בתי, מאלאלה

המחנך הפקיסטני זיאאודין יוסאפזאי מזכיר עולם של אמת פשוטה שרבים לא רוצים לשמוע: לנשים ולגברים מגיע שוויון הזדמנויות לחינוך, אוטונומיה, זהות עצמאית.

הוא מספר סיפורים מחייו שלו וחיי בתו, מאלאלה, שנורתה על ידי הטליבאן
ב -2012 פשוט על שהעזה ללכת לבית הספר.
"למה הבת שלי כל כך חזקה?" יוסאפזאי שואל.
"כי אני לא מקצץ את הכנפיים שלה."

בהרבה חברות פטריארכליות וחברות שבטיות,

אבות בדרך כלל ידועים בזכות בניהם,

אבל אני אחד מהאבות המעטים

שידוע בזכות בתו,

ואני גאה בזה.

(מחיאות כפיים)

מאלאלה התחילה את
מסע הפרסום שלה למען חינוך

ועמדה על זכויותיה בשנת 2007,

וכאשר מאמציה כובדו ב-2011,

והיא קיבלה את פרס
שלום הנוער הלאומי,

והיא הפכה למאוד מפורסמת,

נערה מאוד מקובלת בארצה.

לפני זה, היא הייתה בתי,

אבל עכשיו אני אביה.

גבירותיי ורבותיי,

אם אנחנו נציץ בהיסטוריה האנושית,

הסיפור של הנשים

זהו סיפורו של עוול,

אי שוויון,

אלימות וניצול.

אתם מבינים,

בחברות פטריארכליות,

ממש מההתחלה,

כאשר תינוקת נולדת,

הלידה שלה לא נחגגת.

היא לא רצויה,

לא על ידי האבא ולא האמא.

השכונה מגיעה

ומנחמת את האמא,

ואף אחד לא מברך את האבא.

ולאמא מאוד לא נוח

שיש לה תינוקת.

כאשר היא יולדת את התינוקת הראשונה,

בת ראשונה, היא עצובה.

כאשר היא יולדת את ביתה השנייה,

היא בהלם,

ובציפייה לבן,

כשהיא יולדת את ביתה השלישית,

היא מרגישה אשמה כמו פושעת.

לא רק האם סובלת,

גם הבת, התינוקת שזה עתה נולדה,

כאשר היא מתבגרת,

גם היא סובלת.

בגיל חמש,

בזמן שהיא אמורה ללכת לבית הספר,

היא נשארת בבית

והאחים שלה מוכנסים לבית ספר.

עד גיל 12, איכשהו,

יש לה חיים טובים.

היא יכולה להנות.

היא יכולה לשחק עם חברים ברחוב,

והיא יכולה להסתובב ברחובות

כמו פרפר.

אבל כאשר היא נכנסת
לשנות העשרה שלה,

כאשר היא מגיעה לגיל 13,

אסור לה לצאת מהבית שלה

ללא ליווי של זכר.

היא מוגבלת בארבעת קירות ביתה.

היא כבר לא אדם חופשי.

היא הופכת להיות מה שנקרא הכבוד

של אביה ושל האחים שלה

ושל המשפחה שלה,

ואם היא תפר

את הקוד של מה שנקרא כבוד,

היא יכולה אפילו לההרג.

וזה גם מעניין, כי מה שנקרא

קוד של כבוד,

זה לא רק משפיע על חיים של ילדה,

זה גם משפיע על החיים

של הזכרים במשפחה.

אני מכיר משפחה של שבע אחיות
ואח אחד,

והאח האחד הזה,

היגר למדינות המפרץ,

בכדי לפרנס את שבע אחיותיו

והוריו,

כי הוא חושב שזה יהיה משפיל

אם שבע אחיותיו ילמדו מיומנות

ויצאו מהבית

בכדי להרוויח קצת פרנסה.

אז האח הזה,

הוא מקריב את ההנאה של חייו

ואת השמחה של אחיותיו

במזבח של מה שנקרא כבוד.

ויש נורמה אחת נוספת

של החברות הפטריארכליות

שנקראת צייתנות.

ילדה טובה אמורה להיות

מאוד שקטה, מאוד צנועה

ומאוד כנועה.

זה הקריטריון.

ילדה טובה כמודל לחיקוי
צריכה להיות שקטה מאוד

היא אמורה להיות שתקנית

והיא אמורה לקבל את ההחלטות

של אביה ואמה

ואת ההחלטות של מבוגרים,

אפילו אם היא לא אוהבת אותן.

אם היא מתחתנת עם גבר
שהיא לא אוהבת

או אם היא מתחתנת עם גבר מבוגר,

היא חייבת לקבל,

מפני שהיא לא רוצה להצטייר

כלא צייתנית.

אם היא מתחתנת מאוד מוקדם,

היא חייבת להסכים.

אחרת, היא תחשב כלא צייתנית.

ומה קורה בסוף?

במילים של שירה,

היא נישאת, נכנסת להריון,

ואז היא יולדת
יותר בנים ובנות.

וזאת האירוניה של המצב

שהאם הזאת,

היא מלמדת את אותם השעורים של צייתנות

לבנותיה

ואותו שיעור של כבוד לבניה.

ומעגל הקסמים האכזרי הזה ממשיך, ממשיך.

גבירותיי ורבותיי,

מצוקתן של מיליוני נשים

יכולה להשתנות

אם נחשוב אחרת,

אם נשים וגברים יחשבו אחרת,

אם גברים ונשים בחברות
שבטיות ופטריארכליות

במדינות המתפתחות,

אם הם יכולים לשבור מעט נורמות

של משפחה וחברה,

אם הם יכולים לבטל את החוקים המפלים

של המערכות במדינות שלהם,

אשר הולכים נגד זכויות אדם בסיסיות

של הנשים.

אחים ואחיות יקרים, כאשר מאלאלה נולדה,

ולראשונה,

האמינו לי,

אני לא אוהב תינוקות שרק נולדו, למען האמת,

אבל כשהלכתי והבטתי לתוך עיניה,

האמינו לי,

חשתי רגשי כבוד גדולים.

והרבה לפני שהיא נולדה,

חשבתי על שמה,

ואני הייתי מוקסם

מלוחמת החופש האגדית באפגניסטן.

שמה היה מאלאלי של מייוואנד,

ואני קראתי לבתי על שמה.

כמה ימים לאחר שמאלאלה נולדה,

בתי נולדה,

בן דודי הגיע --

וזה היה צירוף מקרים --

הוא הגיע לביתי

והוא הביא עץ משפחה,

עץ משפחה של משפחת יוסאפצאי,

וכאשר הסתכלתי על עץ המשפחה,

הלכתי אחורה 300 שנים של אבותינו.

אבל כאשר הסתכלתי, כולם היו גברים,

ולקחתי את העט שלי,

מתחתי קו מהשם שלי,

וכתבתי, "מאלאלה."

וכשהיא התבגרה,

כאשר הייתה בת ארבע וחצי,

רשמתי אותה לבית הספר שלי.

אתם תשאלו, אז, למה שאני אזכיר

את הרישום של הילדה לבית הספר?

כן, אני חייב להזכיר זאת.

זה יכול להיות מובן מאליו בקנדה,

באמריקה, בהרבה מדינות מתפתחות,

אבל במדינות עניות,

בחברות פטריארכליות, בחברות שבטיות,

זה מאורע גדול בחיים של ילדה.

הרשמה בבית ספר

פירושה הכרה בזהותה ובשמה.

קבלה לבית ספר

אומרת שהיא נכנסה לעולם של חלומות

ושל שאיפות

היכן שהיא יכולה לחקור את יכולותיה

לחיים העתידיים שלה.

יש לי חמש אחיות,

ואף אחת מהן לא יכלה
ללכת לבית ספר,

ואתם תופתעו,

שבועיים לפני,

כאשר מילאתי את טופס הויזה הקנדי,

ומלאתי את החלק של המשפחה בטופס,

לא יכולתי לזכור

את שמות המשפחה של כמה מאחיותי.

והסיבה היתה

שמעולם, מעלום לא ראיתי את השמות

של אחיותי כתובים על אף מסמך.

זאת הסיבה שאני

שאני נתתי תוקף לבתי.

מה שאבי לא יכל לתת לאחיותי

ולבנותיו,

חשבתי שאני חייב לשנות זאת.

הייתי מעריך את האינטליגנציה

והחוכמה של בתי.

אני עודדתי אותה לשבת איתי

כאשר חברי היו מגיעים.

אני עודדתי אותה לבוא
איתי לפגישות שונות.

ואת כל הערכים הטובים הללו,

ניסיתי להטמיע באישיותה.

וזאת לא היתה רק היא, רק מאלאלה.

אני הטמעתי את כל הערכים הטובים

לתלמידות בית הספר שלי,
ולתלמידי בית הספר גם כן.

הייתי מחנך לשחרור.

לימדתי את בנותי,

לימדתי את התלמידות,

לשכוח את שיעור הצייתנות.

לימדתי את תלמידי

לשכוח מהשיעור של מה
שנקרא כבוד-מדומה.

אחים ואחיות יקרים,

אנחנו שאפנו ליותר זכויות לנשים,

ואנחנו נלחמנו כדי שיהיה יותר,

יותר ויותר מקום לנשים בחברה.

אבל נתקלנו בתופעה חדשה.

זה היה קטלני לזכויות אדם

ובמיוחד לזכויות נשים.

זה נקרא טליבאניזציה.

זה אומר שלילה מוחלטת

של השתתפות נשים

בכל פעילות פוליטית, כלכלית וחברתית.

מאות בתי ספר אבדו.

נאסר על בנות ללכת לבית הספר.

נשים נאלצו ללבוש רעלות

והן נעצרו מללכת לשווקים.

מוזיקאיות הושתקו,

בנות הולקו

וזמרים נהרגו.

מיליונים סבלו,

אבל מעטים דיברו,

וזה היה הדבר הכי מפחיד

כאשר יש לך את כל
האנשים האלה מסביב

אשר נהרגו והולקו,

ואתם מדברים על הזכויות שלכם.

זה באמת הדבר הכי מפחיד.

בגיל 10,

מאלאלה עמדה, והיא עמדה על זכויותיה

להשכלה.

היא כתבה יומן לבלוג של BBC,

היא התנדבה

לסרטים התיעודיים של הניו יורק טיימס,

והיא דיברה מעל כל במה שיכלה.

וקולה היה הקול הכי עוצמתי.

זה התפשט כמו קרשנדו
בכל רחבי העולם.

וזאת היתה הסיבה שהטאליבן

לא יכל לסבול את הקמפיין שלה,

וב-9 לאוקטובר 2012,

היא נורתה בראש מטווח קצר.

זה היה יום הדין למשפחתי ולי.

העולם הפך לחור גדול ושחור.

כשבתי הייתה

על סף חיים ומוות,

לחשתי לאוזניה של אישתי,

"האם אני צריך להאשים
את עצמי על מה שקרה

לבתי ובתך?"

והיא אמרה לי באופן מפתיע,

"בבקשה אל תאשים את עצמך.

אתה עמדת למען מטרה טובה.

העמדת את חייך בסכנה

למען המטרה של אמת,

למען מטרה של שלום,

ולמען מטרה של חינוך,

והבת שלך קיבלה השראה

והצטרפה אליך.

שניכם הייתם במסלול הנכון

ואלוהים יגן עליה."

המילים האלו היו מאוד חשובות לי,

ולא שאלתי את השאלה הזאת שוב.

כשמאלאלה הייתה בבית החולים,

והיא עברה כאבים קשים

והיו לה כאבי ראש קשים

מפני שעצב הפנים שלה נחתך,

הייתי רואה צל כהה

מתפשט על פניה של אישתי.

אבל בתי מעולם לא התלוננה.

היא הייתה רגילה להגיד לנו,

"אני בסדר עם החיוך העקום שלי

ועם חוסר התחושה בפנים שלי.

אני אהיה בסדר, בבקשה אל תדאגו."

היא הייתה נחמה בשבילנו,

והיא ניחמה אותנו.

אחים ואחיות יקרים,

אנחנו למדנו ממנה להתאושש מהר

בזמנים הכי קשים,

ואני שמח לחלוק עימכם

שלמרות היותה סמל

לזכויותיהם של ילדים ונשים,

היא בדיוק כמו כל נערה בת 16.

היא בוכה כששיעורי הבית שלה לא גמורים.

היא רבה עם אחיה,

ואני מאוד שמח על כך.

אנשים שואלים אותי,

מה המיוחד בהדרכה שלי

שהפכה את מאלאלה לכל כך נועזת

וכל כך אמיצה וכל כך קולנית ויציבה?

אני אומר להם, אל תשאלו אותי מה עשיתי.

תשאלו אותי מה לא עשיתי.

אני לא חתכתי את כנפיה, וזה הכל.

תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)

תודה לכם. תודה רבה לכם. תודה לכם.
(מחיאות כפיים)