Return to Video

סיפורים שנועדו להיות מסופרים

  • 0:09 - 0:13
    כשאדם זקן מת, ספריה נשרפת.
  • 0:13 - 0:16
    למדתי את הביטוי האפריקני הזה מחבר שלי
  • 0:16 - 0:20
    שאמר לי שבמשך רוב הקריירה שלי
    פעלתי כמו כבאי,
  • 0:20 - 0:22
    כיביתי שריפות של סיפורים שנועדו להישמע.
  • 0:24 - 0:25
    האם אי פעם רציתם
  • 0:25 - 0:27
    שיתאפשר לכם לראיין מישהו לפני שהוא מת,
  • 0:27 - 0:29
    כמו סבא או הורה?
  • 0:29 - 0:31
    או שחשבתם לראיין מישהו עכשיו,
  • 0:31 - 0:33
    אבל פשוט לא הגעתם לזה?
  • 0:34 - 0:35
    לכל אחד מאתנו יש סיפור
  • 0:35 - 0:37
    ובין אם אנו מודעים לכך או לא,
  • 0:37 - 0:39
    אנחנו מעוצבים על ידי הסיפורים שסביבנו.
  • 0:39 - 0:42
    במהלך 15 השנים האחרונות,
  • 0:42 - 0:44
    זכיתי בהזדמנויות נפלאות לספר סיפורים.
  • 0:44 - 0:46
    טיילתי בכל שבע היבשות,
  • 0:46 - 0:50
    קיבלתי גישה לעולמות שלא ציפיתי לראותם
  • 0:50 - 0:53
    ולראיין אנשים שלא חשבתי שיהיה אפשר.
  • 0:53 - 0:57
    הסרטים שלי תיארו אנשים בעלי חזון
    וגיבורים יומיומיים;
  • 0:58 - 1:01
    הם היו סיפורים על יצירתיות וטכנולוגיה
  • 1:02 - 1:06
    הם חקרו נושאים הומניטריים וסביבתיים.
  • 1:06 - 1:11
    אבל כשאני מסתכלת עכשיו
    לאחור על קריירת הבימוי שלי,
  • 1:11 - 1:16
    אני מבינה שהקריירה שלי
    קיבלה השראה רבה מהילדות שלי.
  • 1:16 - 1:19
    אבי וסבי, שניהם זוכי פרס האוסקר,
  • 1:19 - 1:21
    עבדו באולפני וולט דיסני,
  • 1:21 - 1:24
    והם פיתחו ועיצבו את
    מערכות הצילום וההקרנה
  • 1:24 - 1:27
    עבור סרטים ופארקי שעשועים של דיסני.
  • 1:27 - 1:29
    מפעם לפעם
  • 1:29 - 1:32
    אבי היה הולך
    לאולפני דיסני כדי לעבוד,
  • 1:32 - 1:34
    ואם היה לי מספיק מזל
    הוא לקח אותי עמו.
  • 1:34 - 1:37
    אבל אנחנו לא נכנסנו
    דרך הכניסה הראשית כמו כל האחרים;
  • 1:37 - 1:39
    נכנסנו מהכניסה האחורית.
  • 1:39 - 1:40
    ואני יכולה לומר לכם,
  • 1:40 - 1:43
    הכניסה דרך השער הזה
    הייתה כמו כניסה לארץ הפלאות.
  • 1:43 - 1:46
    להסיט את הווילון הזה
    ולראות את אחורי הקלעים הפלאי הזה
  • 1:46 - 1:51
    ריגש אותי יותר
    ממה שהיה על הבמה.
  • 1:51 - 1:54
    האנשים שעיצבו את הפארק
    נקראו "החולמים"
  • 1:54 - 1:56
    וגדלתי על הסיפורים האגדיים שלהם
  • 1:56 - 1:58
    על האופן שבו דיסנילנד נבנתה.
  • 1:58 - 2:02
    כמו למשל כיצד גורמים לרוחות לשיר
    ולרקוד במתקן "הטירה המכושפת",
  • 2:02 - 2:07
    או כיצד לגרום לגחליליות לזהור
    במתקן "שודדי הקריביים",
  • 2:07 - 2:11
    או כיצד לגרום לאברהם לינקולן
    להזיז את ידיו ואת גופו
  • 2:11 - 2:14
    באטרקציה "רגעים גדולים
    עם מר לינקולן".
  • 2:14 - 2:18
    למעשה, זאת היד של לינקולן,
  • 2:18 - 2:21
    ואני גדלתי עם היד הזאת,
    שהייתה תמיד בבית כשהייתי ילדה
  • 2:21 - 2:25
    כי הידיים של אבא שלי
    שמשו תבנית לידי לינקולן.
  • 2:25 - 2:27
    אמא שלי, לעומת זאת,
  • 2:27 - 2:30
    לא אהבה למצוא אותה במקפיא
  • 2:30 - 2:31
    (צחוק)
  • 2:31 - 2:33
    אבל אני עדיין מאשימה בכך את אחותי.
  • 2:33 - 2:35
    אין צורך לומר, אם כך,
  • 2:35 - 2:38
    שהייתה לי ילדות נהדרת מאחורי הקלעים.
  • 2:38 - 2:41
    וכך, כשסיימתי את לימודי
    בבית הספר לקולנוע יו.אס.סי,
  • 2:41 - 2:43
    מצאתי עבודה כעוזרת במאי,
  • 2:43 - 2:46
    בהוליווד, ועבדתי על הסרטים
    עתירי התקציב של האולפן.
  • 2:46 - 2:47
    וזה היה מסעיר
  • 2:47 - 2:51
    כי יכולתי לראות את מאחורי הקלעים
    של תעשיית הסרטים.
  • 2:51 - 2:54
    אבל ברגע שהסרט נגמר וההפקה הסתיימה,
  • 2:54 - 2:57
    אני זוכרת שהעבודה החלה להיות שגרתית.
  • 2:57 - 3:03
    ואני זוכרת איך נסעתי כל בוקר
    בשעות העומס של לוס אנג'לס
  • 3:03 - 3:06
    רק בשביל לעשות קניות
    ושליחויות עבור הבמאי,
  • 3:06 - 3:10
    אתם יודעים, כמו להוציא את הכלב,
    אני שונאת להודות בכך,
  • 3:10 - 3:14
    לפגוש את העוזרת, להביא את הקפה,
  • 3:14 - 3:15
    ואני זוכרת שתהיתי,
  • 3:15 - 3:18
    האם זה באמת מה שאני אמורה
    לעשות עם תואר הקולנוע שלי?
  • 3:19 - 3:23
    אז יום אחד, בנסיעה הארוכה והמשעממת
    הזאת, הופיעה בראשי תמונה,
  • 3:23 - 3:25
    תמונה שסבא שלי צילם,
  • 3:25 - 3:27
    בשנת 1924,
  • 3:27 - 3:30
    כשהוא חצה בנסיעה
    את המדינה בדרכו להוליווד.
  • 3:30 - 3:32
    היא הייתה תלויה תמיד בביתם של סבי וסבתי
  • 3:32 - 3:34
    כשהייתי ילדה, התמונה הזאת.
  • 3:34 - 3:36
    אתם מבינים, סבא שלי פגש את וולט דיסני
  • 3:36 - 3:39
    ארבע שנים קודם לכן
    בקנזס, מיזורי.
  • 3:39 - 3:43
    הם היו בני נוער ואומנים
    ועבדו בסוכנות פרסום.
  • 3:43 - 3:46
    שניהם היו נלהבים מאנימציה.
  • 3:46 - 3:49
    והם החליטו להקים עסק
    משלהם ששמו "אייוורקס-דיסני",
  • 3:49 - 3:51
    אך הוא שרד רק חודש.
  • 3:52 - 3:54
    ואז וולט החליט ללכת לבדו
  • 3:54 - 3:56
    ולהקים חברה משלו
    שנקראה "תצוגות הצחוק",
  • 3:56 - 3:59
    ועשה סרטים מצוירים קצרים
    עבור תיאטראות מקומיים.
  • 3:59 - 4:00
    סבא שלי הצטרף אליהם במהרה
  • 4:00 - 4:02
    והם החלו להמציא דמויות מצוירות קטנות,
  • 4:02 - 4:04
    מצלמות אלתור אנימציה,
  • 4:04 - 4:06
    והם המציאו כמה סרטי הנפשה
    חדשניים נהדרים
  • 4:06 - 4:09
    לרבות סרט אחד שכיכבה בו
    נערה ב"לייב אקשן"
  • 4:09 - 4:11
    על רקע מונפש
  • 4:11 - 4:13
    וזה מעולם לא נעשה קודם לכן.
  • 4:13 - 4:16
    אך במהרה הכסף של וולט נגמר,
    והיה עליו להכריז על פשיטת רגל.
  • 4:16 - 4:20
    אז הוא נסע להוליווד כדי למצוא עבודה,
  • 4:20 - 4:22
    וסבא שלי חזר למשרד הפרסום
  • 4:22 - 4:24
    לעבודה יציבה.
  • 4:24 - 4:26
    שנתיים לאחר מכן
  • 4:26 - 4:28
    סבי קיבל מכתב מוולט,
  • 4:28 - 4:30
    שהציע לו לבוא להוליווד
  • 4:30 - 4:34
    ולהצטרף אליו כאנימטור ראשי
    בסדרת הנפשה חדשה.
  • 4:34 - 4:37
    ולסבי הייתה בחירה באותו הרגע:
  • 4:37 - 4:39
    הוא יכול היה לשים את המכתב במגירה
  • 4:39 - 4:40
    וללכת על בטוח,
  • 4:40 - 4:44
    או שהוא יכול היה, אתם יודעים,
    להפוך את חייו לחלוטין,
  • 4:44 - 4:45
    לחצות את המדינה,
  • 4:45 - 4:49
    וללכת לעבוד על איזו הנפשה אזוטרית
    שלגמרי יכולה לפשוט שוב את הרגל.
  • 4:49 - 4:51
    אבל מה הוא עושה?
  • 4:51 - 4:55
    הוא סומך על תחושת הבטן שלו,
    מקשיב לאינסטינקטים שלו,
  • 4:55 - 4:57
    וחוצה את המדינה.
  • 4:57 - 5:00
    הוא יוצא בדרך עפר ארוכה
    אל עבר עתיד לא ידוע.
  • 5:01 - 5:04
    במונחים ספרותיים
    מכנים זאת "האירוע המחולל"
  • 5:04 - 5:05
    או "ההנעה לפעולה".
  • 5:06 - 5:08
    כל מה שקרה לפני אותו רגע
    הוא סיפור הרקע.
  • 5:09 - 5:11
    וכל מה שקורה אחרי הרגע הזה
  • 5:11 - 5:12
    הוא הסיפור.
  • 5:13 - 5:17
    זהו הרגע שמניע
    את הדמות הראשית לפעולה.
  • 5:17 - 5:18
    ובהמשך סיפורנו,
  • 5:18 - 5:21
    שנתיים לאחר שסבי הגיע להוליווד,
  • 5:21 - 5:24
    וולט דיסני שוב נחל כישלון חרוץ,
  • 5:24 - 5:27
    עם סדרת הנפשה חדשה בשם
    "אוסוולד הארנב בר המזל".
  • 5:27 - 5:30
    כשכל חברי צוות האנימציה נטשו את הספינה,
  • 5:30 - 5:33
    האדם האחד, האנימטור האחד, שעמד לצידו
  • 5:33 - 5:34
    היה אַבּ אייוורקס.
  • 5:35 - 5:38
    והוא החל לעצב ולהנפיש
  • 5:38 - 5:41
    את הדמות המצוירת החדשה
    שתשנה את העולם:
  • 5:41 - 5:42
    מיקי מאוס.
  • 5:42 - 5:45
    או "טוׄפּוׄלינוׄ", כמו שאתם
    מכירים אותו כאן באיטליה.
  • 5:45 - 5:47
    ובכן, הייתי בת שנה כשסבי נפטר,
  • 5:47 - 5:48
    ואין צורך לומר,
  • 5:48 - 5:51
    שהצטערתי צער רב על כך
    שלא התאפשר לי להכיר אותו.
  • 5:51 - 5:53
    וכך, כשהגעתי לחטיבת ביניים,
  • 5:53 - 5:55
    וקיבלתי משימה לכתוב יומן קריאה
    על מישהו מפורסם
  • 5:55 - 5:58
    החלטתי לעשות אותה על אַבּ.
  • 5:58 - 6:00
    וכך התחלתי לעיין בספרים האלה,
  • 6:00 - 6:03
    ספרי ההיסטוריה של האנימציה
    וביוגרפיות של וולט דיסני.
  • 6:03 - 6:06
    והחל להתחוור לי
    שהסיפורים שקראתי
  • 6:06 - 6:09
    היו שונים מהסיפורים ששמעתי
    במערכת המשפחתית שלי,
  • 6:09 - 6:12
    כמו למשל, תרומתו של אַבּ
    לאנימציה והאפקטים וויזואליים
  • 6:12 - 6:16
    ותרומתו למיקי ומיני מאוס.
  • 6:16 - 6:19
    מה שהבנתי היה שישנו
    סיפור של שיתוף פעולה שהיה חסר,
  • 6:20 - 6:22
    ולפיכך, הייתה חסרה שם
    חתיכה מההיסטוריה של האנימציה.
  • 6:23 - 6:25
    ואי ההתאמה הזאת
    תמיד הפריעה לי.
  • 6:26 - 6:27
    אז הנה אני,
  • 6:27 - 6:31
    חוצה את לוס אג'לס בעומס הבוקר
    בדרכי להוציא את הכלב של הבמאי לטיול.
  • 6:32 - 6:34
    ולפתע הבנתי:
  • 6:34 - 6:36
    אני יכולה להציל את הספריה הזאת.
  • 6:36 - 6:37
    מה אם אוכל ללכת ולראיין
  • 6:37 - 6:40
    את האנשים שהכירו את סבא שלי
    לפני שהם ייעלמו?
  • 6:40 - 6:44
    ואולי אוכל לכתוב ספר
    או לעשות סרט דוקומנטרי
  • 6:44 - 6:46
    ולספר לעולם את הסיפור שלו.
  • 6:46 - 6:49
    לא ידעתי זאת באותו זמן,
    אבל זו הייתה ה"הנעה לפעולה" שלי.
  • 6:50 - 6:52
    וכך, כעבור זמן קצר,
  • 6:52 - 6:55
    פגשתי את רוי. א. דיסני,
    אחיינו של וולט,
  • 6:55 - 6:57
    וסיפרתי לו על הרעיון שלי
    לעשות סרט דוקומנטרי.
  • 6:57 - 7:00
    והוא אמר לי שהוא כיבד מאוד את אב
  • 7:00 - 7:04
    ושהוא חושב שהסיפור של אב
    לא רק נועד להיות מסופר,
  • 7:04 - 7:06
    הוא חייב להיות מסופר.
  • 7:06 - 7:09
    אז הוא שכנע את האולפנים
    לממן את הסרט הדוקומנטי,
  • 7:09 - 7:12
    ותוך זמן קצר, יצאתי לדרך,
    לספר את הסיפור של סבא שלי.
  • 7:12 - 7:15
    וכך ביליתי את שמונת החודשים הבאים
    בעקבות טביעות רגליהם
  • 7:15 - 7:17
    בקנזס ובהוליווד.
  • 7:17 - 7:19
    ביקרתי באתרים שלהם
  • 7:19 - 7:22
    כמו בניין "תצוגות הצחוק" בו הם התחילו.
  • 7:22 - 7:24
    וראיינתי את האנשים שהכירו אותו.
  • 7:24 - 7:27
    ולמדתי שוולט ואב היו כמו יין ויאנג
  • 7:27 - 7:29
    ביצירתיות ובטכנולוגיה.
  • 7:29 - 7:31
    וולט המצולם כאן משמאל,
  • 7:31 - 7:34
    בכל פעם שהיה לו רעיון לסיפור
    שחייבים לספר,
  • 7:34 - 7:37
    אב היה מוצא לו פתרון טכני או אומנותי.
  • 7:37 - 7:40
    בכל פעם שהייתה לאב המצאה טכנית כלשהי,
  • 7:40 - 7:43
    וולט מצא את הדרך לעשות בה שימוש.
  • 7:43 - 7:45
    הם כל הזמן מתחו את הגבולות.
  • 7:45 - 7:49
    זה היה הסרט הדוקומנטרי
    הראשון שלי ונהניתי עד מאוד,
  • 7:49 - 7:51
    אבל ידעתי שאני צריכה להוכיח את עצמי.
  • 7:52 - 7:56
    אז כשהגיע הזמן להציג את הסרט הראשון שלי
    למנהלי האולפנים,
  • 7:56 - 7:59
    אני זוכרת שהרגשתי חרדה.
  • 7:59 - 8:01
    עמדתי להראות להם
  • 8:01 - 8:06
    סרט בעל פוטנציאל למחלוקת, שמספר מחדש
    את הסיפור המקורי של מיקי מאוס.
  • 8:06 - 8:08
    הוא הרי מסופר מנקודת מבטו של אב.
  • 8:08 - 8:12
    מה אם הם לא יסכימו איתו?
    מה אם הם ירצו שאשנה אותו?
  • 8:12 - 8:14
    כיצד אתמקח איתם בנושא הזה?
  • 8:14 - 8:18
    אחרי הכל,
    הציטוט המפורסם ביותר של וולט היה:
  • 8:18 - 8:20
    "הכול התחיל בעכבר."
  • 8:20 - 8:21
    למזלי הרב,
  • 8:21 - 8:25
    משום שזה היה סיפור
    מאוזן, הוגן ואמיתי,
  • 8:25 - 8:27
    האולפנים לא רק אימצו אותו,
  • 8:27 - 8:30
    הם הציגו אותו בהוליווד
    והפיצו אותו סביב העולם.
  • 8:30 - 8:33
    כעת אנשים בכל מקום
    יכולים לחוות את אותו הקסם
  • 8:33 - 8:35
    שעורר השראה בחיים שלו ושלי.
  • 8:35 - 8:38
    והתאפשר לי להכיר
    את הסבא שמעולם לא הכרתי.
  • 8:38 - 8:40
    זמן קצר לאחר מכן,
  • 8:40 - 8:43
    פגשתי במקרה את ג'ון לסטר,
    אחד ממייסדי "פיקסאר".
  • 8:44 - 8:45
    והוא הזמין אותי
  • 8:45 - 8:48
    לבוא לאולפנים ולהקרין בפני העובדים
    את הסרט שלי.
  • 8:49 - 8:53
    ואני זוכרת איך בזמן הדיון
    לאחר ההקרנה, מישהו שאל אותי,
  • 8:53 - 8:57
    אילו יכולתי לעשות דבר אחד אחרת
    בזמן עשיית הסרט הדוקומנטרי שלי,
  • 8:57 - 8:59
    מה הוא היה?
  • 8:59 - 9:01
    ואני זוכרת שחשבתי:
  • 9:01 - 9:03
    "אילו רק יכולתי לחזור בזמן
  • 9:03 - 9:06
    להיות זבוב על הקיר
    ולהביט ביצירת מיקי מאוס,
  • 9:06 - 9:09
    לתעד את הסרטים המוקדמים האלה
    ואת העשייה מאחורי הקלעים,
  • 9:09 - 9:13
    הייתי שמחה מאוד להזדמנות כזאת."
  • 9:13 - 9:17
    אני חושבת שהתשובה הזו הדליקה משהו
    במוחו של ג'ון,
  • 9:17 - 9:20
    משום שהם שיתפו אותי לאחר-מכן
    במסע הארוך והמסוכן שלהם
  • 9:20 - 9:22
    של יצירת אנימציה ממוחשבת.
  • 9:23 - 9:28
    ואז הם הזמינו אותי להיות
    למעשה הזבוב הזה שעל הקיר,
  • 9:28 - 9:32
    ולהיכנס אל מאחורי הקלעים
    וממש ללכוד את מה שקורה שם
  • 9:32 - 9:34
    בתהליך היצירתי
    של אולפני פיקסאר.
  • 9:34 - 9:36
    זה היה מרגש מאוד.
  • 9:36 - 9:39
    ואני זוכרת את הראיון שלי
    עם סטיב ג'ובס.
  • 9:39 - 9:45
    הוא אמר לי שפיקסאר שילבה
    בין התרבות היצירתית של הוליווד
  • 9:45 - 9:48
    עם תרבות ההיי-טק
    של עמק הסיליקון.
  • 9:48 - 9:51
    שתי תרבויות שבעבר
    לא הבינו זו את זו.
  • 9:51 - 9:54
    מקום שבו, כמו שלסטר אומר,
  • 9:54 - 9:58
    "אמנות מאתגרת טכנולוגיה,
    וטכנולוגיה מעניקה השראה לאמנות."
  • 9:59 - 10:01
    אבל עם כל הקידמה
    באנימציה ממוחשבת,
  • 10:01 - 10:05
    מה שלא השתנה היה הצורך ליצור מילים אמינות
  • 10:05 - 10:07
    עם דמויות חיות ונושמות.
  • 10:07 - 10:11
    כמו שהאנימטורים הקלאסיים לימדו אותנו,
    עליך לגרום לדמות להרגיש.
  • 10:11 - 10:12
    אני זוכרת כיצד חשבתי,
  • 10:12 - 10:16
    "אילו הייתי זבוב על הקיר
    בזמן שיצרו את מיקי מאוס,
  • 10:16 - 10:19
    האם זה היה נראה כך?"
  • 10:19 - 10:23
    זאת סצנה שצילמתי
    במהלך העבודה על "מוצאים את נמו".
  • 10:23 - 10:27
    שיתוף פעולה בין הבמאי
    אנדרו סטנטון והאנימטור דאג סוויטלנד.
  • 10:30 - 10:31
    [היום האחרון בו מוצאים את יומני נמו]
  • 10:31 - 10:33
    (סרטון) אישה: הבא בתור הוא דאג.
  • 10:33 - 10:35
    אבא: היי נחשי מה.
  • 10:35 - 10:36
    נמו: מה?
  • 10:36 - 10:37
    אבא: צבי ים?
  • 10:37 - 10:39
    פגשתי אחד!
  • 10:39 - 10:43
    והוא היה בן מאה וחמישים שנה.
  • 10:43 - 10:47
    א.ס: על נמו להביט
    באביו בתחילת השוט.
  • 10:47 - 10:49
    ד.ס: כל הזמן?
    א.ס: כן, הוא נראה מת.
  • 10:49 - 10:51
    הוא נראה מיואש.
  • 10:51 - 10:52
    (צחוק)
  • 10:52 - 10:54
    הוא הסתכל על אבא שלו
    והוא הסתכל על הסנפיר שלו,
  • 10:54 - 10:57
    הוא צריך להביט בו ולקבל את אישורו כל הזמן.
  • 10:57 - 11:00
    הם יכולים לגעת בסנפירים;
    הם נשארים להביט זה בזה.
  • 11:00 - 11:04
    (צחוק)
  • 11:05 - 11:07
    (מוזיקה)
  • 11:11 - 11:12
    [דאג סוויטלנד, אנימטור]
  • 11:12 - 11:17
    ד.ס: התמקדתי רק באבא וכלל לא
    התייחסתי לנמו.
  • 11:17 - 11:21
    אז אפשר לומר שפשוט שמתי את נמו
    על ברירת המחדל שלו, מביט קדימה,
  • 11:21 - 11:24
    לא חשבתי כלל כיצד זה יראה,
  • 11:24 - 11:27
    למעט התקווה שתסתכל על האב.
  • 11:27 - 11:29
    אבל אנדרו קרא את זה,
  • 11:29 - 11:32
    והוא בהחלט צדק שהוא נראה לגמרי אדיש.
  • 11:32 - 11:34
    (צחוק)
  • 11:34 - 11:38
    אז עכשיו אני צריך לטפל בנמו כמו
    שטיפלתי באביו.
  • 11:39 - 11:42
    אבל, אתם יודעים, זה לא כמו להתחיל מחדש
    או משהו כזה,
  • 11:42 - 11:45
    אבל עלי להטמיע בדמות הזאת משהו.
  • 11:45 - 11:48
    אז עכשיו אני יכול לחזור לתמונות הממוזערות
  • 11:48 - 11:52
    ולהשתמש באותם איורים עצמם.
  • 11:55 - 11:57
    זה יהיה טוב. השוט יהיה הרבה יותר טוב.
  • 11:57 - 12:04
    עשיתי גם את כל אלה, שבהם הסנפיר הוא
    הסמל של הסרט.
  • 12:04 - 12:05
    הדרך בה הוא קיבל את בנו
  • 12:05 - 12:08
    היא גם השחרור מן העבר, האובדן, הטראומה
  • 12:08 - 12:11
    והיכולת להושיט יד למישהו.
  • 12:11 - 12:12
    לא רק כהזדמנות
  • 12:12 - 12:16
    לגעת פיזית ולהתחבר עם בנו,
  • 12:16 - 12:19
    אלא זה גם מסמל את הקשר החדש.
  • 12:19 - 12:21
    (מוזיקה)
  • 12:22 - 12:24
    אב: אני כל כך מצטער, נמו.
  • 12:32 - 12:34
    (מוזיקה מסתיימת)
  • 12:36 - 12:38
    (על הבמה) ל"א: אז, הגישה הזו אל
    מאחורי הקלעים
  • 12:38 - 12:40
    ממש העניקה לי הבנה עמוקה יותר
  • 12:40 - 12:43
    של המסע האנושי דרך התהליך היצירתי,
  • 12:43 - 12:45
    או האומץ הזה ליצור.
  • 12:45 - 12:46
    למדתי דרך העשייה הקולנועית שלי
  • 12:46 - 12:49
    שכל עניין נטילת הסיכונים הוא לבטוח
    בתחושת הבטן שלך
  • 12:49 - 12:53
    ולהיות בעלי ביטחון עצמי ללכת
    בדרך לא סלולה.
  • 12:53 - 12:57
    ממש כמו מה שעשה סבי
    וממש כמו מה שעשו מייסדי פיקסאר.
  • 12:58 - 13:01
    אז כשהתחלתי לקבל מכתבים מסטודנטים,
  • 13:01 - 13:04
    המספרים לי שהסרט הזה,
    הסיפור של פיקסאר,
  • 13:04 - 13:07
    נתן להם השראה לפנות לקריירה באנימציה,
  • 13:07 - 13:10
    זה הגביר את המוטיבציה שלי
    ללכת ולמצוא עוד סיפורים
  • 13:10 - 13:12
    שנועדו להישמע,
  • 13:12 - 13:15
    עוד סיפורים על סכנה והישרדות,
    סכנה ומצוקה.
  • 13:15 - 13:18
    אבל איך מוצאים את הסיפורים האלה?
  • 13:19 - 13:20
    אני יכולה לספר לכם
  • 13:20 - 13:22
    שאתם תמצאו אותם בדרך-כלל
  • 13:22 - 13:25
    במקומות המפתיעים והלא צפויים ביותר.
  • 13:25 - 13:27
    לעולם לא הייתי מנחשת
  • 13:27 - 13:30
    שהסרט הבא שלי יביא אותי לאשפה,
  • 13:30 - 13:31
    פשוטו כמשמעו.
  • 13:31 - 13:36
    אתר האשפה של העיר גואטמלה,
    המטמנה הגדולה ביותר במרכז אמריקה,
  • 13:37 - 13:42
    בה אלפי משפחות שנמלטו ממלחמת האזרחים
    שנמשכה 36 שנים
  • 13:42 - 13:44
    מצאו מפלט במיחזור אשפת העיר.
  • 13:45 - 13:47
    אנשים מבחוץ ראו בהם אנשים נחותים,
  • 13:47 - 13:51
    ואני ראיתי אותם כניצולים אנשי עמל.
  • 13:51 - 13:55
    עופות טורפים, כלבי רחוב ואנשים, כולם התחרו
  • 13:55 - 13:59
    על אותה חצי בננה שהושלכה ממשאית זבל.
  • 13:59 - 14:01
    ועדיין, הילדים כאן היו מלאי שמחה.
  • 14:01 - 14:05
    הם שיחקו בצעצועים שבורים ובחישוקים.
  • 14:05 - 14:07
    ואפילו בבובות מיקי מאוס.
  • 14:07 - 14:09
    שאלנו אישה אחת:
  • 14:09 - 14:12
    "מה הדבר הטוב ביותר שמצאת בערימת האשפה?"
  • 14:12 - 14:15
    היא אמרה: "את בעלי".
  • 14:16 - 14:22
    זה היה סיפור על סכנה, אומץ, הישרדות וכבוד.
  • 14:22 - 14:26
    אני גדלתי בעולם של דיסנילנד,
    וזה היה מגרש המשחקים שלהם.
  • 14:27 - 14:32
    מצאתי משותף במקום שהוא רחוק מהבית
    ומהאופן בו גדלתי.
  • 14:32 - 14:35
    כשאנשים שמעו שאני עושה סרט תיעודי
  • 14:35 - 14:37
    על אנשים שגרים בערימת אשפה,
  • 14:37 - 14:39
    הם חשבו שיצאתי מדעתי.
  • 14:40 - 14:44
    אבל כשהוא היה מועמד לפרס האקדמיה,
  • 14:44 - 14:48
    וההכנסות הגיעו לשלושה מיליון דולר
  • 14:48 - 14:51
    כדי לעזור בבניית בתי-ספר באזורים סביב
    ערימת האשפה,
  • 14:51 - 14:53
    הסרט שלנו "חיים ממוחזרים" הוא הוכחה
  • 14:53 - 14:57
    שסרטים שנועדו להיות מסופרים יכולים
    לעשות שינוי.
  • 14:57 - 15:02
    אני מוצאת שככל שאנו מתבגרים,
    אנו מתחילים להסתכל לאחור על סיפורי חיינו.
  • 15:02 - 15:04
    אנחנו מתחילים לרצות למלא את החלקים החסרים
  • 15:04 - 15:07
    ולענות לשאלות שמעולם לא חשבנו לשאול,
  • 15:07 - 15:10
    משום שהיינו כל כך עסוקים בחיים ובעשייה,
  • 15:10 - 15:14
    אך כשאנו מתחילים פשוט להיות,
    ההיסטוריה האישית שלנו נעשית חשובה יותר.
  • 15:15 - 15:18
    אילו היה לנו עוד יום אחד בלבד
    עם האהובים שלנו,
  • 15:18 - 15:23
    או אילו יכולנו להיות הזבוב הזה על הקיר
    כדי ללמוד על התהליכים שלהם,
  • 15:24 - 15:27
    נקודות המבט שלהם והשיעורים שלהם בחיים.
  • 15:27 - 15:29
    סיפורים נמצאים בכל מקום סביבנו.
  • 15:29 - 15:33
    ויש לנו כיום את הכלים
    והטכנולוגיה שמעולם לא היו לנו,
  • 15:33 - 15:36
    כדי לצאת ולתפוס אותם
    ולשתף בהם את האחרים.
  • 15:36 - 15:39
    אני מאתגרת אתכם, אני קוראת לכם: צאו.
  • 15:39 - 15:43
    מצאו את הסיפורים הקסומים האלה
    באחרים, ואחר כך בעצמכם.
  • 15:43 - 15:46
    מכיוון שכאשר אנחנו מקשיבים
    לאינסטינקטים שלנו,
  • 15:46 - 15:48
    ואנו נענים ל"הנעה לפעולה" שלנו,
  • 15:49 - 15:51
    הסיפורים שלנו הופכים למתנה עבור כולם.
  • 15:52 - 15:55
    הם הופכים לחכמת השבט שתועבר הלאה.
  • 15:55 - 15:57
    זכרו את המשפט האינדיאני העתיק:
  • 15:57 - 16:02
    כשאדם זקן מת, או אישה, ספריה נשרפת.
  • 16:02 - 16:05
    צאו והצילו כמה ספריות בוערות,
    אני מאתגרת אתכם.
  • 16:05 - 16:06
    תודה רבה.
  • 16:06 - 16:09
    (מחיאות כפיים)
Title:
סיפורים שנועדו להיות מסופרים
Description:

אילו יכולתם להיות זבוב על הקיר, במקום שבו אומנות וטכנולוגיה נפגשים, מקום שבו יוצרים מפיחים חיים בדמויות מצויירות, מה תשמעו ומה תראו? אתם תגלו מה נמצא מאחורי הקלעים עם אותם יוצרים גדולים. ומה אם תשתמשו באותה נקודת מבט חדשה, ותמצאו את אותם חן ויצירתיות גם במצבי החיים הקשים ביותר, בסביבה הכי לא שגרתית? תגלו סביבכם סיפורים מדהימים, סיפורים חיוניים לחיי המחר שלכם.

לסלי איוורקס היא מנהלת מצליחה הפעילה בנושאים גלובליים והומניטריים. הסרט התיעודי הראשון שלה "היד שמאחורי העכבר: סיפורו של אב אייוורקס (1999)" הוקדש לסבה, אב אייוורקס, יוצר/שותף של מיקי מאוס. בשנת 2006 ביימה את "החיים הממוחזרים", שהיה מועמד לפרס האוסקר, בשנת 2007 ביימה את "סיפור הפיקסאר" שהיה מועמד לפרס ה"אמי", ובשנת 2010 ביימה את "קסם: יצירת הבלתי אפשרי".

הרצאה זו ניתנה באירוע של TEDx באמצעות פורמט הועידה של TED, אך היא אורגנה באופן עצמאי על ידי קהילה מקומית. מידע נוסף בכתובת: https://www.ted.com/tedx
more » « less
Video Language:
English
Team:
closed TED
Project:
TEDxTalks
Duration:
16:19

Hebrew subtitles

Revisions

Our website uses cookies for analysis purposes.