לאונרד סוסקינד: חברי ריצ'רד פיינמן
-
0:00 - 0:02החלטתי כשהתבקשתי לעשות זאת
-
0:02 - 0:04שמה שאני באמת רוצה לדבר עליו
-
0:04 - 0:06זה על חברי ריצ'רד פיינמן.
-
0:06 - 0:08אני הייתי מהמעטים ברי המזל
-
0:08 - 0:10שבאמת זכו להכיר אותו
-
0:10 - 0:12ונהנו מנוכחותו.
-
0:12 - 0:15ואני הולך לספר לכם על הריצ'רד פיינמן שאני הכרתי.
-
0:15 - 0:17אני בטוח שיש כאן אנשים אחרים
-
0:17 - 0:19שיכולים לספר לכם על ריצ'רד פיינמן כפי שהם הכירו,
-
0:19 - 0:21וזה ככל הניראה יהיה ריצ'רד פיינמן שונה.
-
0:21 - 0:24ריצ'רד פיינמן היה אדם מאוד מורכב.
-
0:24 - 0:26הוא היה אדם של הרבה, הרבה חלקים.
-
0:26 - 0:28הוא היה, כמובן, לפני הכל
-
0:28 - 0:31מדען מאוד, מאוד, מאוד דגול.
-
0:31 - 0:34הוא היה שחקן. ראיתם אותו משחק.
-
0:34 - 0:37גם לי היה המזל הרב להיות בהרצאות אלו,
-
0:37 - 0:39למעלה במרפסת.
-
0:39 - 0:41הן היו פנטסטיות.
-
0:41 - 0:43הוא היה פילוסוף;
-
0:43 - 0:45הוא היה מתופף;
-
0:45 - 0:48הוא היה מורה למופת.
-
0:48 - 0:50לריצ'רד פיינמן היה גם כישרון תיאטרלי,
-
0:50 - 0:52כישרון תיאטרלי עצום.
-
0:52 - 0:56הוא היה נמהר, חסר כבוד --
-
0:56 - 0:58הוא היה מלא במאצ'ו,
-
0:58 - 1:01סוג של מאצ'ו תחרותי.
-
1:01 - 1:05הוא אהב קרב אינטלקטואלי.
-
1:05 - 1:09היה לו אגו גרגרני.
-
1:09 - 1:12אבל לאדם הזה היה איכשהו
-
1:12 - 1:14הרבה מקום בתחתית.
-
1:14 - 1:16ומה שאני מתכוון בכך
-
1:16 - 1:19זה הרבה מקום, במקרה שלי --
-
1:19 - 1:21אני לא יכול לדבר בשם אף אחד אחר --
-
1:21 - 1:23אבל במקרה שלי,
-
1:23 - 1:26הרבה מקום לאגו גדול נוסף.
-
1:26 - 1:28ובכן, לא גדול כמו שלו,
-
1:28 - 1:30אבל די גדול.
-
1:30 - 1:33אני תמיד הרגשתי טוב עם "דיק" פיינמן.
-
1:33 - 1:35זה היה תמיד מהנה להיות איתו.
-
1:35 - 1:37הוא תמיד גרם לי להרגיש פיקח.
-
1:37 - 1:39איך מישהו שכזה יכול לגרום לך להרגיש פיקח?
-
1:39 - 1:41איכשהו הוא עשה זאת.
-
1:41 - 1:43הוא גרם לי להרגיש פיקח. הוא גרם לי להרגיש שהוא היה פיקח.
-
1:43 - 1:45הוא גרם לי להרגיש ששנינו היינו פיקחים,
-
1:45 - 1:49וששנינו היינו יכולים לפתור כל בעיה שהיא.
-
1:49 - 1:52ולמעשה, עסקנו מדי פעם בפיזיקה ביחד.
-
1:52 - 1:54אף פעם לא פרסמנו מחקר ביחד,
-
1:54 - 1:57אך אכן הייתה לנו הרבה הנאה.
-
1:58 - 2:00הוא אהב לנצח.
-
2:00 - 2:03במשחקים המאצ'ואיסטיים הקטנים ששיחקנו מדי פעם --
-
2:03 - 2:06והוא לא שיחק בהם רק איתי, הוא שיחק אותם עם מגוון סוגים של אנשים --
-
2:06 - 2:08הוא כמעט תמיד ניצח.
-
2:08 - 2:11אבל כאשר הוא לא ניצח, כאשר הוא הפסיד,
-
2:11 - 2:14הוא צחק וניראה שזכה להנאה באותה מידה
-
2:14 - 2:16כאילו שהוא זכה.
-
2:16 - 2:18אני זוכר שהוא סיפר לי פעם סיפור
-
2:18 - 2:21על שעשוע שהסטודנטים
-
2:21 - 2:23הם לקחו אותו -- אני חושב שזה היה לכבוד יום הולדתו --
-
2:23 - 2:25הם לקחו אותו לארוחת צהריים.
-
2:25 - 2:27הם לקחו אותו לארוחת צהריים
-
2:27 - 2:29לסנדוויץ' בר בפסדינה.
-
2:29 - 2:31ייתכן שהמקום עדיין קיים; אני לא יודע.
-
2:31 - 2:34סנדוויצ'ים על שמות סלבריטאים היה הקטע שלהם.
-
2:34 - 2:36היית יכול לקבל סנדוויץ' מרלין מונרו.
-
2:36 - 2:39היית יכול לקבל סנדוויץ' המפרי בוגרט.
-
2:39 - 2:41הסטודנטים הלכו לשם מראש,
-
2:41 - 2:44והם התארגנו כך שכולם יזמינו סנדוויצ'י פיינמן.
-
2:44 - 2:47אחד אחר השני, הם ניכנסו והזמינו סנדוויצ'י פיינמן.
-
2:47 - 2:49פיינמן אהב את הסיפור הזה.
-
2:49 - 2:53הוא סיפר לי את הסיפור הזה, הוא היה מאוד שמח וצוחק.
-
2:53 - 2:56כאשר הוא סיים את הסיפור, אמרתי לו,
-
2:56 - 2:58"דיק, אני תוהה מה היה יכול להיות השוני
-
2:58 - 3:02בין סנדוויץ' פיינמן ולסנדוויץ' סוסקינד."
-
3:02 - 3:04ובלי לפספס פעימת לב אחת,
-
3:04 - 3:07הוא אמר, "ובכן, הם שניהם יהיו בערך אותו הדבר.
-
3:07 - 3:10השוני היחיד הוא שבסנדוויץ' סוסקינד יהיה הרבה יותר נקניק שינקן,"
-
3:10 - 3:12שינקן (Ham), במשמעות של שחקן גרוע.
-
3:12 - 3:14(צחוק)
-
3:14 - 3:17ובכן, קרה הדבר שהייתי מאוד זריז בעצמי באותו יום,
-
3:17 - 3:20ואני אמרתי, "כן, אבל הרבה פחות בולוני (בסלנג - שטויות)."
-
3:20 - 3:23(צחוק)
-
3:23 - 3:27האמת במקרה הזה
-
3:27 - 3:29הוא שבסדנוויץ' פיינמן
-
3:29 - 3:31היה אכן המון שינקן,
-
3:31 - 3:34אבל היה נטול בולוני.
-
3:35 - 3:37מה שפיינמן שנא יותר מכל
-
3:37 - 3:39היה יומרה אינטלקטואלית --
-
3:39 - 3:41העמדת פנים,
-
3:41 - 3:44תחכום מזויף, ז'רגון.
-
3:44 - 3:47אני זוכר שמתישהו בשנות השמונים,
-
3:47 - 3:49באמצע שנות השמונים,
-
3:49 - 3:51דיק ואני וסידני קולמן,
-
3:51 - 3:53ניפגשנו מספר פעמים
-
3:53 - 3:56למעלה בסן פרנסיסקו בבית של איזשהו אדם מאוד עשיר --
-
3:56 - 3:58למעלה בסן פרנסיסקו לארוחת ערב.
-
3:58 - 4:01ובפעם האחרונה שהאדם הזה הזמין אותנו,
-
4:01 - 4:03הוא גם הזמין שני פילוסופים.
-
4:03 - 4:06הבחורים האלו היו פילוסופים של המחשבה.
-
4:06 - 4:09ההתמחות שלהם הייתה פילוסופיה של התודעה.
-
4:09 - 4:11והם היו מלאים בכל מני סוגים של ז'רגון.
-
4:11 - 4:14אני מנסה להזכר במילים --
-
4:14 - 4:17"מוניזם," "דואליזם," קטגוריות לכל כיוון.
-
4:17 - 4:19אני לא ידעתי מה המשמעות של הדברים הללו, וגם דיק לא --
-
4:19 - 4:21גם סידני לא.
-
4:21 - 4:23ועל מה דיברנו?
-
4:23 - 4:26ובכן, על מה אתה מדבר כשאתה מדבר על תבונה?
-
4:26 - 4:28דבר אחד, הדבר האחד הזה שברור שידברו עליו --
-
4:28 - 4:30האם מכונה יכולה להיות בעלת תבונה?
-
4:30 - 4:32האם ניתן לבנות מכונה
-
4:32 - 4:34שחושבת כמו בן אדם,
-
4:34 - 4:36שהיא מודעת?
-
4:36 - 4:39ישבנו יחד ושוחחנו על כך -- אנחנו כמובן לא פתרנו שאלה זו.
-
4:39 - 4:41אבל הבעיה עם הפילוסופים
-
4:41 - 4:43הוא שהם התפלספו
-
4:43 - 4:45בזמן שהם היו צריכים "להתמדען".
-
4:45 - 4:48הרי זו שאלה מדעית אחרי הכל.
-
4:48 - 4:50וזה היה דבר מאוד, מאוד מסוכן לעשות
-
4:50 - 4:53בסביבתו של דיק פיינמן.
-
4:55 - 4:58פיינמן נתן להם -- קנה כפול, ממש בין העיניים.
-
4:58 - 5:01זה היה ברוטלי, זה היה מצחיק -- הו, זה היה מצחיק.
-
5:01 - 5:03אבל זה היה באמת ברוטלי.
-
5:03 - 5:05הוא ממש פוצץ להם את הבלון.
-
5:05 - 5:07אבל הדבר המדהים היה --
-
5:07 - 5:09פיינמן היה צריך לעזוב מוקדם.
-
5:09 - 5:12הוא לא הרגיש כל כך טוב, אז הוא עזב מעט מוקדם.
-
5:12 - 5:15ואני וסידני נישארנו עם שני הפילוסופים.
-
5:15 - 5:18והדבר המדהים היה שהבחורים הללו התעופפו.
-
5:18 - 5:20הם היו כל כך שמחים.
-
5:20 - 5:23הם פגשו אדם גדול;
-
5:23 - 5:25הם הודרכו על ידי אדם גדול;
-
5:25 - 5:27הם נהנו מאוד
-
5:27 - 5:30כשפניהם נדחפו לתוך הבוץ;
-
5:30 - 5:33וזה היה דבר מיוחד.
-
5:33 - 5:36הבנתי שהיה משהו יוצא מגדר הרגיל בפיינמן,
-
5:36 - 5:39אפילו כשהוא עשה מה שהוא עשה.
-
5:43 - 5:46דיק, הוא היה חבר שלי. אני אכן קראתי לו "דיק".
-
5:46 - 5:48דיק ואני הייתה ביננו מערכת יחסים.
-
5:48 - 5:51אני חושב שבאמת הייתה מערכת יחסים מיוחדת ביננו.
-
5:51 - 5:54חיבבנו אחד את השני; מצאו חן בעיננו אותם סוגי דברים.
-
5:54 - 5:58גם אני חיבבתי את אותם משחקים אינטלקטואליים מאצ'ואיסטיים.
-
5:58 - 6:00לפעמים ניצחתי אני, לרוב הוא ניצח,
-
6:00 - 6:02אבל שנינו נהננו מהם.
-
6:02 - 6:04ודיק נהיה משוכנע בשלב מסוים
-
6:04 - 6:08שלו ולי היו קווי דימיון באישיות.
-
6:08 - 6:10אני לא חושב שהוא צדק.
-
6:10 - 6:12אני חושב שנקודת הדימיון היחידה ביננו
-
6:12 - 6:15היא ששנינו אהבנו לדבר על עצמנו.
-
6:15 - 6:17אבל הוא היה משוכנע בכך.
-
6:17 - 6:19והוא היה אדם סקרן.
-
6:19 - 6:21האדם היה סקרן בצורה מדהימה.
-
6:21 - 6:24והוא רצה להבין מה זה היה ולמה היה
-
6:24 - 6:28כזה חיבור משעשע ביננו.
-
6:28 - 6:30ויום אחד התהלכנו. היינו בצרפת.
-
6:30 - 6:32היינו בלה זוק.
-
6:32 - 6:34היינו למעלה בהרים, 1976.
-
6:34 - 6:37היינו למעלה בהרים, ופיינמן אמר לי,
-
6:37 - 6:39הוא אמר, "לאונרדו."
-
6:39 - 6:41הסיבה שהוא קרא לי לאונרדו
-
6:41 - 6:43היא מפני שהיינו באירופה
-
6:43 - 6:46והוא תרגל את הצרפתית שלו.
-
6:46 - 6:49ואז הוא אמר, "לאונרדו,
-
6:49 - 6:52היית קרוב יותר לאימך או לאביך
-
6:52 - 6:54כאשר היית ילד?"
-
6:54 - 6:57ואני אמרתי, "ובכן, הגיבור האמיתי שלי היה אבי.
-
6:57 - 6:59הוא היה אדם עובד,
-
6:59 - 7:02בעל השכלה ברמת כיתה ה'.
-
7:02 - 7:05הוא היה מכונאי מעולה, והוא לימד אותי איך להשתמש בכלים.
-
7:05 - 7:09הוא לימד אותי שלל דברים על חפצים מכניים.
-
7:09 - 7:11הוא אפילו לימד אותי את התאורמה של פיתגורס.
-
7:11 - 7:13הוא לא קרא לזה היתר,
-
7:13 - 7:16הוא קרא לזה המרחק הקצר ביותר."
-
7:16 - 7:18ועיניו של פיינמן פשוט נפתחו.
-
7:18 - 7:20נדלקה לו נורה.
-
7:20 - 7:23והוא אמר שהיו לו
-
7:23 - 7:25בעקרו של דבר את אותם היחסים בדיוק
-
7:25 - 7:27עם אביו.
-
7:27 - 7:30ולמעשה, הוא היה משוכנע פעם אחת
-
7:30 - 7:33שעל מנת להיות פיזיקאי טוב,
-
7:33 - 7:35זה היה חשוב מאוד
-
7:35 - 7:38שיהיו מערכות יחסים שכאלו עם האב שלך.
-
7:38 - 7:41אני מתנצל על השיח הסקסיסטי כאן,
-
7:41 - 7:43אבל כך זה באמת קרה.
-
7:43 - 7:47הוא אמר שהוא ממש משוכנע שזה היה הכרחי --
-
7:47 - 7:51החלק ההכרחי של לגדול להיות פיזיקאי צעיר.
-
7:51 - 7:54בהיותו דיק, הוא, כמובן, רצה לבדוק זאת.
-
7:54 - 7:56הוא רצה ללכת ולעשות ניסוי.
-
7:56 - 7:58ובכן, כך הוא עשה.
-
7:58 - 8:00הוא יצא ועשה ניסוי.
-
8:00 - 8:03הוא שאל את כל חבריו שהוא ראה אותם כפיזיקאים טובים,
-
8:03 - 8:06"האם זו הייתה אימך או אביך שהשפיעו עליך?"
-
8:06 - 8:08ובשביל גבר -- הם היו כולם גברים --
-
8:08 - 8:10לגבר, כל אחד מהם
-
8:10 - 8:12אמר, "אמא שלי."
-
8:12 - 8:15(צחוק)
-
8:15 - 8:19כך הלכה התאוריה הזו לפח האשפה של ההיסטוריה.
-
8:20 - 8:23אבל הוא היה מאוד נלהב כאשר הוא מצא לבסוף מישהו
-
8:23 - 8:26שהייתה לו את אותה ההתנסות עם אבי
-
8:26 - 8:28כמו שהייתה לו עם אביו.
-
8:28 - 8:30ולזמן מה, הוא היה משוכנע
-
8:30 - 8:32שזו הייתה הסיבה לכך שאנחנו מסתדרים כה טוב יחד.
-
8:32 - 8:34אני לא יודע. אולי. מי יודע?
-
8:34 - 8:36אבל תנו לי לספר לכם מעט
-
8:36 - 8:39על פיינמן כפיזיקאי.
-
8:40 - 8:42הסגנון של פיינמן --
-
8:42 - 8:44לא, סגנון זו לא המילה הנכונה.
-
8:44 - 8:46סגנון גורם לחשוב על עניבת הפרפר שהוא כביכול לבש
-
8:46 - 8:48או על חליפה שהוא לבש.
-
8:48 - 8:50יש כאן משהו עמוק הרבה יותר מזה,
-
8:50 - 8:52אבל אני לא יכול לחשוב על מילה אחרת לזה.
-
8:52 - 8:55הסגנון המדעי של פיינמן
-
8:55 - 8:57היה תמיד לחפש את הפשוט,
-
8:57 - 9:02והאלמנטרי ביותר מהפתרונות האפשריים לבעיה.
-
9:02 - 9:05אם זה לא היה אפשרי, היה עליך למצא משהו מסובך יותר.
-
9:05 - 9:08אבל אין ספק שחלק מזה
-
9:08 - 9:11היה העונג הגדול וההנאה
-
9:11 - 9:15בלהראות לאנשים שהוא היה מסוגל לחשוב ביותר פשטות ממה שהם יכלו.
-
9:15 - 9:18אבל הוא גם האמין מאוד, האמין באמת,
-
9:18 - 9:20שאם אתה לא יכול להסביר משהו בצורה פשוטה
-
9:20 - 9:23אתה לא הבנת את זה.
-
9:23 - 9:26בשנות החמישים, אנשים ניסו להבין
-
9:26 - 9:28את טבעו של הליום במצב סופר נוזלי.
-
9:28 - 9:30הייתה תאוריה.
-
9:30 - 9:32זו הומצאה על ידי מתמטיקאי פיזיקאי רוסי,
-
9:32 - 9:34וזו הייתה תאוריה מסובכת.
-
9:34 - 9:36אני אספר לכם את התאוריה הזו במהרה.
-
9:36 - 9:38זו הייתה תאוריה מסובכת בצורה נוראית
-
9:38 - 9:41מלאה באינטגרלים קשים ונוסחאות
-
9:41 - 9:43ומתמטיקה וכיוצא בזה.
-
9:43 - 9:46וזה עבד במידה מסוימת, אבל לא עבד בצורה מעולה.
-
9:46 - 9:48הדרך היחידה שזה עבד
-
9:48 - 9:51הייתה כאשר האטומים של ההליום היו מרוחקים מאוד, מאוד אחד מהשני.
-
9:51 - 9:53האטומים של ההליום היו צריכים להיות מרוחקים אחד מהשני.
-
9:53 - 9:55ולרוע המזל, האטומים של הליום במצב נוזלי
-
9:55 - 9:57הם ממש אחד על השני.
-
9:57 - 10:00פיינמן החליט, כפיזיקאי חובבני לנושא ההליום,
-
10:00 - 10:03שהוא ינסה לפתור את הבעיה הזו.
-
10:03 - 10:05והיה לו רעיון, רעיון מאוד ברור.
-
10:05 - 10:07הוא ינסה להבין
-
10:07 - 10:09איך פונקציית הגל הקוונטית
-
10:09 - 10:11של המספר העצום הזה של אטומים ניראית.
-
10:11 - 10:13הוא ניסה לדמיין אז זה
-
10:13 - 10:16מונחה על ידי מספר מצומצם של עקרונות פשוטים.
-
10:16 - 10:19המספר הקטן של העקרונות הפשוטים היה מאוד, מאוד פשוט.
-
10:19 - 10:21העקרון הראשון היה
-
10:21 - 10:24שכאשר אטומי הליום נגעו אחד בשני, הם דוחים אחד את השני.
-
10:24 - 10:27המשמעות של זה הייתה שהפונקציית גל הייתה צריכה להתאפס,
-
10:27 - 10:30היא הייתה צריכה להעלם מתי שאטומי ההליום נגעו אחד בשני.
-
10:30 - 10:32העובדה השניה הייתה
-
10:32 - 10:35שבמצב היסוד, בו מערכת קוונטית היא בעלת האנרגיה הנמוכה ביותר,
-
10:35 - 10:39פונקציית הגל היא תמיד מאוד שטוחה --
-
10:39 - 10:41מספר מינימלי של תנודות.
-
10:41 - 10:43אז הוא ישב --
-
10:43 - 10:45ואני חושב שלא היה לו יותר
-
10:45 - 10:47מאשר פיסה פשוטה של נייר ועפרון --
-
10:47 - 10:49והוא ניסה לכתוב, ואכן כתב,
-
10:49 - 10:52את פונקציית הגל הפשוטה ביותר שהוא יכל לחשוב עליה
-
10:52 - 10:54ואשר היו לה את תנאי השפה
-
10:54 - 10:56כך שפונקציית הגל תיעלם כאשר דברים נגעו
-
10:56 - 10:58ותהיה שטוחה בין לבין.
-
10:58 - 11:00הוא כתב דבר פשוט.
-
11:00 - 11:02זה היה כל כך פשוט, שלמעשה,
-
11:02 - 11:04אני חשבתי שתלמיד בית ספר תיכון ממש פיקח,
-
11:04 - 11:06שאפילו לא למד אפילו חשבון אינפיניטסימלי,
-
11:06 - 11:09יוכל להבין מה שהוא כתב.
-
11:09 - 11:12הדבר הפשוט הזה שהוא כתב
-
11:12 - 11:15הסביר את כך מה שהיה ידוע באותו זמן על הליום נוזלי
-
11:15 - 11:17באותו הזמן.
-
11:17 - 11:19אני תמיד תהיתי
-
11:19 - 11:22האם המקצוענים, המקצוענים האמיתיים של פיזיקה של הליום,
-
11:22 - 11:25היו פשוט מובכים קמעה מכל זה.
-
11:25 - 11:27היו להם את הטכניקות הסופר-עוצמתיות,
-
11:27 - 11:29והם לא הצליחו כמוהו.
-
11:29 - 11:33דרך אגב, אני אספר לכם מה הייתה הדרך הסופר-עוצמתית הזו הייתה.
-
11:33 - 11:36זו הייתה הטכניקה של דיאגרמת פיינמן.
-
11:36 - 11:38(צחוק)
-
11:38 - 11:41הוא עשה זאת שוב בשנת 1968.
-
11:41 - 11:43ב 1968, באוניברסיטה שלי --
-
11:43 - 11:46לא הייתי שם באותה התקופה -- אבל ב 1968,
-
11:46 - 11:49הם חקרו את מבנה הפרוטון.
-
11:49 - 11:51הפרוטון היה ללא ספק בנוי
-
11:51 - 11:53ממספר חלקיקים זעירים.
-
11:53 - 11:55זה היה פחות או יותר ידוע.
-
11:55 - 11:58והדרך לנתח אז זה הייתה, כמובן, דיאגרמות פיינמן.
-
11:58 - 12:01זו הייתה המטרה לשמה דיאגרמות פיינמן ניבנו --
-
12:01 - 12:03על מנת להבין חלקיקים.
-
12:03 - 12:05הניסויים שנוהלו היו מאוד פשוטים.
-
12:05 - 12:07אתה פשוט לוקח פרוטון,
-
12:07 - 12:09ואתה פוגע בו בעוצמתיות עם אלטרון.
-
12:09 - 12:12לשם כך נועדו דיאגרמות פיינמן.
-
12:12 - 12:14הבעיה היחידה הייתה
-
12:14 - 12:16שדיאגרמות פיינמן הן מסובכות.
-
12:16 - 12:18הן אינטגרלים קשים.
-
12:18 - 12:21אם היית יכול לחשב את כולם, הייתה יכולה להיות לך תאוריה מדוייקת.
-
12:21 - 12:24אבל לא יכולת, הן היו פשוט מסובכות מדי.
-
12:24 - 12:26אנשים ניסו לפתור אותן.
-
12:26 - 12:29היית יכול לעשות דיאגרמה של לולאה אחת. אין דאגה על לולאה אחת.
-
12:29 - 12:32לולאה אחת, שתי לולאות -- אולי היית יכול לעשות אפילו דיאגרמה של שלוש לולאות,
-
12:32 - 12:34אבל מעבר לזה לא יכולת לעשות דבר.
-
12:34 - 12:36פיינמן אמר, "תשכחו מכל זה.
-
12:36 - 12:38פשוט תחשבו על הפרוטון
-
12:38 - 12:40כצביר של חלקיקים זעירים --
-
12:40 - 12:42נחיל של חלקיקים זעירים."
-
12:42 - 12:45הוא קרא להם פרטונים. הוא קרא להם פרטונים.
-
12:45 - 12:47הוא אמר, "פשוט תחשבו על נחיל של פרטונים
-
12:47 - 12:49שנעים במהירות גבוהה."
-
12:49 - 12:53בגלל שהם נעו במהירות ממש גבוהה,
-
12:53 - 12:57תורת היחסות אומרת שהתנועה הפנימית שלהם אחד ביחס לשני מאוד איטית.
-
12:57 - 12:59האלקטרון פוגע בהם פתאום.
-
12:59 - 13:02זה כמו לקחת צילום חטף של הפרוטון.
-
13:02 - 13:04מה אתה רואה?
-
13:04 - 13:09אתה רואה תמונה מוקפאת של קבוצת פרטונים.
-
13:09 - 13:11הם לא זזים, ומכיוון שהם לא זזים
-
13:11 - 13:13במהלך הניסוי,
-
13:13 - 13:15אתה לא צריך לשים את הדעת על איך הם זזים.
-
13:15 - 13:17אתה לא צריך לדאוג על הכוחות שפועלים ביניהם.
-
13:17 - 13:19אתה פשוט יכול לחשוב על זה
-
13:19 - 13:21כאוכלוסיה
-
13:21 - 13:24של פרטונים קפואים.
-
13:24 - 13:27זה היה המפתח לאיך ניתן לנתח את הניסויים הללו.
-
13:27 - 13:30מאוד אפקטיבי, זה באמת היה --
-
13:30 - 13:32מישהו אמר שמהפכה הייתה מילה לא מתאימה.
-
13:32 - 13:35אני מניח זה נכון, אז לא אגיד מהפכה --
-
13:35 - 13:38אבל היא בהחלט פיתחה והעמיקה מאוד
-
13:38 - 13:41את הבנתנו על הפרוטונים,
-
13:41 - 13:43וחלקיקים נוספים.
-
13:43 - 13:45ובכן, היו לי דברים נוספים שרציתי לספר לכם
-
13:45 - 13:47על הקשר שלי עם פיינמן,
-
13:47 - 13:49איך הוא היה,
-
13:49 - 13:51אבל אני רואה שיש לי בדיוק חצי דקה.
-
13:51 - 13:53אז אני חושב שפשוט אסיים
-
13:53 - 13:57ואגיד שאני חושב שלמעשה פיינמן לא היה אוהב מאורע זה.
-
13:57 - 14:00אני חושב שהוא היה אומר,
-
14:00 - 14:03"אני לא צריך את זה."
-
14:03 - 14:06אבל איך אנחנו יכולים לכבד את פיינמן?
-
14:06 - 14:08איך אנחנו יכולים באמת לכבד את פיינמן?
-
14:08 - 14:11אני חושב שהתשובה היא שאנחנו צריכים לכבד את פיינמן
-
14:11 - 14:13על ידי כך שנפיק כמה שיותר שינקן
-
14:13 - 14:16מהסנדוויצ'ים שלנו ככל שאנחנו יכולים.
-
14:16 - 14:18תודה לכם.
-
14:18 - 14:21(מחיאות כפיים)
- Title:
- לאונרד סוסקינד: חברי ריצ'רד פיינמן
- Speaker:
- Leonard Susskind
- Description:
-
more » « less
איך זה להיות ידידו של גאון? על הבמה ב TEDxCaltech, הפיזיקאי לאונרד סוסקינד מגולל מספר סיפורים על חברותו עם ריצ'רד פיינמן, משוחח על גישתו הלא קונבנציונלית לבעיות רציניות ו...פחות רציניות.
- Video Language:
- English
- Team:
closed TED
- Project:
- TEDTalks
- Duration:
- 14:21
|
Omer Tzuk added a translation |