-
.החלטתי כנראה להתחיל לחפש סיבה
.חיפשתי בכל מקום
-
חיפשתי בספרי עזרה עצמית
ואצל כמרים ונזירים
-
,ובהתעמקות פנימית
-
,וככל שניסיתי
-
.לא הצלחתי למצוא סיבה למותה
-
.אימי מתה כי ככה היא החליטה
-
.מבחינתי האישית לא היתה סיבה
-
,הכוח הזה
-
תחושת החוזק הפנימית של
,"אני מסוגל לפגוש את המחר"
-
לא באה מ"לראות תמיד
."את הצד החיובי בחיים
-
בפרט כשההרגשה היא שהכל מתמוטט
.ושלעולם לא אחזור לעצמי
-
.כוח נובע מכניעה
-
הכוח נובע מהכניעה לעברנו
.ובכך, להשיל את כוחו
-
נאלצתי להיכנע לעובדה
שב-3 ליוני 1981
-
אימי קיבלה החלטה שתשפיע לנצח
.על מסלול חיי ותשנה אותו
-
הרגע בו הרגשתי הכי חזק
היה כשהחלטתי להיכנע ולקבל
-
.כי כוח נובע גם מקבלה
-
,היה עלי להיכנע לעברי
-
לקבל את החלטתה
ואת מה שקרה לפני מותה
-
ואת מה שקרה מאז מותה
עד היום
-
הוא רק חלק
.ממארג של דברים שקרו בחיי
-
ודאי גם בחייכם קרו דברים
.שפצעו אתכם עמוקות
-
חבר שלי נהג להזכיר לי
,שאיננו יושבים ליד מישהו
-
.אלא ליד שלולית דמעות
-
.חוויתם דברים שהרסו ושברו אתכם
-
.וכך גם האדם שלידכם
-
בכולנו יש פצעים עמוקים
,שמבקשים להחלים
-
שאלות שדורשות תשובות
.ורגעים של חוסר-שליטה מוחלט
-
אבל כניעה היא ההחלטה
.לוותר על השליטה
-
קבלה היא החלטה להיות בשליטה
-
בכך שמקבלים את זה
,שדברים קורים בחיינו
-
.דברים שאינם בשליטתנו
-
.לשום דבר שקורה אין סיבה
-
.דברים פשוט קורים
.דברים שהופכים את עולמך
-
ואני יכול לבזבז את כל חיי
על הנסיון למצוא סיבות
-
,לנסות למצוא מהו הלקח במותה
או לנסות לראות את עצמי כאדם חזק
-
.בגלל מה שהיא עשתה
,אבל בחרתי שלא
-
.כי כך אגיע לחופש שלי
-
.אני נכנע
?איך
-
:בכך שאני אומר שתי מלים
-
.נו, טוב
-
.אמא שלי התאבדה
-
.נו, טוב
.אני נכנע ואני מקבל
-
אני מקבל את זה
.שדברים קשים קורים
-
.שדברים לא מתנהלים כמתוכנן
-
שהכאב מחכה במרחק הליכה
.מבית הספר
-
קבלה, זה כאשר אנו בוחרים במצב
.שנמצא מחוץ לשליטתנו
-
,ואנו מתבוננים בו בלי לשפוט
-
בלי לשאול שאלות
.וללא צורך למצוא סיבות או לקח
-
לקבל, זה כשאנו בוחרים לראות
,שכרגע
-
.כאן אנו נמצאים כרגע
.זה מה שזה
-
.בלי לתהות איך זה ייתכן
.וקבלה גם איננה פעילות סבילה
-
זאת החלטה חזקה, נועזת, איתנה
לומר שאני מי שאני
-
ושאני איפה שאני
ומי שאני זה מי שאני
-
אפילו אם יש בי חלקים
.מוכים ומצולקים
-
זה לקבל
.שאלה חיינו, כמות שהם
-
אני יכול לבזבז את שארית חיי
.בנסיון למצוא סיבות
-
.אני בוחר שלא לעשות זאת
-
כשאתם מבזבזים אנרגיה
על חיפוש הסיבה
-
לכך שאתם חיים בעולם
,"של אומללות ו"פחות
-
בקבלה וכניעה אנו חיים
בעולם של "יותר", יותר אושר
-
יותר שלווה ויותר שליטה
כי הכניעה היא הדבר היחיד בחיים
-
.שבו אנו יכולים לשלוט
-
אין צורך למצוא מהם הדברים
.הטובים והרעים שקורים בחיים
-
צריך למצוא את החוזק
,להמשיך מתוך הכרת-תודה
-
,מתוך חוזק, עוז ונחישות
-
,כדי לומר
."אני יכול להתייצב בפני המחר"
-
עליכם להרשות לעצמכם
לצאת למסע של קבלה וכניעה
-
.לכל מה שיש ולמה שהיה
-
שכחתי להוסיף שסבי נפטר
,כמה שעות לפני אימי
-
באותו היום איבדתי אותו ואת אימי
-
.וזה נודע לי לאחר כמה שעות
-
נו, טוב. אני נכנע
.בפני האירועים של אותו יום
-
אני בוחר לחיות בכוחה של הקבלה
-
.ולא להיות קורבן של נסיבות
.אין סיבות לכך שדברים קורים
-
.שום דבר לא קרה מסיבה מסוימת
.שום דבר לא קורה מסיבה מסוימת
-
.יש כוח באמירה הזאת
-
ובעוד שאני מאמין שמכל דבר שלילי
,עשוי לצאת יום אחד משהו חיובי
-
ואני אכן מאמין שכוח יכול לנבוע
-
מתוך משהו שפעם הרגשת
,שיכול להרוס אותך
-
.בכל זאת לשום דבר אין סיבה
.אבל זה עשוי להועיל
-
אבל רק אם תרשו לעצמכם
.לצאת למסע הזה
-
.של קבלה וכניעה למה שיש
.ולקבל את מה שהיה
-
.תודה לכם
