[הרצאה זו כוללת תוכן למבוגרים]

המומחיות שלי, כמדריכת מין,
היא להביא את ההיבט המדעי.

אבל תפקידי הראשון והחשוב ביותר
הוא להישאר נייטרלית

כשאני מדברת על דברים שקשורים במין,

אין מבוכה, אין התגרות,
אין שיפוט, אין בושה -

בכל מקום שבו אני נמצאת,

בכל שאלה שישאלו אותי.

פעם, בסוף ועידה בלובי של מלון,

הייתי כבר בחוץ
כשעמיתה שלי רדפה אחרי,

"אמילי, יש לי רק שאלה קצרה.

"חברה שלי --

(צחוק)

"רוצה לדעת אם היא עלולה
להתמכר לוויברטור שלה."

התשובה היא לא,
אבל אפשר להתמכר לפינוק.

(צחוק)

כנס אחר, הפעם בגן-עדן טרופי
מתחת לכיפת השמיים,

אני ליד מזנון ארוחת הבוקר
ומתקרב אלי זוג.

"הי, אמילי, מצטערים להפריע לך

"אבל רצינו לשאול שאלה זריזה...

"על שפיכה מוקדמת."

"בטח. הנה הטכניקה שלי
של עצירה/התחלה."

כאלה הם חיי.

אני נשארת שוות-נפש
כשאנשים אחרים אולי מתחלחלים.

"להתחלחל" הוא רגש של הפתעה
מעורבת במבוכה וקצת גועל,

וגם לא יודעים מה לעשות עם הידיים.

זהו תוצר של...

הסיבה שאתם חווים זאת היא משום
שבשני העשורים הראשונים לחייכם

למדתם שהמין הוא מקור
מסוכן ומגעיל לבושה אינסופית,

ושאם אתם לא ממש טובים בזה,
איש לא יאהב אתכם.

(צחוק)

אז אולי תתחלחלו כשתשמעו אותי
מדברת על מין

כשאתם יושבים בחדר מלא זרים -
זה נורמלי.

אני מזמינה אתכם לנשום.

הרגשות הם תעלות;

אנו עושים את דרכנו בחושך
כדי להגיע אל האור שבקצה.

ואני מבטיחה לכם שזה כדאי.

כי היום אני רוצה
לשתף אתכם בקצת מדע

ששינה את האופן
שבו אני רואה את הכל,

מהתנהגות המעבירים העצביים
שבמוח הרגשי שלנו,

עבור בדינמיקה של יחסינו הבין אישיים

וכלה במערכת המשפט שלנו.

וזה מתחיל מהמוח שלנו.

יש אזור במוח
שוודאי שמעתם שמכנים

"מרכז הגמול".

אני חושבת שלכנות אותו "מרכז הגמול"
זה קצת כמו לכנות את הפנים "אף":

מדובר בתכונה בולטת אחת,

אבל זאת התעלמות מחלקים אחרים
וזה מבלבל מאד

אם מנסים להבין איך הפרצוף פועל.

אלה בעצם שלוש מערכות
משולבות אך שונות.

המערכת הראשונה היא מערכת החיבה.

זה קצת דומה לגמול,

ואלה הנקודות הרגישות לאופיואידים
במוח הרגשי.

היא מעריכה השפעה הדוניסטית -

"האם הגירוי הזה נעים?

"כמה הוא נעים?

"האם הגירוי הזה רע?

"כמה רע?"

אם מטפטפים טיפת מי-סוכר
על לשונו של תינוק בן-יומו,

מערכת החיבה האופיואידית
יורה זיקוקים.

וישנה מערכת הרצייה.

הרצייה מתווכת בידי
הרשת הדופאמינית הרחבה הזאת

שבתוך ומעבר למוח הרגשי.

היא דוחפת אותנו לעבר גירוי
או הלאה ממנו.

הרצייה היא כמו הפעוט שלכם
שהולך אחריכם ודורש עוגיה נוספת.

אז הרצייה והחיבה קשורות.

הן אינן זהות.

והמערכת השלישית היא הלמידה.

הלמידה היא הכלבים של פבלוב.
זוכרים את פבלוב?

הוא גרם לכלבים להזיל ריר
בתגובה לצליל פעמון.

זה קל: נותנים לכלב מזון,
הוא מרייר אוטומטית,

ובו-בזמן מצלצלים בפעמון.
מזון - ריר - פעמון.

מזון - פעמון - ריר.

פעמון - ריר.

האם הריור פירושו
שהכלב רוצה לאכול את הפעמון?

האם זה אומר שהכלב
חושב שהפעמון טעים?

לא.

פבלוב יצר זיקה בין הפעמון למזון.

כשאנו רואים את ההפרדה הזו
בין רציה, חיבה ולמידה,

אנו מגלים את ההסבר

להבנת מה שהחוקרים מכנים
"עוררות לא-מותאמת".

אי-התאמה כזו, במלים פשוטות,

נוצרת בהעדר מערכת-יחסים מנבאת

בין התגובה הפיזיולוגית, כמו ריור,

לבין החוויה האישית של עונג ותשוקה.

זה קורה אצלנו
בכל מערכת רגשית והנעתית,

כולל בתחום המין.

המחקר של יותר
מ-30 השנה האחרונות

מצא שזרימת הדם לאברי המין
יכולה להתגבר

בתגובה לגירויים בעלי אופי מיני

גם אם גירויים בעלי אופי מיני אלה
אינם קשורים, בנוסף,

לחוויה האישית של רציה וחיבה.

למעשה, מערכת היחסים המנבאת

בין תגובת אברי המין
לחוויה האישית

נעה בטווח שבין 10 ל-50 אחוז.

וזה טווח עצום.

אי-אפשר בהכרח לקבוע

איך אדם מרגיש
לגבי גירוי בעל אופי מיני

רק לפי זרימת הדם לאברי המין.

כשהסברתי זאת לבעלי,
הוא נתן לי את הדוגמה הכי טובה בעולם.

הוא אמר, "זה יכול להסביר
את הפעם ההיא, בתיכון, כשאני...

"היתה לי זיקפה לשמע המלים
'החור שבבייגלה'."

(צחוק)

האם הוא רצה לקיים
יחסי מין עם הבייגלה?

לא.

הוא היה מתבגר מוצף טסטוסטרון,

שגרם לכל דבר להיראות
קשור איכשהו למין.

וזה עובד בשני הכיוונים.

אדם בעל פין יכול לילה אחד
להתאמץ להשיג זיקפה,

ולהתעורר למחרת בבוקר עם זיקפה,

כשהפעם זהו סתם מטרד.

קיבלתי שיחת טלפון
מידידה בת 30 ומשהו,

שאמרה, "בן זוגי ואני היינו
סתם באמצע משהו,

"ואני אמרתי לו,
'אני רוצה אותך עכשיו'.

"והוא אמר, 'לא. את עדיין יבשה.
את סתם נחמדה אלי'.

"ואני הייתי כל-כך מוכנה.

"אז מה זה? זה הורמונלי?
אני צריכה ללכת לרופא? מה קורה?"

התשובה:

עוררות לא-מתואמת.

אם את חווה כאב לא-רצוי,
דברי עם רופא.

אחרת - זו עוררות לא-מתואמת.

התנהגות אברי המין שלך
לא בהכרח מנבאת

שתהיה לך חוויה אישית
של חיבה ורצייה.

ידידה אחרת מימי הקולג'

סיפרה לי על חוויות משחקי-כוח
במערכת-יחסים מינית.

היא סיפרה לי שבן-זוגה קשר אותה

כשידיה מעל לראשה, ככה, בעמידה,
והוא מיקם אותה

ברכיבה על מוט שהיה לחוץ
כנגד הדגדגן שלה, ככה.

אז אותה ידידה שלי עמדה שם
והבחור הסתלק.

זהו משחק כוחות.
השאיר אותה לבד.

אז הידידה שלי נשארה כך
והיא אומרת,

"משעמם לי."

(צחוק)

הבחור חוזר והיא אומרת,
"משעמם לי."

אז הוא מביט בה,
מביט במוט ושואל,

"אז למה את רטובה?"

מדוע היא היתה רטובה?

האם זה קשור מינית
ללחץ הישיר על הדגדגן שלה?

כן.

האם זה אומר לו אם היא
רוצה או אוהבת את מה שקורה?

לא.

מה אומר לו אם היא
רוצה או אוהבת את מה שקורה?

היא!

היא זיהתה וידעה להתבטא
לגבי מה שהיא רוצה או אוהבת.

הוא היה רק צריך להקשיב למלים שלה.

הידידה שלי מחכה בטלפון -
מהו הפתרון?

תגידו לבני הזוג שלכם
להקשיב למלים שלכם.

וגם תקנו חומר-סיכה.

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

מחיאות כפיים לחומר הסיכה, בהחלט.

(מחיאות כפיים)

כולם, לא משנה איפה.

אבל אני רוצה לספר לכם
סיפור קודר יותר של "תקשיב-לה".

הסיפור הוא על הודעה
שתלמידה שלחה לי

אחרי שהרציתי על עוררות לא-מתואמת.

היא סיפרה שהיא בזוגיות, בן-זוג חדש,
היא שמחה להתנסות,

והם הגיעו לשלב
שמבחינתה היה הגבול,

אז היא אמרה "לא".

ובן הזוג אמר, "לא, את רטובה,
את מוכנה לגמרי, אל תתביישי."

להתבייש?

כאילו שלא נדרשו לה
כל האומץ והבטחון שלה

כדי לסרב למישהו שהיא מחבבת,

שברגשותיו לא רצתה לפגוע.

אבל היא חזרה על כך.

היא אמרה "לא".

האם הוא הקשיב למילותיה?

בעידן ה"מי טו" ו"טיימ'ס אפ"
אנשים שואלים אותי,

"איך אני אמור לדעת
מה בן או בת זוגי רוצים ואוהבים?

"האם עכשיו הכל
עניין של הסכמה מילולית וחוזים?"

לפעמים, ההסכמה מעורפלת
ונחוץ לנו שיח תרבותי רחב יותר בנושא.

אך האם נוכל לוודא
שאנו מזהים כמה ברורה ההסכמה

אם נסלק את המיתוס הזה?

בכל דוגמה שתיארתי עד כה,

היתה בת-זוג שזיהתה וביטאה בבהירות
מה היא רוצה ואוהבת:

"אני רוצה אותך עכשיו."

ואחרת אמרה: "לא."

ובן הזוג שלהן אמר להן
שהן טועות.

זה מטמטם.

זה משמעותי ומשפיל.

את אומרת שאת מרגישה ככה,

אבל הגוף שלך מוכיח
שאת מרגישה משהו אחר.

ואנו מתנהגים כך
רק בענייני מין,

כי העוררות הלא-מתואמת
מתרחשת בכל מערכת רגשית והנעתית שלנו.

אם הפה שלי מרייר
כשאני נוגסת בתפוח מתולע,

האם מישהו יאמר לי,

"אמרת 'לא',
אבל הגוף שלך אומר 'כן'."?

(צחוק)

ולא רק בני הזוג שלנו
מבינים לא-נכון.

תכנית ההשכלה המשפטית הלאומית
פרסמה מסמך שכותרתו:

"סיפורי שופטים: הלוואי וידעתי זאת
לפני ששפטתי

"בתיק של קורבן תקיפה מינית בוגרת."

סעיף מס' 13:

"מידי פעם, הקורבן או הקורבנית,
עשויים לחוות תגובה גופנית,

"אך זו איננה תגובה גופנית
במובן של תשוקה או הדדיות."

זה מביא אותי כדי שלב אחד
קרוב יותר לאפלה,

ואני מבטיחה שאח"כ
נמצא את דרכנו חזרה אל האור.

אני חושבת על תיק משפטי עדכני
שתיאר מספר אירועים

של מגע מיני שלא-בהסכמה.

דמיינו את עצמכם בחבר המושבעים,

ונודע לכם שהקורבנית או הקורבן
חוו אורגזמות.

האם זה משנה
את תגובתכם המיידית למקרה?

אזכיר לכם שהאורגזמה
היא עניין פיזיולוגי;

זהו פורקן ספונטי ולא-רצוני של מתח
בתגובה לגירויים בעלי אופי מיני.

אבל עורך-דינו של הנאשם
וידא שהמושבעים יידעו על האורגמזות

כי חשב שהאורגזמות
יכולות להתפרש כהסכמה.

אוסיף גם שמדובר היה בילדה
שעברה התעללות מצד בן-משפחה מבוגר.

אני מזמינה אתכם לנשום.

סיפור כזה עשוי לעורר
כל מיני רגשות,

מזעם, דרך בושה
ועד עוררות מביכה

מהיותו בעל אופי מיני,

חרף היותו מזעזע.

אבל למרות שאני יודעת
כמה קשה

לשבת עם התחושות האלה
באולם מלא זרים,

אם נוכל למצוא את דרכנו
ולצאת מתוך בלגן הרגשות הזה,

אני מאמינה שנמצא את דרכנו
אל אור החמלה

כלפי אותה ילדה,

שמערכת היחסים שלה עם גופה ניזוקה

בידי מבוגר שתפקידו להגן עליה.

נמצא גם תקווה
בדברי אותו מבוגר מהימן

שאמר:
"תגובה של איברי המין

"פירושה רק שזה היה גירוי מיני,
ולא שרצו או אהבו אותו,

"ובהחלט לא שהוא התקבל בהסכמה."

(מחיאות כפיים)

החמלה והתקווה האלה הן הסיבה
שאני מגיעה לכל מקום

ומדברת על כך באוזני
כל מי שמוכן להאזין.

אני יכולה לראות שזה עוזר,
אפילו בעודי אומרת את המלים.

אני מזמינה אתכם לומר את המלים.

אינכם צריכים לומר "דגדגן"
בנוכחות 1,000 זרים.

אבל עשו מאמץ לנהל
ולו שיחה אחת.

אימרו זאת למישהו שאתם יודעים
שהתנסה באלימות מינית -

אתם בטוח מכירים אדם כזה.

בארה"ב, זאת אחת מכל שלוש נשים.

אחד מכל שישה גברים.

כמעט חצי מהטרנסג'נדרים.

אימרו: "תגובה של איברי המין
פירושה רק שזהו גירוי מיני,

"ולא שרצו או אהבו אותו."

אימרו זאת לשופט
או לעורך-דין שאתם מכירים,

לשוטר או לכל מי שעשוי לשבת
בחבר מושבעים בתיק תקיפה מינית.

אימרו: "יש אנשים שחושבים
שהגוף לא אמור להגיב

"אם לא רוצים או אוהבים
את מה שקורה.

"הלוואי וזה היה נכון.

"אבל זאת עוררות לא-מתואמת."

אימרו זאת למתבגרים המבולבלים
שאתם מכירים

ושפשוט מנסים להבין
מה? מה?!

אימרו להם...

(צחוק)

"אם אתם נוגסים
בפרי עבש ופיכם מתמלא רוק,

"איש אינו יכול לומר לכם,

'אתה סתם לא רוצה להודות
כמה אתה אוהב את זה'."

כנ"ל לגבי מה שקורה למטה.
עוררות לא-מתואמת.

אימרו זאת לבני הזוג.

"לא אברי המין שלי אומרים לך
מה אני רוצה ומה מוצא חן בעיני,

"אלא אני."

(מחיאות כפיים)

שורשי המיתוס הזה עמוקים

והם שזורים בכמה כוחות
אפלים ביותר בתרבות שלנו.

אבל עם כל שיחה אמיצה שננהל

נשפר מעט יותר את העולם,

נעשה אותו מעט יותר פשוט
עבור המתבגרים המבולבלים.

מעט יותר קל עבור החברה בטלפון,
שדואגת שמשהו לא בסדר אצלה.

מעט יותר קל ובטוח

עבור הניצולים:
אישה אחת מכל שלוש,

גבר אחד מכל שישה.

חצי מכל הטרנסג'נדרים.

וגם עבורי.

אז על כל שיחה אמיצה שתנהלו,

תודה רבה.

(מחיאות כפיים ותרועות)

תודה.

תודה.

(מחיאות כפיים)

הלן ווטרס: אמילי, בואי הנה.

תודה רבה לך.

אני יודעת שאת עושה את זה כל הזמן,

ובכל זאת אני אסירת-תודה לך
על האומץ שלך

לבוא ולדבר על כך מעל הבמה.

זה באמת דורש הרבה
ואנו מאד מודים לך.

אז תודה רבה.

אמילי נגוסקי:
אני אסירת-תודה להיות כאן.

ה"וו: בעבודתך הרגילה,

כפי שהצגת זאת בתחילת ההרצאה,

ודאי שואלים אותך המון שאלות.

אבל מהי אותה שאלה
ששואלים אותך תמיד

שתוכלי לשתף בה את כולנו
כדי שלא תיאלצי לענות עליה 1,000 פעם

בהמשך השבוע?

א"נ: השאלה שהכי מרבים לשאול אותי

היא למעשה השאלה
שביסוד כל שאר השאלות כמעט -

"האם אפשר להתמכר לוויברטור?"

"עזרי לי עם בעיות הזיקפה" -

השאלה שמתחת לכל השאלות היא:
"האם אני נורמלי/ת?"

והתשובה שאני מכירה היא:

"מה זה בכלל 'נורמלי' ולמה לכם
שהמיניות שלכם תהיה כזו?"

למה אנו רק רוצים להיות
נורמליים בענייני מיניות?

האם איננו רוצים להיות מיוחדים?

אתם רוצים בחיים רק סקס רגיל
או סקס מדהים?

אבל לדעתי יש המון פחד

להיות שונים מדי מבחינה מינית.

כשאנשים שואלים אותי,

"האם מה שאני חווה נורמלי?"

הם בעצם שואלים:
"האם אם ראוי או ראויה?

"האם אני ראוי למערכת היחסים הזאת?

"האם אני ראויה לקהילה האנושית הזאת?

"האם אנו ראויים להתקיים עלי אדמות
כבני-אדם מיניים?"

והתשובה לכך היא תמיד "כן" אדיר.

יש רק שני מחסומים, שתי מגבלות:

מס' 1: אם יש תחושה
של כאב מיני לא-רצוי,

יש לפנות לאיש או אשת רפואה.

ומס' 2: כל עוד כל המעורבים
חופשיים ושמחים להיות בעניין,

וחופשיים לעזוב בכל עת שירצו,

מותר לכם לעשות
ככל העולה על רוחכם.

אין שום תסריט,
אין צורך להתאים לשום מסגרת,

מותר לכם, כל עוד יש הסכמה
ואין כאב בלתי-רצוי,

אתם חופשיים לעשות
כל מה שבא לכם.

ה"וו: נהדר. תודה רבה לך.

א"נ: תודה.

ה"וו: תודה לך.
את מדהימה. תודה.

(מחיאות כפיים)