אליס דרייגר: האם הגוף הוא גורל?

אליס דרייגר עובדת עם אנשים הנמצאים על קצה גבול האנטומיה - כדוגמת תאומים-מחוברים ואנשים בין-מיניים (אינטרסקסואלים). בתצפיותיה נראה כי לעיתים קרובות הגבול בין זכר לנקבה הוא מעורפל. עובדה זו מעלה שאלה מרכזית: מדוע אנו נותנים לאנטומיה להכתיב את גורלנו?

הייתי רוצה שתדמיינו שני זוגות

באמצע שנת 1979

בדיוק באותו יום, בדיוק באותו הרגע,

כל זוג הביא ילד לעולם - אוקיי.

אז כל אחד מהזוגות ילד תינוק אחד.

כעת, אינני רוצה שתקדישו זמן רב מדי לדמיין את רגע ההתעברות,

כיוון שאם תקדישו זמן רב מדי לדמיין את ההתעברות הזו,

אתם לא תוכלו להקשיב לי.

אז פשוט דמיינו זאת לרגע.

ובתרחיש זה,

אני רוצה לדמיין שבמקרה אחד,

הזרע נושא עימו כרומוזום Y,

שנפגש עם כרומוזום X של הביצית.

ובמקרה השני,

הזרע נושא כרומוזום X,

שנפגש עם כרומוזום X של הביצית.

שניהם במצב תקין; שניהם מסוגלים לצאת לדרך.

נחזור אל האנשים האלה מאוחר יותר.

אם כן, אני חובשת שני כובעים

ברוב התחומים בהם אני עוסקת.

בכובעי הראשון,

אני עוסקת בהיסטוריה של האנטומיה.

אני הסטוריונית בהכשרתי,

ומה שאני חוקרת במקרה זה

הוא האופן שבו אנשים התמודדו עם אנטומיה -

כלומר הגוף האנושי, הגוף החייתי -

איך הייתה התמודדות עם נוזלי גוף, המשגות של גוף;

כיצד חשבו על אודות הגוף.

הכובע השני שאני חובשת בעבודתי

הוא של אקטיביסטית,

תומכת בזכויות מטופלים (גם: סבלני) -

או, כפי שאני נוהגת לומר לעיתים, תומכת באופן לא-סבלני -

באנשים שהנם מטופלים של רופאים.

במקרה הזה, אנשים שעבדתי איתם

הנם אנשים שיש להם מבנה גוף

שמתאגר נורמות חברתיות.

אז, כמה מהאנשים שעבדתי איתם, לשם דוגמא,

היו אנשים שהם תאומים מחוברים,

שני אנשים בתוך גוף אחד.

חלק מעבודתי עסק באנשים בעלי גמדות --

אנשים שהם הרבה יותר נמוכים מהמקובל.

וחלק גדול מעבודתי

הוא באנשים בעלי מערכת מינית שונה --

אנשים שאין להם גוף גבר טיפוסי

או גוף אישה טיפוסי.

וכמונח כללי, אנחנו יכולים להשתמש במונח "בין-מיניים" לכך.

"בין-מיניות" מגיעה בצורות שונות ומגוונות.

אתן לכם מספר דוגמאות

לסוגים בהם ניתן להיות בעלי מין

אשר אינו סטנדרטי עבור זכר או נקבה.

כך, שבדוגמא אחת,

אפשרי אדם אשר לו בסיס כרומוזומלי XY,

ושהגן SRY שבכרומוזום Y

מורה לבלוטות המין (גונאדות), אשר ישנן

לכולנו בשלב העוברי, להתפתח לאשכים.

וכך, בשלב העוברי האשכים מפרישים טסטוסטרון

אך כיוון שלאדם המסויים הזה חסרים קולטנים

לקלוט את הטסטוסטרון,

הגוף אינו מגיב לטסטוסטרון.

וזוהי תסמונת הקרויה תסמונת אי-רגישות לאנדרוגן (AIS).

כך שיש רמות גבוהות של טסטוסטרון, אך ללא ריאקציה אליו.

כתוצאה מכך, העובר מתפתח

יותר במסלול של גוף נקבי טיפוסי.

כאשר התינוק נולד, היא נראית כמו ילדה.

היא ילדה. מגדלים אותה כילדה.

ולעיתים רק עם הכניסה לגיל ההתבגרות --

כאשר מתחיל אצלה תהליך של התפתחות השדיים,

אך היא לא מקבלת מחזור,

מישהו מתחיל להבין מה מתרחש כאן.

ועורכים בדיקות ומגלים

שלמעשה, במקום שחלות ורחם,

יש לה אשכים פנימיים, והיא בעלת כרומוזום Y.

כעת, מה שחשוב להבין הוא

שאתם עשויים לתפוס את האדם הזה כגבר, באופן ממשי,

אך הן אינן כאלה, למעשה.

לנקבות, כמו גם זכרים,

יש בגוף משהו שנקרא "בלוטות יותרת הכליה".

הן נמצאות בצד האחורי של גופנו.

ובלוטות יותרת הכליה מפיקות אנדרוגנים,

אשר הנם הורמונים מֵזַכרֵרים (מפתחים מאפיינים מיניים זכריים).

רוב הנקבות כמותי -- אני רואה בעצמי נקבה טיפוסית --

אני למעשה לא יודעת מהו ההרכב הכרומוזומלי שלי

אך אני משערת שקרוב לוודאי הוא טיפוסי --

רוב הנקבות כמוני הן למעשה רגישות לאנדרוגן.

אנחנו מפיקות אנדרוגן ומגיבות לאנדרוגנים.

ההשלכה היא שמישהי כמוני,

הייתה בחשיפה גדולה יותר של אנדרוגנים למוחה

ביחס לאישה שנולדה עם אשכים

שיש לה תסמונת אי-רגישות לאנדרוגן.

כך שמין הוא מאד מסובך; לא זו בלבד שאנשים בין-מיניים

נמצאים באמצע של הטווח המיני --

במובן מסויימים, הם עשויים להיות מפוזרים בכולו.

דוגמא נוספת:

לפני מספר שנים, קיבלתי שיחת טלפון מגבר בן 19,

שנולד כזכר, גודל כילד,

הייתה לו חברה, קיים יחסי מין עם חברתו,

חי את חייו כבחור

ובדיוק גילה שיש לו שחלות ורחם בתוכו.

מה שהיה לו, הוא צורה קיצונית

של מצב שקרוי הִיפֶּרְפְּלַזְיָה של יותרת הכליה.

יש לו כרומוזומי XX,

ובתוך הרחם,

בלוטות יותרת הכליה שלו היו בתפוקה כה גבוהה

עד שהם יצרו, למעשה, סביבה הורמונלית גברית.

וכתוצאה מכך, אברי המין שלו עברו זכרור,

מוחו היה נתון

לרכיב שבהורמונים, הטיפוסי יותר לגברים.

והוא נולד ונראה כילד -- איש לא חשד בדבר.

ורק כאשר הגיע לגיל 19

הוא התחיל לצבור כמות של בעיות רפואיות

שנבעו למעשה מווסת פנימית,

כך שהרופאים הסיקו שלמעשה, הוא היה נקבה מבפנים.

אוקיי, אז עוד דוגמא אחרונה ומהירה

לדרך שבה ניתן להיות בין-מיני.

אנשים מסויימים אשר להם כרומוזומי XX

מפתחים משהו שנקרא ovotestis,

שהוא מצב שבו יש רקמה שחלתית

אשר עטופה סביב ברקמות של אשכים.

ואיננו בטוחים לחלוטין ממה נובע מצב זה.

כך שמין יכול לבוא במגוון שלם של אפיונים.

הסיבה

שילדים עם סוגי גוף כאלה --

אם מדובר בגמדות, או תאומים מחוברים,

או במקרה של בין-מיניות --

עוברים לעיתים קרובות ניתוחי נירמול

היא לא שזה מותיר אותם במצב טוב יותר

מבחינת בריאות פיזיולוגית.

במקרים רבים, מדובר באנשים שמכתחילה הם בריאים לחלוטין.

הסיבה שבגללה הם עוברים לרוב סוגים שונים של ניתוחים

היא כיוון שהם מאיימים על הקטגוריות החברתיות שלנו.

המערכת שלנו מבוססת בעיקר על ההנחה

שאנטומיה מסויימת מגיעה עם זהות מסויימת.

אז קיימת אצלנו התפיסה, שהמשמעות של "להיות אישה"

זה להיות בעל "זהות נשית";

מה המשמעות של להיות אדם כהה עור, לכאורה,

זה להיות בעל אנטומיה אפריקאית

במובנים של ההסטוריה שלכם.

וכך, קיימת אצלנו התפיסה השטחית הזו.

וכאשר אנו ניצבים אל מול גוף

אשר מציג בפנינו משהו שונה מכך,

הדבר מבהיל אותנו בהקשר של הקטגוריות הללו.

ויש לנו תפיסות רומנטיות רבות בתרבות שלנו

על אינדיבידואליזם.

והאומה שלנו ממש נוסדה על תפיסות רומנטיות מאד של אינדיבידואליזם.

ותוכלו וודאי לדמיין כמה מפחיד הדבר

כאשר נולדים לכם ילדים

שהם שני אנשים בתוך גוף אחד.

המקום אשר בו נתקלתי בהכי הרבה להט בזמן האחרון

היה בשנה שעברה, עם האצנית הדרום אפריקאית, קסטר סמניה,

כאשר המין שלה הועמד בסימן שאלה, באליפות העולם באתלטיקה בברלין.

הרבה מאד עיתונאים התקשרו אלי, ושאלו אותי

"מהי הבדיקה שהם עומדים לערוך

שתוכל להגיד לנו האם

קסטר סמניה היא גבר או אישה?"

ונאלצתי להסביר לעיתונאים שאין כלל בדיקה כזו.

למעשה, אנו יודעים כעת

שמין הוא מורכב דיו

שאנו חייבים להודות

שהטבע לא תוחם גבול ברור עבורנו בין זכר ובין נקבה,

או בין זכר ובין-מיניים ונקבה ובין-מיניים;

למעשה, אנו כופים את הגבול הזה על הטבע.

וכך, מה שיש בפנינו היא סיטואציה שכזו,

שבה ככל שהמדע שלנו מתקדם יותר,

כך אנו צריכים להודות בפני עצמנו

שהקטגוריות הללו

שחשבנו שהן קטגוריות גופניות יציבות

שמיפו באופן פשוט ונהיר

בקטגוריות יציבות של זהות

הן הרבה יותר מעורפלות ממה שחשבנו.

וזה לא רק במובן של מין.

כך גם במובן של גזע,

שמתגלה כהרבה יותר מורכב

ביחס לעולם המונחים שהתרנו.

כאשר אנו מתבוננים, אנו ניצבים אל מול סוגים שונים של אזורים בלתי נעימים.

אנו מסתכלים, למשל, על העובדה

שאנו שותפים ב-95% מה-DNA שלנו

עם שימפנזים.

מה עלינו לעשות עם העובדה

שאנו שונים מהם למעשה רק במספר נוקלאוטידים?

וכאשר אנו מתקדמים יותר ויותר במדע שלנו,

אנו נכנסים יותר ויותר אל אזור של אי נחת

שבו אנו צריכים להכיר בכך

שהקטגוריות הפשטניות שהיו לנו

הן ככל הנראה פשטניות מדי.

וכך, אנו יכולים לראות זאת

בכל מיני מקומות בחיי האדם.

מקום אחד שבו ניתן לראות זאת, למשל,

בתרבות הנוכחית שלנו, כיום בארצות הברית,

הוא הקרב בשאלה על התחלת החיים וסיום החיים.

יש לנו דיונים קשים

על השאלה באיזו נקודה הופך הגוף להיות בן אנוש,

ובכך הוא מובדל בזכויות ביחס לחיי עובר.

יש לנו דיונים קשים כיום --

כנראה פחות בדיון הפתוח, ויותר בתוך עולם הרפואה --

לגבי השאלה מתי מישהו מוכרז כמת.

בעבר, אבותינו מעולם לא נאלצו להיאבק כל כך

בשאלת הכרזתו של מישהו כמת.

לכל היותר, הם דחפו נוצה תחת לאפו של מישהו,

ואם הוא עיווה באפו, עדיין לא קברו אותם.

אם האף פסק בכך, קברו אותם.

אך כיום, יש בפנינו מצב

שבו אנו מעוניינים לקחת איברים חיוניים מאנשים

ולתת אותם לאנשים אחרים.

וכתוצאה מכך,

אנו תקועים עם המאבק בשאלה הקשה הזו

לגבי מי נחשב למת.

והדבר מוביל אותנו למצב קשה במיוחד

שבו אין לנו קטגוריות פשוטות כמו שהיו בעבר.

אם כן, תוכלו לחשוב שכל השבירה הזו לקטגוריות

תשמח מאד מישהי כמותי.

אני פרוגרסיבית מבחינה פוליטית, אני מגינה על אנשים עם גופים בלתי רגילים,

אך אני חייבת להודות בפניכם שעניין זה מלחיץ אותי.

ההבנה שהקטגוריות הללו

הן למעשה הרבה פחות יציבות ממה שחשבנו, מלחיצה אותי.

וזה מלחיץ אותי

מנקודת המבט של חשיבה על דמוקרטיה.

ועל מנת להסביר לכם על המתח הזה,

ראשית עלי להודות בפניכם שאני מעריצה גדולה של האבות המייסדים של האומה.

אני יודעת שהם היו גזעניים, אני יודעת שהם היו סקסיסיטיים,

אך הם היו אדירים.

כלומר, הם היו כה אמיצים ונועזים

וכה רדיקליים במה שעשו

שאני מוצאת את עצמי צופה במחזמר המיופייף "1776" פעם בכמה שנים,

וזה לא בשל המוזיקה, שהיא לחלוטין נשכחת.

אלא בגלל מה שקרה ב-1776

עם האבות המייסדים.

האבות המייסדים היו, לדידי,

האקטיביסטים הראשונים בנושא הגוף,

וזו הסיבה לכך:

מה שהם דחו היתה תפיסה אנטומית

אשר הוחלפה בתפיסה חדשה

והיא היתה רדיקלית ויפיפיה, והחזיקה מעמד 200 שנה.

אז, כמו שתוכלו לזכור,

מה שהאבות המייסדים שלנו דחו, הייתה תפיסת המונרכיה.

והמונרכיה, למעשה, התבססה

על רעיון פשטני של אנטומיה.

המונארכים של העולם העתיק

לא הכירו ברעיון של DNA,

אך הם הכירו ברעיון של "זכות אבות".

הם הכירו במושג של דם כחול.

הם הכירו ברעיון שהאנשים אשר נמצאים בעמדות כוח פוליטיות

אמורים להיות בעמדות כוח פוליטיות

בזכות הדם שהועבר אליהם

מסב אל אב, אל בן וכן הלאה.

האבות המייסדים דחו רעיון זה,

והחליפו רעיון זה ברעיון אנטומי חדש,

והרעיון הזה

היה שכל בני האדם נולדו שווים.

הם יישרו את מגרש המשחקים הזה

והחליטו שמה שחשוב באנטומיה

הוא מה שאחיד באנטומיה,

ולא מה ששונה באנטומיה.

וזה היה מעשה רדיקלי מאד לעשותו.

הם עשו זאת, בין היתר,

כיוון שהם היו חלק מתנועת ההשכלה

שבה שני דברים צמחו זה לצד זה.

ואלה היו צמיחת הדמוקרטיה

אך גם המדע, אשר צמח בו בעת.

וזה ברור, אם תביטו בהיסטוריה של האבות המייסדים,

רבים מהם התעניינו מאד במדע,

והם התעניינו במושג

של עולם נטורליסטי.

הם התרחקו מהסברים על-טבעיים,

והם דחו תפיסות על-טבעיות של כוח,

כאשר הוא הועבר

מכורח סיבה עמומה כמו זכות אבות.

הם נעו לכיוון של תפיסה נטורליסטית.

ואם תביטו, למשל, בהכרזת העצמאות,

הם מדברים שם על הטבע ועל הטבע השייך לאלוהים.

הם לא מדברים על הטבע, או על טבעו של האל.

הם מדברים על כוחו של הטבע

לומר לנו מי אנחנו.

וכחלק מכך,

הם הגיעו אלינו עם תפיסה

שעסקה באחידות אנטומית.

ובעשותם כך, הם סללו, בדרך יפה ביותר

את תנועת זכויות האדם העתידה לקום.

הם לא חשבו על כך בצורה זו, אך הם עשו זאת בעבורנו, וזה אדיר.

אז מה התרחש שנים לאחר מכן?

מה שקרה הוא שנשים, לשם דוגמא,

אשר רצו בזכות להצביע,

לקחו את הרעיון של האבות המייסדים

על האחידות האנטומית אשר חשובה יותר

מהשוני האנטומי

ואמרו, "העובדה שיש לנו רחם ושחלות

היא לא משמעותית דיה במובן של שוני

כדי להוביל לתפיסה שלא יכולה להיות לנו הזכות להצביע,

הזכות לאזרחות מלאה,

הזכות לקניין, וכיוצא בזה".

ונשים טענו זאת בהצלחה.

לאחר מכן הגיעה ההצלחה של התנועה לזכויות האזרח,

שבה מצאנו אנשים כמו סוג'רנר תרות'

אשר דיברה על "האם אינני אישה?"

מצאנו גברים

בשורות המפגינים שצעדו בתנועה לזכויות האזרח

שקוראים "אני בן אדם".

שוב, אנשים בעלי צבע עור שונה

פונים אל המשותף שבאנטומיה מעבר לשוני שבאנטומיה,

שוב, בהצלחה.

אנו רואים תופעה דומה גם בתנועה לזכויות אנשים עם מוגבלויות.

הבעיה היא, כמובן,

שכאשר אנו מתחילים להביט במה שמשותף,

עלינו להתחיל בשאלה

מדוע אנחנו משמרים חלוקות מסויימות.

שימו לב עתה, אני כן מעוניינת לשמור על חלוקות מסויימות,

אנטומיות, בתרבות שלנו.

למשל, אינני רוצה

לתת לדגים את אותן זכויות כמו לבני אדם.

אינני רוצה שנוותר לגמרי על האנטומיה.

אינני רוצה להגיד שלילדים בני חמש

צריכה להיות הזכות למין בהסכמה או הסכמה לנישואים.

אם כן, קיימות חלוקות אנטומיות

שהגיוניות לתפיסתי, ושאני חושבת שעלינו לשמר.

אך האתגר הוא להסיק מי אלה

ומדוע אנו משמרים אותם, והאם יש להם משמעות.

אז בואו נחזור אל שתי הישויות

אשר נוצרו בתחילת ההרצאה.

יש לנו שתי ישויות, שתיהם נוצרו

באמצע שנת 1979, בדיוק באותו היום.

הבא נניח כי אחת מהן, מרי,

נולדה שלושה חודשים מוקדם מן הצפוי,

כך שהיא נולדה ב-1 ביוני, 1980.

הנרי, לעומתה, נולד בעיתו,

כך שהגיע לעולם ב-1 למרץ, 1980.

אך ורק בשל העובדה

שמרי נולדה שלושה חודשים מוקדם יותר,

היא מקבלת שלל זכויות

שלושה חודשים מוקדם יותר ביחס להנרי --

הזכות להסכמה ליחסי מין,

הזכות להצביע, הזכות לשתות אלכוהול.

על הנרי יהיה להמתין עבור זכויות אלה,

לא בשל העובדה שהוא שונה בגיל, מבחינה ביולוגית,

אלא רק בשל המועד בו נולד.

אנו מוצאים מוזרויות אחרות בהקשר של הזכויות שלהם.

הנרי, בשל שההנחה שהוא זכר --

למרות שלא ציינתי בפניכם שהוא מסוג של XY --

בשל ההנחה שהוא זכר

הוא עתה נושא בחובה לגיוס צבאי,

מה שמרי לא צריכה לדאוג ממנו.

מרי, באותה העת, לא מקבלת בכל המדינות

את אותן זכויות אשר הנרי מקבל בכל המדינות,

במיוחד, הזכות לנישואים.

הנרי רשאי לשאת אישה בכל המדינות,

אך מרי רשאית לשאת אישה רק בחלק קטן מהמדינות.

כך שיש לנו קטגוריות אנטומיות שמשתמרות

והן בעייתיות במובנים רבים ומוטלות בספק.

והשאלה שעולה אצלי היא:

מה אנו עושים,

כאשר המדע שלנו הולך ומתקדם

באופן שבו תופס אנטומיה,

שהגענו לנקודה שאין לנו אלא להודות

שהדמוקרטיה אשר התבססה על אנטומיה -

ייתכן והיא מתמוטטת?

אינני רוצה לוותר על המדע,

אך בו בעת זה מרגיש לעיתים

שהטבע חותר מתחתינו.

אז לאן נפנה?

נראה כי מה שמתרחש בתרבות שלנו

היא עמדה מעשית:

"ובכן, עלינו לשרטט את הקו במקום כלשהו,

ולכן נשרטט את הקו במקום כלשהו".

אך אנשים רבים נתקעים במקומות משונים.

כך, למשל,

טקסס החליטה בנקודה מסויימת

שהמשמעות של "לשאת גבר לבעל"

היא להיות נטול כרומוזום Y,

והמשמעות של "לשאת אישה" היא להיות בעל כרומוזום Y.

בפועל, אין עורכים בדיקות כרומוזומליות לאנשים.

אך העניין הזה גם הוא הזוי ביותר,

בשל הסיפור שסיפרתי לכם בתחילה

על תסמונת אי-רגישות לאנדרוגן.

אם נביט על אחד מהאבות המייסדים של הדמוקרטיה המודרנית,

ד"ר מרטין לות'ר קינג,

הוא מציע לנו אפשרות לפתרון בנאומו "יש לי חלום".

הוא מציע שנשפוט אנשים "לא על פי צבע עורם,

אלא על פי תוחלת תכונותיהם",

נעים אל מעבר לאנטומיה.

ואני רוצה לומר, "כן, זה נשמע כמו רעיון ממש טוב".

אך בפועל, איך עושים זאת?

כיצד שופטים אנשים על פי תוחלת תכונותיהם?

הייתי רוצה לציין, בנוסף,

שאינני בטוחה שזו הדרך להפיץ זכויות בהקשר של בני אדם,

שכן, אני חייבת להודות, שאני מכירה כמה כלבי גולדן רטריבר

שראויים כנראה ליותר זכויות סוציאליות

מכמה אנשים שאני מכירה.

אני רוצה לציין, בנוסף, שככל הנראה קיימים כמה כלבי לברדור

שהם בעלי יכולת גבוהה יותר להחלטות מבוססות, חכמות ובוגרות

על יחסים מיניים מאשר כמה בני 40 שאני מכירה.

אז איך ניתן להמשיג בצורה אופרציונלית

את השאלה על תוחלת התכונות?

מסתמן שזה עומד להיות קשה מאד.

וחלק בתוכי עדיין תוהה,

מה אם תוחלת תכונות

יתגלה כמשהו שניתן בעתיד לסרוק אותו --

שיהיה אפשר לזהותו בסריקת fMRI?

האם באמת אנחנו רוצים ללכת לשם?

אינני בטוחה לאן אנו צועדים.

מה שאני יודעת הוא, שנראה שישנה משמעות

לחשיבה על הרעיון שארצות הברית מובילה

בחשיבה על הנושא של דמוקרטיה.

עשינו עבודה טובה מאד במאבק על הדמוקרטיה,

ואני מאמינה שנעשה עבודה טובה גם בעתיד.

אין אצלנו סיטואציה כמו שיש באירן, למשל,

שבה גבר אשר נמשך לגברים אחרים

מועד להירצח,

אלא אם כן מסכים לעבור ניתוח לשינוי מין,

אשר במקרה זה מורשה לו להמשיך לחיות.

אין אצלנו סיטואציה כזו.

אני שמחה להגיד שאין אצלנו את הסיטואציה הזו, שבה --

מנתח ששוחתי איתו לפני מספר שנים

אשר הביא זוג תאומים מחוברים

על מנת להפריד אותם, גם בשביל לעשות לעצמו מוניטין.

אך כאשר שוחחתי איתו בטלפון,

ושאלתי אותו מדוע הוא מבצע את הניתוח --

זה ניתוח בעל סיכון גבוה מאד --

תשובתו הייתה, שבאומה ממנה הגיעו,

הילדים הללו עתידים לקבל יחס רע מאד, ולכן עליו לעשות זאת.

תשובתי אליו הייתה, "ובכן, שקלת אולי מקלט מדיני

במקום ניתוח הפרדה?"

ארצות הברית הציעה אפשרויות אין קץ

עבור אנשים להיות בדיוק כפי שהם,

מבלי להכריח אותם להשתנות עבור המדינה.

וכך, אני חושבת שעלינו להיות חוד החנית.

אם כן, לסיום, הייתי רוצה להזכיר לכם

שדיברתי רבות על האבות המייסדים.

והייתי רוצה לחשוב על האפשרות

של איך הדמוקטיה עשויה להיראות, או הייתה נראית,

אם היינו מערבים יותר את האמהות.

והייתי רוצה לומר משהו מעט רדיקלי עבור פמיניסטית,

והוא שאני חושבת שייתכנו

תובנות שונות לחלוטין

שיבואו מסוגי גופים שונים לחלוטין,

במיוחד במצבים בהם קיימת חשיבה קבוצתית.

במשך שנים, בגלל ההתעניינות שלי בבין-מיניים,

התעניינתי בנוסף גם במחקר על שוני מיני.

ואחד הדברים שעניינו אותי במיוחד

הוא השוני בין זכרים ובין נקבות

באופן שבו הם חושבים ומתפקדים בעולם.

ומה שאנו למדים ממחקרים בין תרבותיים

הוא שנשים, בממוצע --

לא כולן, אך בממוצע --

הן נוטות יותר להיות קשובות

למצבים חברתיים מורכבים

ובטיפול באנשים

אשר נתפסים כפגיעים בקבוצה.

וכך, אם חושבים על כך,

יש בידינו מצב מעניין.

לפני שנים, כאשר הייתי תלמידת תואר שני,

אחד מהמנחים שלי, שידע שאני מתעניינת בפמיניזם --

ראיתי בעצמי פמיניסטית, כפי שאני רואה גם כיום --

שאל אותי שאלה משונה מאד.

הוא אמר, "אמרי לי מה נשי בפמיניזם".

ואני חשבתי, "ובכן, זו השאלה המטופשת ביותר ששמעתי.

פמיניזם נסוב כולו על פירוק סטראוטיפים על מגדר,

כך שאין שום דבר נשי בפמיניזם".

אך ככל שחשבתי יותר על שאלתו,

כך חשבתי יותר שייתכן שיש משהו נשי בפמיניזם.

כלומר, ייתכן שיש משהו, בממוצע,

ששונה במוח הנשי ביחס למוח הגברי

שהופך אותנו קשובות יותר

ליחסים חברתיים מורכבים

וקשובות יותר לדאגה עבור מי שפגיע.

כך, בעוד שהאבות המייסדים היו קשובים ביותר,

כדי להבין כיצד להגן על היחיד מפני המדינה,

ייתכן כי אם נחדיר יותר אמהות

אל תוך הרעיון הזה,

מה שנקבל הוא רעיון בכיוון

של - לא רק כיצד להגן,

אלא כיצד לדאוג זה לזה.

ואולי זהו הכיוון שבו אנו צריכים ללכת בעתיד,

לקחת את הדמוקרטיה מֵעבר לאנטומיה --

לחשוב פחות על הגוף של הפרט,

בהיבט של הזהות,

ולחשוב יותר על היחסים.

כך שבעוד אנחנו - האזרחים, מנסים ליצור איחוד טוב יותר,

נחשוב על מה אנו יכולים לעשות זה למען זה.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)