ג'קסון כץ: אלימות נגד נשים - זה עניין של גברים

אלימות במשפחה והתעללות מינית נקראים לעתים קרובות: "בעיות של נשים". אבל בשיחה האמיצה והגלויה הזו, ג'קסון כץ מראה שאלה בהחלט בעיות של גברים -- ומדגים כיצד ההתנהגויות האלימות האלה קשורות בהגדרת הגבריות. קריאת השכמה לכולנו -- נשים וגברים -- להרים קול לנוכח התנהגויות בלתי מקובלות ולהיות מנהיגי השינוי.

אני עומד לחלוק איתכם

נקודת מבט שוברת מוסכמות

בנושא האלימות על רקע מגדרי --

הטרדה מינית, אלימות במשפחה, אלימות במערכות יחסים,

הטרדה מינית, התעללות מינית בילדים.

כל קשת המקרים הללו, שאליהם אתייחס בשם הכולל

"ענייני אלימות מגדרית",

נתפשים כבעיות של נשים שכמה גברים טובים

מסייעים להן איתן, אבל לי יש בעיה עם תמונת העולם הזו

ואני לא מקבל אותה.

אני לא רואה אותן כבעיות של נשים, שכמה גברים טובים עוזרים בהן.

למעשה, אני טוען שאלה בעיות של גברים,

בראש ובראשונה.

(מחיאות כפיים)

עכשיו, ברור שאלה גם בעיות של נשים,

אני מבין את זה, אבל לקרוא

לאלימות על רקע מגדרי "בעיה של נשים", זה חלק מהבעיה,

מכמה סיבות.

הראשונה היא, שזה נותן לגברים תירוץ לא לשים לב.

נכון? הרבה גברים שומעים את המונח "בעיות של נשים"

ומיד אנחנו נוטים לאבד קשב, ואנחנו חושבים,

"היי, אני בחור. הדברים האלה הם לבנות", או "זה - רק לנשים".

והרבה גברים פשוט לא נשארים מעבר למשפט הראשון

כתוצאה מכך.

זה כמעט כאילו איזה שבב במוח שלנו מופעל,

ולוקח את הקשב שלנו לכיוון אחר

כשאנחנו שומעים את הביטוי "בעיות של נשים".

זה נכון גם, אגב, למילה "מגדר",

כי הרבה אנשים שומעים את המילה "מגדר"

וחושבים שהכוונה היא ל"נשים".

אז אם הם חושבים שבעיות על רקע מגדרי הן שם נרדף לבעיות של נשים,

סימן שיש בלבול מסוים לגבי המונח מגדר.

ולמעשה, תנו לי להדגים את הבלבול דרך אנלוגיה:

בואו נדבר לרגע על גזע.

בארצות הברית, כשאנחנו שומעים את המילה "גזע",

הרבה אנשים חושבים שמדובר באפרו-אמריקנים.

לטינים, אסייתיים-אמריקנים, אינדיאנים,

דרום-אסיאתיים, בני האיים הפאסיפיים וכו'.

הרבה אנשים, כשהם שומעים את המילים "נטייה מינית"

חושבים שהמשמעות היא הומואים, לסביות, ביסקסואלים.

והמון אנשים, כשהם שומעים את המילה "מגדר",

חושבים שהכוונה לנשים. בכל אחד מן המקרים,

הקבוצה השלטת לא זוכה לתשומת לב.

נכון? זה כאילו שלאנשים לבנים אין שום זהות גזעית,

שהם אינם משתייכים לגזע או למבנה חברתי כלשהו,

כאילו שלהטרוסקסואלים אין נטייה מינית,

כאילו שלגברים אין מגדר.

זו אחת הדרכים, שבהן המערכות השולטות מתָּחְזקות

ומנציחות את עצמן, כלומר

הקבוצה השלטת נדרשת לעתים רחוקות אפילו לחשוב על השליטה שלה,

כי זה אחד ממאפייני המפתח

של כוח וזכויות יתר, היכולת להפוך לבלתי-מבוקר,

נעדר בחינה-עצמית, למעשה הפיכה לבלתי-נראים

בחלק גדול מהשיח

על נושאים שנוגעים בראש ובראשונה לנו.

וזה מדהים איך שזה עובד

בנושא האלימות במשפחה והאלימות המינית,

איך גברים נמחקו כמעט לגמרי מכל כך הרבה

דיונים בנושא

שבהחלט נוגע לגברים.

ואני הולך להדגים על מה אני מדבר

על ידי שימוש בטכנולוגיה ישנה.

אני מהדור הישן, במובנים מסוימים,

אני עובד עם -- אני עושה סרטים -- ואני עובד עם טכנולוגיה מתקדמת,

אבל כמחנך אני עדיין עובד בשיטה הישנה,

ואני רוצה לבצע אתכם את התרגיל הזה,

שמדגים ברמת מבנה המשפט

את האופן שבו אנחנו חושבים,

פשוטו כמשמעו, האופן שבו אנחנו משתמשים בשפה,

גורם לנו להסב את תשומת הלב ממעורבות הגברים בעניין.

זה נוגע במיוחד לאלימות במשפחה,

אבל אתם יכולים להעתיק את זה לדוגמאות אחרות.

הדוגמה מגיעה מעבודתה של הבלשנית הפמיניסטית ג'וליה פנלופה.

זה מתחיל ממשפט פשוט מאוד באנגלית:

"ג'ון היכה את מרי".

זה משפט טוב באנגלית.

ג'ון הוא הנושא, היכה הוא הפועל.

מרי היא המושא, האובייקט. משפט טוב.

עכשיו נעבור למשפט השני,

שמציג את אותה סיטואציה, הפעם בקול פאסיבי:

"מרי הוכתה ע"י ג'ון".

הנה, עכשיו קרה המון במשפט אחד.

עברנו מ"ג'ון היכה את מרי"

ל"מרי הוכתה ע"י ג'ון".

העתקנו את תשומת הלב שלנו מג'ון למרי,

ואתם יכולים לראות שג'ון קרוב מאוד לסוף המשפט,

טוב, קרוב מאוד ליפול מחוץ לתמונה שעולה בעיני רוחנו.

במשפט השלישי, ג'ון פשוט מושמט,

ויש לנו, "מרי הוכתה".

ועכשיו הכל סובב סביב מרי.

אנחנו אפילו לא חושבים על ג'ון. המיקוד הוא לגמרי במרי.

בדור האחרון, המונח שבו השתמשנו

כשם נרדף ל"מוכה" הוא "חבוטה",

אז הנה יש לנו "מרי נחבטה".

והמשפט האחרון ברצף הזה,

בהמשך לאחרים, הוא,

"מרי היא אישה חבוטה".

אז עכשיו זו ממש הזהות של מרי -- מרי היא אישה חבוטה --

זה מה שנעשה לה ע"י ג'ון במשפט הראשון.

אבל הראינו איך ג'ון עזב את הדיון כבר מזמן.

עכשיו, אלה מאיתנו שעובדים בתחום של אלימות במשפחה ואלימות מינית,

יודעים שהאשמת הקורבן היא דבר נפוץ מאוד בתחום הזה,

כלומר, להאשים את האדם שנעשה לו המעשה,

במקום להאשים את האדם שביצע את המעשה.

ואנחנו אומרים דברים כמו, מדוע הנשים האלה יוצאות עם הגברים האלה?

למה הן נמשכות לגברים האלה?

למה הן חוזרות אליהם שוב ושוב? מה הן לבשו באותה מסיבה?

איזה דבר מטופש לעשות. למה היא שתתה

עם קבוצת הבחורים ההיא בחדר ההוא במלון?

זוהי האשמת הקורבן, ויש לכך מספר סיבות,

אבל אחת מהן היא שכל המבנה הקוגניטיבי שלנו

מושתת על האשמת הקורבן. זה בלתי-מודע לגמרי.

כל המבנה הקוגניטיבי שלנו מושתת על שאילת שאלות

לגבי הנשים והבחירות שלהן ומה הן עושות,

חושבות ולובשות.

אני לא הולך להשתיק אנשים ששואלים שאלות

לגבי נשים, או קיי? זה דבר לגיטימי לשאול.

אבל בואו נהיה ברורים: שאילת שאלות לגבי מרי

לא תוביל אותנו לשום מקום במונחים של הפסקת האלימות.

אנחנו צריכים לשאול סדרה אחרת של שאלות.

אתם מבינים לאן אני חותר, נכון?

השאלות הן לא לגבי מרי. הן לגבי ג'ון.

השאלות כוללות דברים כמו, מדוע ג'ון היכה את מרי?

מדוע אלימות במשפחה היא עדיין בעיה גדולה

בארצות הברית ובכל העולם?

מה קורה? מדוע כל כך הרבה גברים מתעללים,

פיסית, רגשית, מילולית ובדרכים אחרות,

בנשים ובנערות, ובגברים ובילדים,

שהם מתיימרים לאהוב? מה קורה עם הגברים האלה?

מדוע כל כך הרבה גברים בוגרים מתעללים מינית בילדות קטנות ובילדים קטנים?

מדוע הבעיה הזו היא כל כך שכיחה בחברה שלנו

ובכל רחבי העולם כיום?

מדוע אנחנו שומעים שוב ושוב

על שערוריות חדשות שפורצות במוסדות מרכזיים

כמו הכנסייה הקתולית או בקבוצת הפוטבול של אוניברסיטת Penn State,

או בתנועת הצופים של אמריקה, וכן הלאה וכן הלאה?

ובקהילות מקומיות בכל רחבי המדינה

ובכל רחבי העולם, נכון? אנחנו שומעים על זה כל הזמן.

ההתעללות המינית בילדים.

מה קורה עם הגברים? מדוע כל כך הרבה גברים אונסים נשים

בחברה שלנו וברחבי העולם?

מדוע כל כך הרבה גברים אונסים גברים אחרים?

מה הולך עם הגברים?

ואז, מה החלק של המוסדות השונים

בחברה שלנו, שעוזרים לייצר את אותם גברים מתעללים,

בשיעור מגיפתי?

כי לא מדובר פה במתעללים יחידניים.

זו דרך נאיבית להסתכל על בעיה חברתית הרבה יותר עמוקה

והרבה יותר שיטתית.

אתם יודעים, המתעללים אינם

המפלצות האלה, שזוחלות החוצה מהביצה

מגיעות העירה ועושות את המעשים הנבזיים שלהן

ואז נסוגות חזרה לחשיכה.

זו הסתכלות מאוד נאיבית, נכון?

המתעללים הם הרבה יותר נורמליים מזה,

ויומיומיים יותר.

אז השאלה היא, מה אנחנו עושים כאן

ובחברה שלנו ברחבי העולם?

מה החלק של המוסדות השונים

בסיוע ליצירת גברים מתעללים?

מה החלק של מערכות האמונה הדתית,

של תרבות הספורט, של תרבות הפורנוגרפיה,

המבנה המשפחתי, הכלכלה, וכיצד הם מצטלבים,

ושל גזע ואתניות, וכיצד הם משתלבים?

ואיך כל זה עובד?

ואז, כשנתחיל לעשות את הקישורים האלה,

ולשאול את השאלות החשובות והגדולות האלה,

אז נוכל לדבר על איך אנחנו יכולים לעשות שינוי,

במילים אחרות, איך אנחנו יכולים לעשות את הדברים אחרת?

איך אנחנו יכולים לשנות את המנהגים שלנו?

איך אנחנו יכולים לשנות את החיברות של בנים,

ואת הגדרות הגבריות, שמובילות לתוצאות הנוכחיות?

זה סוג השאלות שאנחנו צריכים

לשאול וסוג העבודה שאנחנו צריכים לעשות,

אבל אם אנחנו מרוכזים ללא הרף במה נשים עושות,

וחושבות במערכות יחסים או בכל מקום אחר,

אנחנו לא הולכים להשלים את התמונה.

אני מבין שהרבה נשים

שמנסות מזה זמן לדבר על הנושאים האלה,

היום ואתמול ובמשך הרבה שנים,

זוכות להיות מושתקות כתגובה למאמצים שלהן,

הן זוכות לכינויים מבזים כמו "חובטת גברים",

ו"שונאת גברים",

והביטוי המגעיל והפוגעני "פמינאצית". נכון?

ואתם יודעים על מה כל המהומה?

זה נקרא להרוג את השליח.

זה מפני שהנשים שזוקפות ראש

ומדברות בשמן ובשם נשים אחרות

כמו גם בשם גברים וילדים, זו הצהרה עבורן

לשבת בשקט, להשאיר את המערכת הקיימת במקום,

כי אנחנו לא אוהבים כשאנשים מטלטלים את הסירה.

אנחנו לא אוהבים כשאנשים קוראים תיגר על הכוח שלנו.

עדיף שתשבי ותשתקי, פשוט.

ותודה לאל שנשים לא עשו את זה.

תודה לאל שאנחנו חיים בעולם

שבו יש מספיק מנהיגות נשית שיכולה לעמוד מולנו.

אבל אחד התפקידים החשובים שגברים יכולים לשחק במאמץ הזה

הוא שהם יכולים לומר כמה דברים

שנשים לא יכולות לומר.

או, ליתר דיוק, יכולים להקשיב לנו כשאנחנו אומרים דברים מסוימים,

שאינם נשמעים כאשר נשים אומרות אותם.

אני מבין שזו בעיה. זה סקסיזם.

אבל זו האמת. ולכן אחד הדברים שאני אומר לגברים,

והעמיתים שלי ואני תמיד אומרים את זה,

הוא שאנחנו צריכים יותר גברים שיהיה להם האומץ והכוח

לקום ולומר את הדברים האלה,

ולעמוד לצד הנשים, ולא נגדן

ולהעמיד פנים שאיכשהו זהו

קרב בין המינים ועוד כל מיני שטויות כאלו.

אנחנו חיים בעולם יחד.

ודרך אגב, אחד הדברים שבאמת מציקים לי

לגבי חלק מהדיבורים נגד פמיניסטיות ואחרים

שיצרו את תנועות הנשים המוכות

ומשבר האונס ברחבי העולם

הוא שאיכשהו, כמו שאמרתי, "הן אנטי-גבריות".

מה לגבי הנערים שמושפעים עמוקות

באופן שלילי ממעשיהם של גברים בוגרים

נגד האמהות שלהם, נגדם עצמם, נגד האחיות שלהם?

מה לגבי הנערים הללו?

מה לגבי כל הגברים הצעירים והנערים

שחוו טראומת אלימות בידי גברים?

אתם יודעים מה? אותה מערכת שמייצרת

גברים שמתעללים בנשים, מייצרת גברים שמתעללים בגברים אחרים.

ואם אנחנו רוצים לדבר על גברים שהם קורבנות,

הנה, בואו נדבר על גברים שהם קורבנות,

מרבית הגברים שנפלו קורבן לאלימות, הם קורבנות של גברים אחרים.

אז זה משהו שיש במשותף לנשים ולגברים.

אנחנו שנינו קורבן לאלימות של גברים.

כך שיש לנו אינטרס ישיר

שלא לדבר על העובדה שלרוב הגברים שאני מכיר

יש נשים ובנות שמאוד איכפת לנו מהן,

במשפחות שלנו ובמעגלים החברתיים שלנו ומסביבנו באופן כללי.

אז יש כל כך הרבה סיבות לכך שגברים ישמיעו את קולם.

נראה ברור לגמרי שהם צריכים לעשות את זה. נכון?

העבודה שאני והעמיתים שלי מתמקדים בה

בתרבות הספורט ובצבא האמריקני, בבתי ספר,

אנחנו חלוצים של גישה שנקראת "גישת המשקיף"

למניעת אלימות מגדרית.

ואני רוצה לתת לכם רק את ראשי הפרקים של גישת המשקיף,

כי זה שינוי גדול,

עם הרבה מאוד פרטים,

אבל בלב הגישה עומד הרעיון, שבמקום לראות את הגברים כמתעללים

ואת הנשים כקורבנות,

או את הנשים שלנו כמתעללות ואת הגברים כקורבנות,

או כל צירוף אחר כזה.

אני משתמש בחלוקה בין מגדרים. אני יודע שיש עוד

חוץ מגברים ומנשים, יש חלוקות מעבר לזכר ונקבה.

ויש נשים שהן מתעללות,

ובוודאי שיש גברים שהם קורבנות.

יש קשת שלמה.

אבל במקום להסתכל על זה בצורה בינארית,

אנחנו מתרכזים בכולנו כ "משקיפים",

ומשקיף מוגדר ככל מי שאינו

מתעלל או קורבן בסיטואציה מסוימת,

אז במילים אחרות - חברים, חברי-קבוצה, עמיתים,

חברים לעבודה, בני משפחה, אלה מאיתנו

שלא מעורבים ישירות בהתעללות,

אבל אנחנו קשורים בקשר חברתי, משפחתי, תעסוקתי, בית-ספרי

או אחר עם האנשים

שנמצאים בסיטואציה הזו. מה עלינו לעשות?

איך אנחנו משמיעים את קולנו? איך אנחנו מתעמתים עם החברים שלנו?

איך אנחנו תומכים בחברים שלנו? ואיך אנחנו לא

נשארים שקטים לנוכח ההתעללות?

כשזה מגיע לתרבות של גברים וזכרים,

המטרה היא לגרום לגברים שאינם מתעללים,

להתעמת עם גברים שהם כן.

וכשאני אומר מתעללים, אני לא מתכוון רק

לגברים שמכים נשים.

אנחנו לא אומרים רק שצריך לעצור

חבר שלנו, שמתעלל בחברה שלו,

ברגע התקיפה.

זו דרך נאיבית ליצור שינוי חברתי.

זהו רצף, שבו אנחנו מנסים לגרום לגברים

להפריע אחד לשני במעשה.

אז, לדוגמה, אם אתה בחור בקבוצה של בחורים

שמשחקים פוקר, מדברים, מבלים יחד, אף אישה לא נוכחת,

וגבר אחר אומר משהו סקסיסטי ומשפיל

או משהו מטריד לגבי נשים,

במקום לצחוק איתו או להעמיד פנים שלא שמעו,

אנחנו צריכים שגברים יגידו: "הי, זה לא מצחיק.

אתה יודע, זו יכולה להיות אחותי, שעליה אתה מדבר,

ואתה יכול לצחוק על משהו אחר?

או שתדבר על משהו אחר?

כי אני לא אוהב דיבורים מהסוג הזה".

בדיוק כאילו היית אדם לבן, ואדם לבן אחר

היה מעיר הערה גזענית, היית מקווה, אני מקווה,

שאדם לבן אחר יקטע את גילוי הגזענות הזה

שמבוצע בידי אדם לבן.

בדיוק כמו בין הטרוסקסואלים, כשאתה הטרוסקסואל,

ואתה עצמך לא מתעלל או מטריד,

כלפי אנשים עם נטיות מיניות שונות,

אם אתה לא עונה משהו להטרוסקסואלים אחרים שכן עושים את זה,

אז, באופן מסוים, הם השתיקה שלך אינה

צורה של הסכמה והשלמה?

ובכן, שיטת המשקיף מנסה לתת לאנשים את הכלים

לקטוע את התהליך הזה ולהשמיע קול

וליצור אקלים תרבותי של בני-הקבוצה

שבו התנהגות פוגענית נתפשת כבלתי מקובלת,

לא רק משום שזה לא חוקי, אלא משום שזה לא בסדר,

ולא מקובל בתרבות של בני אותה קבוצה.

ואם אנחנו יכולים להגיע למצב שבו גברים

שמתנהגים בצורה סקסיסטית יאבדו את המעמד שלהם,

גברים צעירים ונערים שמתנהגים בצורה סקסיסטית

ומטרידה כלפי נערות ונשים,

כמו גם כלפי נערים וגברים אחרים,

יאבדו את מעמדם כתוצאה מהשיטה הזו, אז נחשו מה?

אנחנו נראה ירידה דרמטית בהתעללות.

כי מתעלל טיפוסי הוא לא אדם חולה או מעוות.

הוא בחור נורמלי בכל פן אחר. נכון?

אחד מתוך המשפטים הגדולים שמרטין לותר קינג

אמר בחייו הקצרים, היה

"בסופו של דבר, מה שמכאיב הכי הרבה

הן לא המילים של אויבינו

אלא השתיקה של חברינו".

בסופו של דבר, מה שמכאיב הכי הרבה הן לא המילים

של האויבים שלנו, אלא השתיקה של החברים שלנו.

עד כה יש לנו המון שתיקה בתרבות הגברית

לגבי הטרגדיה המתמשכת הזו של אלימות גברים

נגד נשים ונגד ילדים, נכון?

יש המון שתיקה בנושא הזה.

וכל מה שאני אומר הוא שאנחנו צריכים לשבור את השתיקה הזו,

ולצורך כך אנחנו צריכים עוד גברים.

הרבה יותר פשוט לדבר על זה מאשר לעשות,

אני אומר את זה עכשיו, אבל אני גם אומר לכם שזה לא קל

לגברים, בתרבות הגברית, להתעמת האחד עם השני,

וזו אחרת הסיבות לכך

שחלק משינוי התפישה שצריך להתרחש

הוא לא רק בהבנה שהבעיות האלה הן בעיות של גברים

אלא שהן גם בעיות של מנהיגות עבור גברים.

כי בסופו של דבר, האחריות שבנקיטת עמדה

בנושאים האלה, אינה צריכה ליפול על כתפיהם

של נערים צעירים או בני עשרה בבתי הספר

או על תלמידי קולג'. היא צריכה ליפול על גברים מבוגרים, שבידיהם הכוח.

גברים מבוגרים עם כוח, בהם אנחנו צריכים לראות אחראים

למנהיגות בנושאים האלה,

כי כשמישהו משמיע את קולו בקבוצה התרבותית שלו,

ומתעמת וקוטע, הוא או היא

הופכים למנהיגים, בעצם, נכון?

אבל בקנה מידה גדול יותר, אנחנו צריכים יותר גברים מבוגרים עם כוח

להתחיל ולתת עדיפות לנושאים האלה,

ואת זה עדיין לא רואים, נכון?

לפני מספר שנים הייתי בארוחת ערב,

ואני עובד באופן צמוד עם צבא ארה"ב וכוחות הבטחון.

והייתי בארוחת הערב הזו ואישה אחת אמרה לי --

אני חושב שהיא חשבה שהיא ניסתה להתחכם -- היא אמרה,

"אז.. כמה זמן אתה כבר מעביר אימוני רגישות

למארינס?"

ואני אמרתי, "עם כל הכבוד,

אני לא עושה אימוני רגישות עם המארינס.

אני מעביר תוכנית מנהיגות בחיל הנחתים".

אני יודע שהתגובה שלי נשמעת קצת פלצנית,

אבל ההבחנה היא חשובה, כי אני לא מאמין

שמה שאנחנו צריכים הם אימוני רגישות.

אנחנו צריכים אימוני מנהיגות, כי, למשל,

כשמאמן קבוצה או מנהל קבוצה מקצוענית בבייסבול

או בקבוצת כדורגל -- ואני עובד המון גם בתחום הזה --

מעיר הערה סקסיסטית, מעיר הערה הומופובית,

מעיר הערה גזענית, אז יהיו דיונים על כך

בבלוגי הספורט ובתוכניות הספורט ברדיו.

וכמה אנשים יאמרו: "טוב, הוא צריך אימוני רגישות".

ואנשים אחרים יאמרו: "טוב, עזבו את זה.

אתם יודעים, השיגעון הזה של הפוליטיקלי-קורקט שטף את כולם

והוא סתם העיר הערה טיפשית. תעברו הלאה".

אני אומר, שהוא לא צריך אימוני רגישות.

הוא צריך אימוני מנהיגות.

כי הוא מנהיג גרוע, כי בחברה

כי בחברה שבה יש מגוון מגדרי ומגוון מיני --

(מחיאות כפיים) --

ומגוון גזעי ואתני, אם אתה מעיר

הערות כאלה, אתה נכשל במנהיגות שלך.

אם אנחנו יכולים להבהיר את הנקודה הזו שאני מעלה כאן

לגברים ולנשים בעלי עוצמה בחברה שלנו,

בכל הרמות של סמכות וכוח מוסדיים,

זה הולך לשנות, זה הולך לשנות,

את תפישת העולם של האנשים.

אתם יודעים, לדוגמה, אני עובד הרבה

בקבוצות אתלטיקה של מכללות ואוניברסיטאות בצפון אמריקה.

אנחנו יודעים כל כך הרבה על איך למנוע

אלימות במשפחה ואלימות מינית, נכון?

אין תירוץ לאף מכללה או אוניברסיטה

שלא לקיים שיעורים למניעת אלימות במשפחה ואלימות מינית

שיעורי חובה לכל התלמידים האתלטים, המאמנים, המנהלים,

כחלק מתהליך החינוך שלהם.

אנחנו יודעים מספיק כדי לדעת שאנחנו יכולים לעשות זאת בקלות.

אבל אתם יודעים מה חסר? המנהיגות.

אבל זו לא המנהיגות של הסטודנטים האתלטים.

זו המנהיגות של מנהל האתלטיקה,

של נשיא האוניברסיטה, האנשים האחראים

שמקבלים את ההחלטות לגבי משאבים

ושעושים את ההחלטות לגבי סדר העדיפויות במוסד שלהם.

הכשלון, ברוב המקרים, הוא של מנהיגות הגברים.

קחו לדוגמה את Penn State (אוניברסיטה במדינת פנסילבניה). Penn State היא אם כל

הרגעים הלימודיים של גישת המשקיף.

יש לך כל כך הרבה רגעים שם

שבהם גברים בעמדות כוח נכשלו

בהגנה על ילדים, במקרה הזה - בנים.

בעצם, זה לא ייאמן. אבל כשנכנסים לזה,

מבינים שיש לחצים שמופעלים על הגברים.

יש מגבלות על הגברים בתוך קבוצת התרבות שלהם,

ולכן אנחנו צריכים לעודד גברים

לפרוץ את המגבלות והלחצים האלה.

ואחת הדרכים לעשות זאת היא לומר

שיש כמות עצומה של גברים שמאוד איכפת להם מהנושאים האלה.

אני יודע את זה. אני עובד עם גברים,

ועבדתי עד כה עם עשרות אלפים,

מאות אלפים של גברים במשך הרבה הרבה עשורים.

מפחיד לחשוב כמה שנים, כשאני חושב על זה.

אבל יש כל כך הרבה גברים שמאוד איכפת להם מהנושאים האלה,

אבל איכפת מאוד - זה לא מספיק.

אנחנו צריכים יותר גברים עם ביצים,

עם האומץ, עם הכוח, עם היושרה הערכית,

לשבור את השתיקה לדבר-עבירה ולקרוא תיגר אחד על השני,

ולעמוד לצד הנשים ולא נגדן.

אגב, זו חובתנו כלפי הנשים.

אין ספק לגבי זה.

אבל זו גם חובתנו כלפי הבנים שלנו.

אנחנו חייבים את זה גם לגברים הצעירים שגדלים

בכל העולם בסיטואציות שנקלעו אליהן לא בטובתם,

להיות גבר בתרבות שאומרת להם

שגבריות צריכה להתבטא בדרך אחת מסוימת.

זו לא הייתה החלטה שלהם.

לנו, שהבחירה בידינו, יש הזדמנות

ואחריות גם כלפיהם.

אני מקווה, במבט קדימה, שגברים ונשים,

בעבודה משותפת, יכולים להתחיל את השינוי

ואת הטרנספורמציה שתקרה

כך שדור העתיד לא יסבול מהטרגדיה הזו באותה רמה,

שבה אנחנו מתמודדים איתה בכל יום.

אני יודע שאנחנו יכולים לעשות את זה. אנחנו יכולים לשפר.

תודה רבה לכם. (מחיאות כפיים).