Return to Video

צ'יממנדה אדיצ'יה: הסכנה שבסיפור יחיד

  • 0:00 - 0:02
    אני מספרת-סיפורים.
  • 0:02 - 0:05
    והייתי רוצה לספר לכם מספר סיפורים אישיים
  • 0:05 - 0:10
    על מה שאני אוהבת לכנות "הסכנה שבסיפור היחיד".
  • 0:10 - 0:14
    גדלתי בקמפוס אוניברסיטאי במזרח ניגריה.
  • 0:14 - 0:17
    אימי מספרת שהתחלתי לקרוא בגיל שנתיים,
  • 0:17 - 0:22
    ואולם אני חושבת שגיל ארבע קרוב יותר לאמת.
  • 0:22 - 0:24
    אם כן, התחלתי לקרוא בגיל מוקדם. ומה שקראתי
  • 0:24 - 0:27
    היו ספרי ילדים בריטים ואמריקאים.
  • 0:27 - 0:30
    התחלתי גם לכתוב בגיל מוקדם.
  • 0:30 - 0:34
    וכאשר התחלתי לכתוב, בגיל שבע לערך,
  • 0:34 - 0:36
    סיפורים בעיפרון עם איורים צבעוניים
  • 0:36 - 0:39
    שאימי האומללה אולצה לקרוא,
  • 0:39 - 0:43
    מצאתי שאני כותבת בדיוק ברוח הסיפורים שקראתי.
  • 0:43 - 0:48
    כל הדמויות שלי היו אנשים לבנים תכולי עיניים.
  • 0:48 - 0:50
    הם שיחקו בשלג.
  • 0:50 - 0:52
    הם אכלו תפוחים.
  • 0:52 - 0:54
    (צחוק)
  • 0:54 - 0:56
    והם דיברו די הרבה על מזג האוויר,
  • 0:56 - 0:58
    כמה חביב שהשמש יצאה מבין העננים.
  • 0:58 - 1:00
    (צחוק)
  • 1:00 - 1:03
    וזאת, חרף העובדה שחייתי בניגריה.
  • 1:03 - 1:07
    מעולם לא הייתי מחוץ לניגריה.
  • 1:07 - 1:10
    לא היה בארצנו שלג. נהגנו לאכול מנגו.
  • 1:10 - 1:12
    ומעולם לא שוחחנו על מזג האוויר,
  • 1:12 - 1:14
    כיוון שלא היה בכך צורך.
  • 1:14 - 1:17
    בנוסף, הדמויות שלי שתו המון בירת זנגוויל
  • 1:17 - 1:19
    בגלל שהדמויות שהכרתי מהסיפורים הבריטיים
  • 1:19 - 1:21
    שתו בירת זנגוויל
  • 1:21 - 1:24
    זאת על אף שלא היה לי שום מושג מהי בכלל בירת זנגוויל
  • 1:24 - 1:25
    (צחוק)
  • 1:25 - 1:28
    ושנים רבות לאחר מכן, עדיין היה לי צורך נואש
  • 1:28 - 1:30
    לטעום בירת זנגוויל.
  • 1:30 - 1:32
    אבל זהו כבר סיפור אחר.
  • 1:32 - 1:34
    כל זה מדגים, בעיניי
  • 1:34 - 1:37
    עד כמה אנו פגיעים ומושפעים בקלות
  • 1:37 - 1:39
    כשאנו עומדים לנוכח סיפור,
  • 1:39 - 1:41
    במיוחד בהיותינו ילדים.
  • 1:41 - 1:43
    בגלל העובדה שכל שקראתי היו ספרים
  • 1:43 - 1:45
    בהם כל הדמויות היו זרות למדינתי,
  • 1:45 - 1:47
    הייתי משוכנעת שספרים
  • 1:47 - 1:50
    מעצם טיבם, מוכרחים להכיל דמויות של זרים,
  • 1:50 - 1:52
    והיו צריכים להיכתב אודות דברים אשר
  • 1:52 - 1:55
    אני לא הייתי יכולה להזדהות איתם
  • 1:55 - 1:59
    דברים השתנו כאשר גיליתי את הספרים האפריקאים.
  • 1:59 - 2:01
    לא היו רבים מהם. והם לא היו
  • 2:01 - 2:03
    קלים למציאה כמו הספרים הזרים.
  • 2:03 - 2:07
    אך בזכות סופרים כמו צ'נואה אצ'בה וקאמרה לאיה
  • 2:07 - 2:09
    עברתי שינוי בתפיסה שלי
  • 2:09 - 2:11
    על ספרות.
  • 2:11 - 2:13
    גיליתי שאנשים כמותי,
  • 2:13 - 2:15
    נערות עם עור בצבע השוקולד
  • 2:15 - 2:18
    ששיערן המקורזל לא מאפשר תספורת זנב-סוס
  • 2:18 - 2:20
    יכולות אף הן להתקיים בספרות.
  • 2:20 - 2:24
    התחלתי לכתוב אודות דברים שהכרתי.
  • 2:24 - 2:28
    אני אמנם אוהבת את אותם סיפורים אמריקאים ובריטיים שקראתי.
  • 2:28 - 2:32
    הם הציתו את דמיוני. הם פתחו עולמות שהיו חדשים עבורי.
  • 2:32 - 2:34
    אך בלי כוונה, ההשלכה שלהם
  • 2:34 - 2:36
    הייתה שלא ידעתי שאנשים כמותי
  • 2:36 - 2:38
    יכולים להתקיים בספרות.
  • 2:38 - 2:42
    ולכן, גילויים של כותבים אפריקאים תרם בעבורי כך:
  • 2:42 - 2:45
    הגילוי הציל אותי מכך שיהיה לי סיפור יחיד
  • 2:45 - 2:47
    על מה הם ספרים.
  • 2:47 - 2:50
    אני מגיעה ממשפחה ניגרית רגילה מהמעמד הבינוני.
  • 2:50 - 2:52
    אבי היה פרופסור.
  • 2:52 - 2:55
    אימי הייתה מנהלנית.
  • 2:55 - 2:58
    ולכן היה לנו, כמקובל,
  • 2:58 - 3:03
    עזרה במשק הבית, שהיו מגיעים מהאיזורים הכפריים הסמוכים.
  • 3:03 - 3:07
    ואותה שנה, בה מלאו לי שמונה, קיבלנו נער חדש לעזרה בבית.
  • 3:07 - 3:09
    שמו היה פיד'ה.
  • 3:09 - 3:12
    הדבר היחיד שאימי סיפרה לנו עליו
  • 3:12 - 3:15
    היה שמשפחתו ענייה מאד.
  • 3:15 - 3:17
    אימי נהגה לשלוח בטטות ואורז,
  • 3:17 - 3:20
    כמו גם בגדים ישנים, אל משפחתו.
  • 3:20 - 3:22
    וכאשר לא סיימתי את הארוחה אימי הייתה אומרת,
  • 3:22 - 3:27
    "סיימי לאכול! את לא יודעת? לאנשים כמו משפחתו של פיד'ה אין כלום".
  • 3:27 - 3:31
    וכך חשתי חמלה עצומה על משפחתו של פיד'ה.
  • 3:31 - 3:34
    ואז יום שבת אחד יצאנו לכפרו לביקור.
  • 3:34 - 3:38
    ואימו הראתה לנו סל יפיפה, מעשה מקלעת מקושט בדוגמאות,
  • 3:38 - 3:41
    עשוי מדקל מיובש, שאחיו קלע.
  • 3:41 - 3:43
    נדהמתי.
  • 3:43 - 3:46
    לא העליתי על דעתי שמישהו ממשפחתו
  • 3:46 - 3:49
    יוכל ליצור משהו.
  • 3:49 - 3:52
    כל ששמעתי עליהם היה כמה הם עניים,
  • 3:52 - 3:54
    ולכן זה היה בלתי אפשרי עבורי לראותם
  • 3:54 - 3:57
    בכל דרך אחרת זולת היותם עניים.
  • 3:57 - 4:01
    העוני שלהם היה הסיפור היחיד שהיה ברשותי עליהם.
  • 4:01 - 4:03
    שנים לאחר מכן, נזכרתי בכך כאשר עזבתי את ניגריה
  • 4:03 - 4:06
    לטובת לימודים באוניברסיטה בארצות הברית.
  • 4:06 - 4:08
    הייתי בת תשע עשרה.
  • 4:08 - 4:12
    השותפה האמריקאית שלי הייתה המומה ממני.
  • 4:12 - 4:15
    היא שאלה היכן למדתי לדבר אנגלית כל כך טוב,
  • 4:15 - 4:17
    והייתה מבולבלת כאשר עניתי לה שבניגריה
  • 4:17 - 4:22
    אנגלית היא שפה רשמית.
  • 4:22 - 4:26
    היא ביקשה ממני לשמוע את מה שהיא כינתה "המוזיקה השבטית" שלי
  • 4:26 - 4:28
    והיתה איפוא מאד מאוכזבת
  • 4:28 - 4:30
    כשהצגתי בפניה קסטה של מאריה קארי.
  • 4:30 - 4:33
    (צחוק)
  • 4:33 - 4:35
    היא הניחה שלא ידעתי איך
  • 4:35 - 4:38
    להשתמש בתנור.
  • 4:38 - 4:40
    מה שהדהים אותי היה זה: היא ריחמה עלי
  • 4:40 - 4:42
    עוד לפני שראתה אותי.
  • 4:42 - 4:46
    ברירת המחדל שלה עבורי, כאפריקאית,
  • 4:46 - 4:50
    הייתה סוג של חמלה בעלת כוונות טובות ומתנשאת.
  • 4:50 - 4:53
    לשותפה שלי היה סיפור יחיד על אפריקה.
  • 4:53 - 4:56
    סיפור יחיד על אסון.
  • 4:56 - 4:58
    בסיפור יחיד זה אין כל אפשרות
  • 4:58 - 5:02
    שאפריקאים יהיו דומה לה, בשום דרך.
  • 5:02 - 5:05
    אין אפשרות לתחושות מורכבות יותר מאשר רחמים.
  • 5:05 - 5:09
    אין אפשרות לחיבור שבין שני בני אדם שווים.
  • 5:09 - 5:11
    אני חייבת לומר כי קודם להגעתי לארצות הברית, מעולם לא
  • 5:11 - 5:14
    הגדרתי את עצמי ביודעין כאפריקאית.
  • 5:14 - 5:17
    ואולם בארצות הברית, כל פעם שאפריקה הוזכרה אנשים פנו אלי.
  • 5:17 - 5:21
    ללא קשר לכך שלא היה לי שום מושג על מקומות כמו נמיביה.
  • 5:21 - 5:23
    אבל החלטתי לאמץ את הזהות החדשה.
  • 5:23 - 5:26
    ובמובנים רבים אני חושבת על עצמי כיום כאפריקאית.
  • 5:26 - 5:28
    למרות שעדיין צורם לי כאשר
  • 5:28 - 5:30
    מתייחסים אל אפריקה כאל מדינה.
  • 5:30 - 5:34
    הדוגמה העדכנית ביותר לקוחה מטיסה נהדרת
  • 5:34 - 5:36
    מהעיר לאגוס (בניגריה) לפני יומיים, שבה
  • 5:36 - 5:38
    הייתה כריזה על טיסה של חברת ורג'ין
  • 5:38 - 5:43
    על פרוייקט הצדקה שנעשה "בהודו, אפריקה, וארצות נוספות".
  • 5:43 - 5:44
    (צחוק)
  • 5:44 - 5:48
    ולכן לאחר מספר שנים, אותם העברתי בארצות הברית כאפריקאית,
  • 5:48 - 5:52
    התחלתי להבין את תגובתה של השותפה שלי כלפי.
  • 5:52 - 5:55
    אילו לא גדלתי בניגריה, וכל שהייתי יודעת על אפריקה
  • 5:55 - 5:57
    היה מהדימויים המקובלים,
  • 5:57 - 6:00
    הייתי אף אני תופסת את אפריקה כמקום של
  • 6:00 - 6:04
    נופים עוצרי נשימה, חיות יפיפיות,
  • 6:04 - 6:06
    ואנשים לא מובנים,
  • 6:06 - 6:09
    שנלחמים אלו באלו מלחמות חסרות הגיון, מתים מעוני ומאיידס,
  • 6:09 - 6:12
    לא מסוגלים לדבר בשם עצמם,
  • 6:12 - 6:14
    וממתינים להינצל,
  • 6:14 - 6:17
    בידי זר לבן ומיטיב.
  • 6:17 - 6:19
    הייתי רואה אפריקאים ממש באותה צורה שבה ראיתי,
  • 6:19 - 6:23
    כילדה, את משפחתו של פיד'ה.
  • 6:23 - 6:27
    הסיפור היחידי הזה על אפריקה מגיע, בעיניי, מהספרות המערבית.
  • 6:27 - 6:29
    הנה ציטוט מתוך
  • 6:29 - 6:32
    כתביו של סוחר לונדוני בשם ג'ון לוק,
  • 6:32 - 6:35
    אשר הפליג לאפריקה בשנת 1561,
  • 6:35 - 6:40
    ושמר תיאורים מרתקים של של מסעותיו.
  • 6:40 - 6:42
    אחרי אזכור של האפריקאים השחורים
  • 6:42 - 6:44
    כ-"חיות חסרות בתים",
  • 6:44 - 6:48
    הוא כותב, "מדובר באנשים חסרי ראשים,
  • 6:48 - 6:53
    שעיניהם ופיהם נמצאים בחזה".
  • 6:53 - 6:55
    נהגתי לצחוק בכל פעם שהייתי קוראת את זה.
  • 6:55 - 6:59
    וחייבים להעריץ את דמיונו הפורה של ג'ון לוק.
  • 6:59 - 7:01
    אך מה שחשוב ביחס לכתיבה שלו
  • 7:01 - 7:03
    שהיא מייצגת את תחילתה
  • 7:03 - 7:06
    של מסורת הכתיבה המערבית על אפריקה.
  • 7:06 - 7:09
    מסורת של אפריקה שמדרום לסהרה, כמקום של שלילה,
  • 7:09 - 7:11
    של שוני, של אפלה,
  • 7:11 - 7:15
    של אנשים שהם, במילותיו של המשורר הנהדר
  • 7:15 - 7:17
    רודיארד קיפלינג
  • 7:17 - 7:20
    "חצי שד, חצי ילד".
  • 7:20 - 7:23
    ומכאן התחלתי להבין שהשותפה האמריקאית שלי
  • 7:23 - 7:25
    לבטח לאורך כל חייה
  • 7:25 - 7:27
    ראתה ושמעה גרסאות שונות
  • 7:27 - 7:29
    של הסיפור היחיד הזה,
  • 7:29 - 7:31
    כמו גם הפרופסור,
  • 7:31 - 7:36
    שפעם אחת אמר לי שהרומן שלי אינו "אפריקאי אותנטי".
  • 7:36 - 7:38
    הייתי אמנם מוכנה להודות שהיו מספר דברים
  • 7:38 - 7:40
    שגויים ברומן,
  • 7:40 - 7:44
    שהוא נכשל במספר מקומות.
  • 7:44 - 7:46
    אך התקשיתי לדמיין שהוא נכשל
  • 7:46 - 7:49
    בהשגת משהו כמו "אותנטיות אפריקאית".
  • 7:49 - 7:51
    ולמען האמת כלל לא הבנתי מה
  • 7:51 - 7:54
    היא "אותנטיות אפריקאית".
  • 7:54 - 7:56
    הפרופסור אמר לי כי דמויותיי ברומן
  • 7:56 - 7:58
    היו דומות מדי לו עצמו -
  • 7:58 - 8:00
    אדם משכיל מהמעמד הבינוני.
  • 8:00 - 8:02
    הדמויות בספרי נסעו במכוניות.
  • 8:02 - 8:05
    הן לא גוועו ברעב.
  • 8:05 - 8:09
    ולפיכך חפו מ-"אותנטיות אפריקאית".
  • 8:09 - 8:12
    אבל אוסיף במהירות כי אף אני כושלת באותה מידה
  • 8:12 - 8:15
    בסוגיה של "הסיפור היחיד".
  • 8:15 - 8:19
    לפני מספר שנים, ביקרתי במקסיקו בהיותי בארצות הברית.
  • 8:19 - 8:21
    האקלים הפוליטי בארצות הברית באותה העת היה מתוח.
  • 8:21 - 8:25
    ונערכו דיונים על הגירה.
  • 8:25 - 8:27
    וכפי שקורה במקרים רבים באמריקה,
  • 8:27 - 8:30
    הגירה הפכה בעלת משמעות נרדפת למקסיקנים.
  • 8:30 - 8:32
    היו סיפורים אין-ספור על מקסיקנים
  • 8:32 - 8:34
    כעל אנשים שהיו
  • 8:34 - 8:36
    עושקים את מערכת הבריאות,
  • 8:36 - 8:38
    חומקים אל תוך גבולות המדינה,
  • 8:38 - 8:42
    נעצרים במעברי הגבול, דברים מסוג זה.
  • 8:42 - 8:46
    אני זוכרת את עצמי הולכת ביומי הראשון בגוודלחרה,
  • 8:46 - 8:48
    מתבוננת באנשים בדרכם לעבודה,
  • 8:48 - 8:50
    מגלגלים טורטיות בכיכר השוק,
  • 8:50 - 8:53
    מעשנים, צוחקים.
  • 8:53 - 8:56
    אני זוכרת כי בתחילה חשתי מופתעת.
  • 8:56 - 8:59
    ואז מצאתי את עצמי מוצפת בבושה.
  • 8:59 - 9:02
    הבנתי שהייתי כה שקועה
  • 9:02 - 9:04
    בסיקור התקשורתי על מקסיקנים
  • 9:04 - 9:06
    כך שהם הפכו להיות דבר אחד בראשי,
  • 9:06 - 9:09
    המהגר הבזוי.
  • 9:09 - 9:11
    שוכנעתי לקנות את הסיפור היחיד על מקסיקנים
  • 9:11 - 9:14
    וחשתי שאני מאד מתביישת בעצמי.
  • 9:14 - 9:16
    והרי לפניכם הדרך ליצור סיפור יחיד:
  • 9:16 - 9:19
    הציגו בני עם מסוים כדבר אחד בלבד,
  • 9:19 - 9:21
    אך ורק דבר אחד,
  • 9:21 - 9:23
    פעם אחר פעם,
  • 9:23 - 9:26
    ולבסוף לכך בדיוק הם יהפכו.
  • 9:26 - 9:28
    זה בלתי אפשרי לדבר אודות הסיפור היחיד
  • 9:28 - 9:31
    מבלתי לדבר על כוח.
  • 9:31 - 9:33
    יש מילה בשפת האגיבו (שפה ממזרח ניגריה),
  • 9:33 - 9:35
    שאני נזכרת בה כל אימת שאני חושבת על
  • 9:35 - 9:38
    מבנה היררכיית הכוח בעולם, וזו המילה "נ'קאלי".
  • 9:38 - 9:40
    זהו שם-עצם שאפשר לתרגמו בצורה חופשית
  • 9:40 - 9:43
    כ-"להיות טוב יותר ממישהו אחר".
  • 9:43 - 9:46
    ממש כמו העולם הפוליטי והכלכלי,
  • 9:46 - 9:48
    כך גם סיפורים מוגדרים
  • 9:48 - 9:51
    על פי עיקרון הנ'קאלי.
  • 9:51 - 9:53
    כיצד מספרים אותם, מי הוא המספר אותם,
  • 9:53 - 9:56
    היכן הם מסופרים, כמה סיפורים ישנם,
  • 9:56 - 10:00
    כל אלה תלויים בכוח.
  • 10:00 - 10:03
    הכוח הוא היכולת לא רק לספר את סיפורו של האחר,
  • 10:03 - 10:07
    אלא לקבוע אותו כסיפורו המוחלט של אותו אדם.
  • 10:07 - 10:09
    המשורר הפלסטיני מוּריד ברגותי כותב
  • 10:09 - 10:12
    שאם ברצונך לנשל עם,
  • 10:12 - 10:15
    הדרך הפשוטה ביותר לעשות זאת היא לספר את סיפורו
  • 10:15 - 10:18
    ולהזכיר אותו שני.
  • 10:18 - 10:22
    התחילו את הסיפור עם החצים של הילידים האמריקאים,
  • 10:22 - 10:25
    ולא עם הגעת הבריטים ליבשת,
  • 10:25 - 10:28
    ויש לכם סיפור שונה לחלוטין.
  • 10:28 - 10:30
    התחילו את הסיפור עם
  • 10:30 - 10:32
    הכשלון של המדינה האפריקאית,
  • 10:32 - 10:36
    ולא עם היצירה הקולוניאלית של המדינה האפריקאית,
  • 10:36 - 10:40
    והרי לכם סיפור שונה לחלוטין.
  • 10:40 - 10:42
    לאחרונה הרציתי באוניברסיטה, ובהרצאה
  • 10:42 - 10:44
    סטודנט אמר לי שזו
  • 10:44 - 10:46
    חרפה גדולה
  • 10:46 - 10:49
    שגברים ניגרים הם גברים מכים,
  • 10:49 - 10:52
    כמו האב ברומן שכתבתי.
  • 10:52 - 10:54
    עניתי לו שבדיוק סיימתי לקרוא רומן
  • 10:54 - 10:56
    שנקרא "פסיכופת אמריקאי"
  • 10:56 - 10:58
    (צחוק)
  • 10:58 - 11:00
    ושזו חרפה גדולה
  • 11:00 - 11:03
    שבחורים אמריקאים צעירים הם רוצחים סדרתיים.
  • 11:03 - 11:07
    (צחוק)
  • 11:07 - 11:13
    (מחיאות כפיים)
  • 11:13 - 11:16
    אם כן, מובן שדברי נאמרו מתוך כעס מעודן.
  • 11:16 - 11:18
    (צחוק)
  • 11:18 - 11:20
    לעולם לא הייתי מעלה על דעתי לחשוב
  • 11:20 - 11:22
    שרק משום שקראתי רומן
  • 11:22 - 11:24
    שבו יש דמות של רוצח סדרתי
  • 11:24 - 11:26
    הוא איכשהו מייצג
  • 11:26 - 11:28
    את כל האמריקאים.
  • 11:28 - 11:31
    וזאת, לא משום שאני אדם טוב יותר מאשר אותו סטודנט,
  • 11:31 - 11:34
    אלא, שבהינתן כוחה התרבותי והכלכלי של אמריקה,
  • 11:34 - 11:36
    היו ברשותי סיפורים רבים על אמריקה.
  • 11:36 - 11:40
    קראתי את טיילר ואפדייק וסטיינבק וגייטסקיל.
  • 11:40 - 11:43
    לא היה לי סיפור יחיד על אמריקה.
  • 11:43 - 11:46
    כאשר למדתי, לפני שנים מספר, שמצופה מסופרים
  • 11:46 - 11:50
    שתהיה להם ילדות לא מאושרת
  • 11:50 - 11:52
    כדי שיהיו מוצלחים,
  • 11:52 - 11:54
    התחלתי לתהות כיצד אני יכולה לבדות
  • 11:54 - 11:56
    דברים נוראיים שהוריי עשו לי.
  • 11:56 - 11:58
    (צחוק)
  • 11:58 - 12:02
    אך האמת היא שעברה עלי ילדות מאושרת ביותר,
  • 12:02 - 12:05
    מלאת צחוק ואהבה, במשפחה קרובה וחמה.
  • 12:05 - 12:09
    אבל עדיין, היו לי סבים שמתו במחנות הפליטים.
  • 12:09 - 12:13
    בן דודי פול'ה מת משום שלא זכה לטיפול רפואי הולם.
  • 12:13 - 12:16
    אחד מחברי הטובים ביותר, אוקולומה, מת בהתרסקות מטוס
  • 12:16 - 12:19
    כיוון שברכב מכבי האש לא נשארו מים.
  • 12:19 - 12:22
    גדלתי בצילו של משטר צבאי דכאני
  • 12:22 - 12:24
    שפיחת את ערך החינוך,
  • 12:24 - 12:27
    כך שלעיתים הורי לא קיבלו את המשכורת שלהם.
  • 12:27 - 12:31
    ולפיכך, כילדה, ראיתי את הריבה נעלמת משולחן ארוחת הבוקר,
  • 12:31 - 12:33
    ואחריה המרגרינה נעלמה,
  • 12:33 - 12:36
    ואז הלחם עצמו הפך יקר מדי,
  • 12:36 - 12:39
    וגם החלב הפך להיות קצוב.
  • 12:39 - 12:42
    ויותר מכל, סוג של פחד פוליטי שנדמה כרגיל למראה
  • 12:42 - 12:46
    חדר אל תוך חיינו.
  • 12:46 - 12:48
    כל הסיפורים הללו עשו ממני את מי שאני.
  • 12:48 - 12:52
    אך להתעקש על הסיפורים השליליים
  • 12:52 - 12:55
    משמעו שיטוח של חוויות חיי,
  • 12:55 - 12:57
    והתעלמות משאר הסיפורים
  • 12:57 - 12:59
    שהגדירו אותי.
  • 12:59 - 13:02
    הסיפור היחיד קובע סטריאוטיפים.
  • 13:02 - 13:05
    והבעיה עם סטריאוטיפים
  • 13:05 - 13:07
    היא לא שהם חסרי אמת,
  • 13:07 - 13:09
    אלא שהם בלתי שלמים.
  • 13:09 - 13:13
    הם הופכים סיפור אחד להיות הסיפור היחיד.
  • 13:13 - 13:15
    מובן, אפריקה היא יבשת רווייה באסונות.
  • 13:15 - 13:19
    חלקם קשים במיוחד - כמו מקרי האונס המזעזעים בקונגו.
  • 13:19 - 13:21
    וחלקם מדכאים, כמו העובדה
  • 13:21 - 13:26
    שעל כל 5,000 מובטלים מחפשי עבודה, ישנה משרה פנויה אחת בניגריה.
  • 13:26 - 13:29
    אך ישנם גם סיפורים שאינם על אסון.
  • 13:29 - 13:33
    וזה חשוב ביותר; זה חשוב באותה מידה לדבר גם עליהם.
  • 13:33 - 13:35
    תמיד חשתי שזה בלתי אפשרי
  • 13:35 - 13:38
    לגשת בצורה נאותה אל מקום או אדם
  • 13:38 - 13:42
    מבלי לערב את כל הסיפורים של אותו מקום או אותו אדם.
  • 13:42 - 13:45
    התוצאה של הסיפור היחיד
  • 13:45 - 13:48
    היא בכך, שהוא גוזל מאנשים את כבודם הסגולי.
  • 13:48 - 13:52
    הוא גורם לכך שההכרה בשוויון שיש בין בני אדם הופכת להיות קשה יותר.
  • 13:52 - 13:55
    הוא מדגיש כמה אנו שונים זה מזה
  • 13:55 - 13:57
    במקום להתרכז במה אנו דומים זה לזה.
  • 13:57 - 13:59
    אז מה אפוא, אם לפני הטיול שלי למקסיקו
  • 13:59 - 14:03
    הייתי עוקבת אחר דיוני ההגירה משני הצדדים,
  • 14:03 - 14:05
    הצד אמריקאי והצד המקסיקני?
  • 14:05 - 14:09
    מה אם אימי הייתה מספרת לנו שמשפחתו של פיד'ה הייתה ענייה
  • 14:09 - 14:11
    וגם חרוצה?
  • 14:11 - 14:13
    מה אם הייתה לנו תחנת טלוויזיה אפריקאית
  • 14:13 - 14:17
    שהייתה משדרת סיפורים אפריקאים מגוונים לכל רחבי העולם?
  • 14:17 - 14:19
    מה שהסופר הניגרי צ'נואה אצ'בה קורא לו
  • 14:19 - 14:22
    "איזון בין סיפורים"
  • 14:22 - 14:25
    מה אם השותפה שלי הייתה יודעת על המוציא לאור הניגרי שלי,
  • 14:25 - 14:27
    מוקטה באקארי,
  • 14:27 - 14:29
    אדם בלתי רגיל שעזב את עבודתו בבנק
  • 14:29 - 14:32
    כדי להגשים את חלומו ולפתוח בית הוצאה?
  • 14:32 - 14:36
    התפיסה המקובלת באותה העת הייתה שניגרים לא קוראים ספרות.
  • 14:36 - 14:38
    הוא לא הסכים. הוא חש
  • 14:38 - 14:40
    שאנשים שיכולים לקרוא, יקראו
  • 14:40 - 14:44
    אם תספק להם ספרות שתהיה זמינה ושניתן לעמוד כלכלית ברכישתה.
  • 14:44 - 14:47
    זמן קצר לאחר שהוא הוציא לאור את הרומן הראשון שלי
  • 14:47 - 14:50
    הגעתי לתחנת טלוויזיה בלאגוס כדי לערוך ראיון.
  • 14:50 - 14:53
    ואישה שעבדה בתחנה כשליחה באה לקראתי ואמרה:
  • 14:53 - 14:56
    "ממש חיבבתי את הרומן שלך. לא אהבתי את סופו
  • 14:56 - 14:59
    עכשיו את חייבת לכתוב לו ספר המשך, וזה מה שצריך לקרות בו..."
  • 14:59 - 15:02
    (צחוק)
  • 15:02 - 15:05
    והיא החלה לספר לי מה לכתוב בספר ההמשך.
  • 15:05 - 15:08
    הייתי לא רק מוקסמת, אלא גם התרגשתי מאד.
  • 15:08 - 15:11
    הרי לפניכם אישה, חלק מההמון הניגרי הרגיל למראה,
  • 15:11 - 15:14
    שאנשיו לא אמורים להיות קוראי ספרים.
  • 15:14 - 15:16
    לא זו בלבד שהיא קראה את הספר, היא אף לקחה בעלות עליו
  • 15:16 - 15:19
    וחשה הצדקה להגיד לי
  • 15:19 - 15:21
    מה לכתוב בסיפור ההמשך.
  • 15:21 - 15:25
    אם כן, מה אם השותפה שלי היה מכירה את חברתי פומי אונדה,
  • 15:25 - 15:28
    אישה חסרת מורא שמגישה תוכנית טלוויזיה בלאגוס,
  • 15:28 - 15:31
    וחדורת שליחות לספר את הסיפורים שכולנו מעדיפים לשכוח?
  • 15:31 - 15:35
    מה אם השותפה שלי הייתה יודעת על ניתוח הלב
  • 15:35 - 15:38
    שנערך בלאגוס בשבוע שעבר?
  • 15:38 - 15:42
    מה אם השותפה שלי הייתה מכירה מוזיקה ניגרית עכשווית?
  • 15:42 - 15:45
    אנשים מוכשרים ששרים באנגלית ובתערובת שפות שונות,
  • 15:45 - 15:47
    ובשפות איגבו ויורובה ואייג'ו,
  • 15:47 - 15:51
    ממזגים השפעות החל מג'יי-זי וכלה בפאלא (פאלא קוטי - מוזיקאי ניגרי)
  • 15:51 - 15:54
    עד לבוב מארלי ועד לסביהם של המוזיקאים.
  • 15:54 - 15:56
    מה אם השותפה שלי הייתה מכירה את עורכת הדין
  • 15:56 - 15:58
    שהגישה תביעה לאחרונה לבית המשפט בניגריה
  • 15:58 - 16:00
    בכדי לשנות חוק מגוחך
  • 16:00 - 16:03
    שקובע כי אישה זקוקה לאישור בעלה
  • 16:03 - 16:06
    קודם שהיא ניגשת לחדש את הדרכון שלה?
  • 16:06 - 16:09
    מה אם השותפה שלי הייתה מכירה את נוליווד,
  • 16:09 - 16:13
    המלאה באנשים חדשניים היוצרים קולנוע חרף קשיים טכניים רבים?
  • 16:13 - 16:15
    סרטים כה פופולאריים
  • 16:15 - 16:17
    עד שהם דוגמה מעולה
  • 16:17 - 16:20
    לניגרים שצורכים את פרי עמלם.
  • 16:20 - 16:23
    מה אם השותפה שלי הייתה מכירה את קולעת הצמות שלי, עם השאפתנות הנהדרת שלה,
  • 16:23 - 16:27
    שזה עתה הקימה את העסק העצמאי שלה למכירת תוספות שיער?
  • 16:27 - 16:29
    או על מיליוני ניגרים נוספים
  • 16:29 - 16:31
    שהקימו בתי עסק ולעיתים כושלים,
  • 16:31 - 16:35
    אך ממשיכים לטפח את השאיפות?
  • 16:35 - 16:37
    כל פעם שאני בבית, אני מתעמתת עם
  • 16:37 - 16:40
    אותם גורמים רגילים של כעס, שהם מנת חלקם של רוב הניגרים:
  • 16:40 - 16:43
    התשתיות הכושלות שלנו, הממשלה הכושלת שלנו.
  • 16:43 - 16:46
    אך נזכרת גם בחוסן יוצא הדופן של אנשים
  • 16:46 - 16:49
    שמשגשגים על אף הממשלה,
  • 16:49 - 16:51
    לא בזכותה.
  • 16:51 - 16:54
    אני מלמדת סדנאות כתיבה בלאגוס כל קיץ.
  • 16:54 - 16:57
    וזה מדהים עבורי כמה אנשים נרשמים,
  • 16:57 - 17:00
    כמה אנשים כמהים לכתוב,
  • 17:00 - 17:02
    לספר סיפורים.
  • 17:02 - 17:05
    המוציא לאור הניגרי שלי ואני בדיוק הקמנו מלכ"ר (מוסד ללא כוונת רווח)
  • 17:05 - 17:07
    שקרוי "קרן פארפינה".
  • 17:07 - 17:10
    ויש לנו חלומות גדולים לבנות ספריות
  • 17:10 - 17:12
    ולשפץ ספריות שכבר קיימות,
  • 17:12 - 17:15
    ולספק ספרים לבתי ספר ציבוריים
  • 17:15 - 17:17
    שהספריות שלהם ריקות מספרים,
  • 17:17 - 17:19
    וכן לארגן עוד ועוד סדנאות,
  • 17:19 - 17:21
    בקריאה ובכתיבה,
  • 17:21 - 17:24
    עבור כל אותם אנשים שרעבים לספר את הסיפורים הרבים שלנו.
  • 17:24 - 17:26
    סיפורים הם חשובים.
  • 17:26 - 17:28
    סיפורים רבים הם חשובים.
  • 17:28 - 17:32
    סיפורים שימשו בכדי לנשל ולהשמיץ.
  • 17:32 - 17:36
    אך סיפורים יכולים לשמש גם בכדי להעצים והגביר אנושיות של קבוצה.
  • 17:36 - 17:39
    סיפורים יכולים לרמוס את כבודם הסגולי.
  • 17:39 - 17:44
    אך סיפורים יכולים גם לתקן אותו כבוד סגולי פגוע.
  • 17:44 - 17:46
    הסופרת האמריקאית אליס ווקר כתבה קטע
  • 17:46 - 17:48
    על קרוביה הדרומיים
  • 17:48 - 17:50
    כאשר עברו אל הצפון.
  • 17:50 - 17:52
    היא הציגה בפניהם ספר אודות
  • 17:52 - 17:55
    החיים שהשאירו מאחוריהם בדרום.
  • 17:55 - 17:59
    "הם ישבו סביב, קראו את הספר בעצמם,
  • 17:59 - 18:05
    מאזינים לי קוראת את הספר, והרוויחו מחדש כעין גן העדן".
  • 18:05 - 18:08
    הייתי רוצה לסיים עם המחשבה הזו:
  • 18:08 - 18:11
    שכאשר אנו דוחים מאיתנו את הסיפור היחיד,
  • 18:11 - 18:14
    כאשר אנו מכירים בכך שלעולם אין רק סיפור יחיד
  • 18:14 - 18:16
    על שום מקום,
  • 18:16 - 18:18
    אנו מרוויחים מחדש כעין גן העדן.
  • 18:18 - 18:20
    תודה לכם.
  • 18:20 - 18:28
    (מחיאות כפיים)
Title:
צ'יממנדה אדיצ'יה: הסכנה שבסיפור יחיד
Speaker:
Chimamanda Ngozi Adichie
Description:

חיינו, התרבויות שלנו - כל אלה מורכבים ממספר רב של סיפורים חופפים. הסופרת צ'יממנדה אדיצ'יה מספרת את סיפורה; כיצד מצאה את הקול האותנטי של תרבותה - ומתרה כי אם נקשיב רק לסיפור היחיד על האחר, אנו מסתכנים באפשרות של הבנה שגויה לחלוטין שלו.

more » « less
Video Language:
English
Team:
closed TED
Project:
TEDTalks
Duration:
18:29
Shahar Kaiser added a translation

Hebrew subtitles

Revisions