חשיבות קול המורים - חוזה לואיס וילסון

חוזה לואיס וילסון הוא מורה מתמטיקה במשרה מלאה בברונקס. הוא גם מנהל דירקטור של אדוקולור, ארגון שמוקדש לנושאי גזע וצדע חברתי בחינוך. וכך, חוזה למד כמה חשוב זה למורים -- גם אינדיבידואלית וגם קקולקטיב -- שיהיה להם מקום בשולחן המשא ומתן שמשפיע על חינוך. בהרצאה זו, חוזה דן באיך אתם מגדירים ואיך אתם מגינים על קול המורים.

בוקר טוב כיתה.

ראשית, לכבוד הוא לי.

תודה לכם שהזמתם אותי, אני מעריך את זה.

לפני מספר שנים, היה לי הכבוד להשתתף בפאנל,

ועידה באקדמיה למובילות במדע בפילדלפיה.

מחנך זכר שחור בשם דרק מקוי,

נשאל שאלה שנוגעת לקיימות,

ומהם הדברים שמסייעים לו
להתמיד כשהוא עובד.

ובלי לפספס כלום, הדבר הראשון שהוא אמר,

"האם קראתם את הבלוג של חוזה וילסון?
הפוסטים שלו עוזרים לי להמשיך."

"סלח לי?" הייתי בשוק, לא ידעתי מה לעשות.

הייתי שם בפאנל, אפילו לא ידעתי שהוא שם,

ולא פגשתי אותו.
זו היתה הפעם הראשונה שפגשתי אותו.

זה במרחק אלפי ואלפי קילומטרים,
והנה הוא פה אומר,

נתתי לו השראה עם הפוסטים שלו
ודרך הבלוג שלי.

וכך, כשאני מדבר על קול המורים שם,

אני תמיד חושב על מה זה אומר
למעשה להיות מורה,

מורה במשרה מלאה.

אני מורה מתמטיקה במשרה מלאה
בוושינגטון הייטס, ניו יורק,

ואני גאה לייצג את זה.

ואני גם יודע שבגלל זה,

אני צריך להיות מלא מחשבה
בנוגע לדברים שאני אומר ועושה שם.

בגלל שיש הרבה אנשים שאומרים,
"ובכן, מורים לא צריכים לדבר.

אין סיבה שהם ידברו
כשאנחנו יכולים לעשות את כל הדיבורים."

"אממ, סליחה? אוקיי,
אז יש לנו עבודה לעשות."

קול המורה.

ההבעה הקולטיבית והאישית

של דעה מקצועית משמעותית
שמבוססת על נסיון בכיתה ומקצועיות.

עכשיו, אלה ארבעת העקרונות המנחים
כשאני מדבר על קול המורה

יש ארבעה דברים שאני תמיד מתמקד בהם,

כשאני מדבר על קול המורה.

הראשון הוא האלמנט הבודד.

כשאנשים אומרים, "הדרך ליצור שינוי אמיתי
היא בלהתחיל עם האדם הבודד"

הזהויות שלנו, התרבות שלנו,
דרכי החיים שלנו,

משפיעים על הפדגוגיה שלנו
והתרבויות שבכיתות שלנו

וכך אנחנו צריכים כל הזמן
לחשוב על דרכים לתקשר עם הילדים,

כדי שנהיה המורים הכי טובים שאפשר,

וכדי שיהיה לנו קול מורה אמיתי
בנוגע לעבודה הזו.

וגם, בבקשה שימו לב,

אנחנו לא תמיד צריכים להיות
הדוברים הכי טובים בכיתה,

בגלל שאנחנו צריכים להיות
המאזינים הטובים ביותר.

עכשיו, האלמנט השני הוא הקולקטיב הזה

בגלל שאני לא יכול לחשוב על המקצוע שלי,

בלי לחשוב על האדם שמחוץ לקירות שלי,

לא רק האדם ליד, אלא גם ממול במסדרון

ואולי לרוחב העיר, לרוחב המדינה,
לרוחב הארץ? נכון?

ואתם חושבים על זה.

אם אתם מורים טובים, אתם יודעים מי אתם.

אפילו כשאתם לא מדברים את אותה השפה,

או שלא תמיד יש לכם את אותה התרבות,

יש נקודות מגע בכל החוויות האלו

שמאפשרות לנו להיות מורים טובים
לאחרים ולעצמנו.

יש דברים שאנחנו יודעים על מקצוע ההוראה,

שאנחנו יודעים איך הם.

וכך כשאני מבקש מכם קולקטיב,

אני גם חושב לא רק על כולם ברחבי המדינה,

ואפילו ברחבי העולם,

אלא גם לרוחב הממסדים.

אז כולל בתי הכלא והמוזיאונים שלנו,

גם שם יש מחנכים.

אנחנו צריכים לחשוב על כל המחנכים האלה.

ואז, שוב, כשאנחנו מתאחדים,

בין אם אנחנו חוגגים
את המורים הטובים והמוצלחים שבנו,

או שאנחנו מוחים יחד במספר מדינות,

כשהקולות שלנו מתאחדים,
הם הרבה פעמים הופכים להיות הכי רועמים.

האלמנט השלישי הוא נסיון.

וכשאני מדבר על נסיון,
זה אומר שהסיפורים שלנו גם משנים.

כשאתם חושבים על מחקר, מדיניות, נסיון,

כדאי שתאמינו שמורה יהיה שם.

אתם לא יכולים פשוט להדחיק אותנו,
אתם צריכים להיות מסוגלים לכלול אותנו.

ואז, כשאנחנו לא כלולים,
אנחנו צריכים להיות מסוגלים להלחם בחזרה.

מה שאתם רואים מולכם,

לפני שנתיים, ניתנה לי
הערכת ביצועים למורה של "מתפתח".

התנהגות המורה שלי היתה "אפקטיבית,"

אבל למרבה הצער המידע
שיצא היה "לא אפקטיבי,"

אז היכנשהו באמצע היה "מתפתח."

וכמובן, שימו לב,

ארבע חמישיות מהמידע של התלמידים שלי
נעלם באופן מסתורי,

וזה פשוט בלבל אותי,
פשוט לא ידעתי מה קורה.

אבל עדיין,

זה סוג של פגע בי לחשוב על העובדה
שהייתי צריך להשקיע כל כך הרבה עבודה

ועדיין ההערכות שנבחרו
לא שיקפו את האנשים שהיינו

והעבודה שנעשתה בכיתות שלנו.

ושם המומחיות שלנו נכנסת לתמונה.

בגלל שיש דברים שאנחנו יודעים
על התלמידים שלנו.

יש דברים שאנחנו חושבים
על התלמידים שלנו יום יום.

אנחנו יודעים איך לא רק לכתוב תוכניות שיעור
ודברים לעשות עכשיו וסגירות.

אנחנו גם יודעים
איך ליצור קהילות בכיתות שלנו.

אנחנו יודעים איך לגרום לילדים
לשאול שאלות וללמד אותנו, נכון?

בגלל שזה חלק חשוב בפיסת ההאזנה.

אנחנו יודעים, אנחנו יודעים,
וזה בסדר להגיד שאנחנו יודעים.

זה חלק חשוב בכל העבודה הזו.

בגלל שכל פעם שאני מדבר על מה שאני מדבר

אני חושב על הילדים שלי.

אני תמיד חושב על הילדים שיש בכיתה שלי.

ילדים של מהגרים, ילדים של פועלים,

ילדים של הורים שהופקדו בידיי
על בסיס יום יומי במשך שנים עכשיו,

כדי שאדאג שהילדים שלהם יחונכו היטב

ויהיו מוכנים לעולם בו אנחנו חיים.
בני אדם, כן?

התמונה שאתם רואים פה דרך אגב

היא תמונה של תלמידיי
עם הפסל של תאודור רוזוולט

במוזיאון האמריקאי להסטוריה של הטבע.

עכשיו, בתחילה לא באמת רציתי
לצלם את התמונה.

אבל כשחשבתי על זה, אמרתי לעצמי,

ובכן? דמיין אם טדי היה צריך לשבת
ליד בני אדם, מהגרים,

שלא רוצים להיטמע במדינה?

דמיין שיש מורה שמאמין בתלמידים.

אז כשאני אומר לכם שמורה שמאמין בתלמידים

הוא הבסיס לדמוקרטיה שלנו,

זו התמונה שאני מדבר עליה.

אני חושב על כל המורים שיש להם תשוקה לזה,

שהקריבו את מחייתם, שהקריבו את חייהם

לוודא שהתלמידים שלנו מרגישים צדק חברתי
בכיתות שלהם,

בשכונות שלהם, שהיו שם על בסיס יומי,

שביקרו את הכנסיות, הלכו לאספות הורים,
שיודעים איך זה

להיות מושפעים ישירות על ידי
כל כך הרבה מהמדיניות שלא עובדות בשבילנו.

אני עובד בשבילם בגלל שהם שומרים עליי ערני.

הם המחנכים הכי טובים.

ואם מדברים על זה, המחנכת הכי טובה אצלנו

היא במקרה לא רק בקהל

אלא גם, האם הכי טובה
שהיא יכולה להיות לבננו, אלהנדרו.

וכשאני חושב על לוז, כשאני חושב על אלהנדרו,

הם מלמדים אותי שיעורים כל יום.
הם מלמדים אותי שיעורים קבועים.

וכך אני תמיד חושב על "אלוהים,

איך אני אהיה מורה טוב יותר,
כשהם כבר כל כך יותר טובים ממני

במה שאני מנסה לעשות.
אבל הם שומרים עליי מקורקע

אפילו כשקולי רועד.

אני חושב על אלפי התלמידים

שהיה לי את העונג, והכבוד ללמד

שממשיכים כבר שלוש עשרה
כמעט ארבע עשרה שנים עכשיו.

קריירה שהתפרשה על כל כך הרבה
אורכי חיים זה מרגיש.

ותמיד כשאני מביט בתלמידים האלה,
אני תמיד כאילו,

"אלוהים, אני לימדתי אתכם!"

אז הרבה מילדיי המשיכו להרבה מקומות שונים.

ואפילו כשהם לא ממשיכים
למקומות שאני שמח לגביהם?

אני יודע שעשיתי כל מה שאפשרי בהווייתי

לדאוג שהם ירגישו כמו בני אדם בכיתתי.

וזו העבודה,

וזה משאיר אותי ער לפעמים.

אני יודע שכשאני הולך לשולחני,

ואני מתעורר,
ואני חושב על כישלון וזכיה וכשלון וזכיה,

אני גם יודע שיצרתי תוכניות שיעור
שיכולות לערב את הילדים שלי

ולקרב אותם, ואני אומר בוקר טוב.

וכשהורים נכנסים, אני תמיד כאילו,

"אה סו אורדן."

מה שאומר, אני פה לשרותכם,
אני פה בשבילכם, אני פה ללמד ילדים.

כמה זה מזמין?

אלה הדברים שמשאירים אותי ער בלילה,

אלא הדברים שמשאירים אותי ער
מוקדם בבוקר גם כן.

זו עבודה של אהבה.

זה הדברים שאנחנו כל הזמן שואפים אליהם,

אז כשאני אומר קול המורה,
זה לא רק על להיות הכי קולניים.

זה נוגע ללהשתמש בפעולות שלנו
ולכוון אותן לעבודה שאנחנו עושים

ולהגיד שאנחנו עושים.

אנחנו רוצים שהילדים שלנו
ישתקפו בחומר הלימוד,

במנהגים שלנו, בפדגוגיה שלנו.

ואנחנו רוצים שהם ירגישו
כאילו הם משתייכים לאנשהו.

איך זה להרגיש כאילו יש לכם בית?

לא רק הבית למעשה שלכם.

לכל כך הרבה מהילדים שלנו, אולי אין אחד.

איך זה למעשה ליצור את זה
ושיהיה הכוח להיות מסוגל לעשות את זה?

אני לא יודע, אבל אני יודע מה שאני יודע.

ויותר מזה, אני גם יודע,
שאני מוכן לעשות זאת לתמיד.

יש לי תשוקה גדולה לזה כל כך,
שאני חייב להמשיך.

האם תצטרפו אלי?