ג'נין שפרד: גוף שבור אינו אדם שבור
-
0:00 - 0:03החיים הם על הזדמנויות,
-
0:03 - 0:07ליצור אותן ולחבק אותן, ועבורי
-
0:07 - 0:09זה היה החלום האולימפי.
-
0:09 - 0:12זה מה שהגדיר אותי. זה היה האושר שלי.
-
0:12 - 0:16כגולשת קרוס קאנטרי (סקי מישור) וחברה בנבחרת הסקי האוסטרלית,
-
0:16 - 0:17שהתאמנה לקראת אולימפיאדת החורף,
-
0:17 - 0:22במסגרת האימונים רכבתי על אופניים יחד עם חברי לנבחרת.
-
0:22 - 0:24כשרכבנו למעלה לכיוון
-
0:24 - 0:27ה"בלו מאונטיינס" (ההרים הכחולים) המרהיבים שממערב לסידני,
-
0:27 - 0:29זה היה יום סתווי מושלם:
-
0:29 - 0:33השמש זרחה, ריחות האקליפטוס והחלום.
-
0:33 - 0:35החיים היו טובים.
-
0:35 - 0:38רכבנו על האופניים שלנו כבר כחמש וחצי שעות
-
0:38 - 0:40כאשר הגענו לקטע הנסיעה שאהבתי,
-
0:40 - 0:43אלו היו הגבעות, כי אהבתי את הגבעות.
-
0:43 - 0:46ועליתי אל מעל מושב האופניים שלי, והתחלתי
-
0:46 - 0:49לדווש במרץ, כשאני שואפת את אוויר ההרים הקר,
-
0:49 - 0:51יכולתי לחוש בצריבתו בריאות שלי, והסתכלתי למעלה
-
0:51 - 0:55לראות את השמש זורחת אל מול פני.
-
0:55 - 0:58ואז הכול השחיר.
-
0:58 - 1:01איפה אני? מה קורה?
-
1:01 - 1:05הגוף שלי נאכל על ידי כאב.
-
1:05 - 1:08אני נפגעתי על-ידי משאית שירות שנסעה במהירות מופרזת
-
1:08 - 1:11כשנותר לי רק עוד מרחק של 10 דקות של נסיעה באופניים.
-
1:11 - 1:13הוטסתי מזירת התאונה
-
1:13 - 1:16על-ידי מסוק הצלה למחלקת עמוד שדרה גדולה בסידני.
-
1:16 - 1:19היו לי פציעות רבות מסכנות חיים.
-
1:19 - 1:24נשברו לי הצוואר והגב ב-6 מקומות.
-
1:24 - 1:26שברתי חמש צלעות בצד שמאל .
-
1:26 - 1:29שברתי את הזרוע הימנית . שברתי את עצם הבריח.
-
1:29 - 1:31שברת כמה עצמות ברגליים.
-
1:31 - 1:34כל הצד הימני שלי היה קרוע, ומלא בחצץ.
-
1:34 - 1:37הראש שלי היה פתוח לכל אורכו מלפנים לאחור,
-
1:37 - 1:38כך שנחשפה הגולגולת מתחת.
-
1:38 - 1:41היו לי פגיעות ראש. היו לי פציעות פנימיות.
-
1:41 - 1:43איבדתי דם בצורה מסיבית. למעשה, איבדתי כ-חמישה ליטר
-
1:43 - 1:46דם, שזה כל מה שאדם בגודל שלי מסוגל למעשה להכיל.
-
1:46 - 1:49בזמן שהמסוק הגיע לבית החולים "פרינס הנרי"
-
1:49 - 1:54בסידני, לחץ הדם שלי היה 40 על כלום.
-
1:54 - 1:59היה לי יום רע באמת. (צחוק)
-
2:03 - 2:08במשך למעלה מ- 10 ימים, נסחפתי בין שני ממדים.
-
2:08 - 2:11הייתה לי מודעות שאני נמצאת בגוף שלי, אבל גם
-
2:11 - 2:13מודעות שאני נמצאת מחוץ לגוף שלי, במקום אחר, צופה
-
2:13 - 2:15מלמעלה כאילו כל זה קרה למישהו אחר.
-
2:15 - 2:19למה שארצה לחזור לגוף, כל כך שבור?
-
2:19 - 2:25אך קול זה המשיך לקרוא לי: "בחייך, הישארי אתי."
-
2:25 - 2:27"לא. זה קשה מדי."
-
2:27 - 2:30"בחייך. זו ההזדמנות שלנו."
-
2:30 - 2:34"לא. גוף זה שבור. הוא לא יכול עוד לשמש אותי."
-
2:34 - 2:40"בחייך. הישארי איתי. אנו יכולים לעשות זאת. אנו יכולים לעשות זאת יחד."
-
2:40 - 2:42הייתי על פרשת דרכים.
-
2:42 - 2:46ידעתי שאם אני לא אחזור לגוף שלי, אצטרך לעזוב את העולם הזה לנצח.
-
2:46 - 2:50זה היה הקרב של החיים שלי.
-
2:50 - 2:55לאחר עשרה ימים, עשיתי את ההחלטה לחזור לגוף שלי,
-
2:55 - 2:59והדימום הפנימי נעצר.
-
2:59 - 3:02החשש הבא היה אם אוכל לשוב ללכת,
-
3:02 - 3:05מאחר ונותרתי משותקת מהמותניים ומטה.
-
3:05 - 3:07הם אמרו להורים שלי, שהשבר בצוואר היה שבר יציב,
-
3:07 - 3:09אבל הגב היה מרוסק לחלוטין.
-
3:09 - 3:13החוליה L1 היתה כמו בוטן שנפל
-
3:13 - 3:16ודרכו עליו, וניפצו אותו לאלפי חתיכות.
-
3:16 - 3:19הם יצטרכו לנתח.
-
3:19 - 3:22הם באו הניחו אותי על פוף. הם חתכו אותי,
-
3:22 - 3:24לשניים פשוטו כמשמעו, יש לי צלקת
-
3:24 - 3:27שסובבת סביב כל הגוף שלי.
-
3:27 - 3:29הם שלפו עצמות שבורות ככל שרק יכלו
-
3:29 - 3:31שננעצו בעמוד השדרה שלי.
-
3:31 - 3:35הם הוציאו שתיים מצלעותיי השבורות, ובנו מהם מחדש את הגב שלי,
-
3:35 - 3:38, הם חידשו את L1, הם הוציא צלע שבורה אחרת,
-
3:38 - 3:41וחיברו יחד T12, L1 ו- L2.
-
3:41 - 3:44ואז תפרו אותי. לקח להם שעה שלמה לתפור אותי מחדש.
-
3:44 - 3:47התעוררתי בטיפול נמרץ, והרופאים היו ממש נרגשים
-
3:47 - 3:50שהניתוח הוכתר בהצלחה כי בשלב ההוא
-
3:50 - 3:53היה לי מעט תנועה באחת הבוהנים,
-
3:53 - 3:57ואני חשבתי, "גדול, כי אני הולכת לאולימפיאדה!"
-
3:57 - 3:59(צחוק)
-
3:59 - 4:01לא היה לי מושג. כי זה מסוג הדברים
-
4:01 - 4:04שקורים למישהו אחר, לא לי, כמובן.
-
4:04 - 4:06אך לאחר מכן הרופאה ניגשה אלי, ואמרה,
-
4:06 - 4:10"ג'נין; הניתוח היה סיפור הצלחה והסרנו כבר
-
4:10 - 4:13כמות עצם רבה ככל שיכולנו מחוט השדרה שלך ,
-
4:13 - 4:14אבל הנזק הוא תמידי.
-
4:14 - 4:17לעצבים שבמערכת העצבים המרכזית, אין תרופה.
-
4:17 - 4:20את מה שאנו מכנים משותקת חלקית, עם
-
4:20 - 4:23כל הנזקים שכרוכים בכך.
-
4:23 - 4:27אין לך תחושה מהמותניים ומטה, ולכל היותר,
-
4:27 - 4:30ייתכן ותקבלי 10 או 20 אחוז ממנה חזרה.
-
4:30 - 4:33יהיה לך פגיעות פנימיות למשך כל חייך.
-
4:33 - 4:35תצטרכי להשתמש בקטטר למשך כל חייך.
-
4:35 - 4:41אם תלכי שוב, זה יהיה עם קבי מתכת ומסגרת הליכה."
-
4:41 - 4:42ואז היא אמרה, "ג'נין,
-
4:42 - 4:44תצטרכי לחשוב מחדש על כל מה שאת עושה בחייך,
-
4:44 - 4:49כי את לעולם לא תהיי מסוגלת לעשות את הדברים שעשית לפני כן."
-
4:49 - 4:52ניסיתי לקלוט את דבריה.
-
4:52 - 4:54הייתי ספורטאית. זה כל מה שידעתי. זה כל מה שעשיתי.
-
4:54 - 4:58אם לא אוכל לעשות את כל זה, מה אם כן אוכל לעשות?
-
4:58 - 5:01והשאלה ששאלתי את עצמי היא, אם לא אוכל לעשות זאת,
-
5:01 - 5:03אז מי אני?
-
5:08 - 5:11הם העבירו אותי מטיפול נמרץ למחלקת עמוד שדרה למקרים קשים.
-
5:11 - 5:13שכבתי על מיטת עמוד שדרה דקה, וקשה.
-
5:13 - 5:16לא יכולתי להניע את הרגליים . גרבתי גרביים הדוקות
-
5:16 - 5:18כדי למנוע קרישי דם.
-
5:18 - 5:21היתה לי זרוע אחת בגבס, זרוע אחת קשורה לאינפוזיה.
-
5:21 - 5:24היה לי סד לצוואר ושקיות חול משני צדי הראש שלי
-
5:24 - 5:26וראיתי את העולם שלי מבעד למראה
-
5:26 - 5:29שהייתה תלויה לי מעל הראש.
-
5:29 - 5:33חלקתי את המחלקה עם חמישה אנשים אחרים,
-
5:33 - 5:35והדבר המדהים הוא שמפני שכולנו שכבנו
-
5:35 - 5:40משותקים במחלקת עמוד שדרה, לא ידענו איך האחרים נראים.
-
5:40 - 5:43כמה זה מדהים? כמה פעמים בחיים
-
5:43 - 5:48אתה מתחבר עם אנשים, ללא שיפוט
-
5:48 - 5:50באופן פשוט שמבוסס על הרוח?
-
5:50 - 5:53ולא היו שום שיחות שטחיות
-
5:53 - 5:56כשחלקנו את מחשבותינו הכמוסות ביותר, הפחדים,
-
5:56 - 6:01והתקוות שלנו לחיים שלאחר מחלקת עמוד השדרה.
-
6:01 - 6:04זכור לי לילה אחד, אחד האחים נכנס,
-
6:04 - 6:08יונתן, עם המון קשיות פלסטיק.
-
6:08 - 6:11הוא הציב ערימה על כל אחד מאיתנו, ואמר,
-
6:11 - 6:13"התחילו לנעוץ אותם אחד בשני".
-
6:13 - 6:17ובכן, לא היה הרבה מה לעשות במחלקת עמוד שדרה, אז כך עשינו.
-
6:17 - 6:20כאשר סיימנו, הוא הלך בשקט
-
6:20 - 6:23וצרף את כל הקשיות יחד
-
6:23 - 6:26עד שזה יצר לולאה שנכרכה סביב כל המחלקה, ואז הוא אמר,
-
6:26 - 6:30"בסדר, כולם, החזיקו בקשיות שלכם."
-
6:30 - 6:37ועשינו. והוא אמר, "בסדר. כעת כולנו מחוברים."
-
6:37 - 6:43ובעודנו מחזיקים ונושמים כאיש אחד,
-
6:43 - 6:47ידענו שלא היינו במסע הזה לבד.
-
6:47 - 6:52ואפילו כששוכבים משותקים במחלקת עמוד שדרה,
-
6:52 - 6:55היו רגעים מדהימים של עומק ועושר,
-
6:55 - 6:58של אותנטיות וחיבור
-
6:58 - 7:02שמעולם לא חוויתי לפני כן.
-
7:02 - 7:07וכל אחד מאיתנו ידע שכאשר נעזוב את מחלקת עמוד השדרה
-
7:07 - 7:12לעולם לא נשוב להיות מי שהיינו.
-
7:12 - 7:16לאחר שישה חודשים, הגיע הזמן ללכת הביתה.
-
7:16 - 7:19אני זוכרת את אבא שלי דוחף אותי החוצה בכסא הגלגלים שלי,
-
7:19 - 7:22כשכל גופי מגובס,
-
7:22 - 7:25וכשחשתי את השמש על פני בפעם הראשונה.
-
7:25 - 7:27ספגתי אותה וחשבתי,
-
7:27 - 7:31כיצד אני אי פעם התייחסתי לזה כאל דבר מובן מאליו?
-
7:31 - 7:35הרגשתי אסירת תודה להפליא בעבור החיים שלי.
-
7:35 - 7:37אך לפני שעזבתי את בית החולים, האחות הראשית
-
7:37 - 7:39אמרה לי, "ג'נין', אני רוצה שתהיה מוכנה,
-
7:39 - 7:42כי כשאת תגיעי הביתה, משהו הולך לקרות."
-
7:42 - 7:44ואני אמרתי, "מה?" והיא אמרה,
-
7:44 - 7:46"את תכנסי לדיכאון."
-
7:46 - 7:49ואני אמרתי, "לא אני, לא "ג'נין דה משין" (המכונה),
-
7:49 - 7:51שהיה הכינוי שלי.
-
7:51 - 7:54היא אמרה, "את תהיי כי, תראי, זה קורה לכולם.
-
7:54 - 7:57במחלקת עמוד השדרה, זה נורמלי.
-
7:57 - 7:58את בכיסא גלגלים. זה נורמלי.
-
7:58 - 8:00אבל את הולכת הביתה ומבינה
-
8:00 - 8:02עד כמה החיים שונים."
-
8:02 - 8:06והגעתי הביתה, ומשהו קרה.
-
8:09 - 8:12הבנתי שהאחות סאם צדקה.
-
8:12 - 8:15נכנסתי לדיכאון.
-
8:15 - 8:18הייתי בכסא הגלגלים שלי. לא הייתה לי תחושה מהמותניים ומטה,
-
8:18 - 8:21מחוברת לקטטר. לא יכולתי ללכת.
-
8:21 - 8:24איבדתי כל כך הרבה משקל בבית החולים
-
8:24 - 8:27אני שקלתי בערך 36 קילו.
-
8:27 - 8:30ורציתי לוותר.
-
8:30 - 8:33וכל מה שרציתי לעשות היה לנעול את נעלי הריצה שלי ולרוץ nבעד לדלת החוצה.
-
8:33 - 8:37רציתי את החיים הישנים שלי בחזרה. רציתי את הגוף שלי בחזרה.
-
8:37 - 8:39ואני זוכרת את אמא יושבת על קצה המיטה שלי,
-
8:39 - 8:43ואומרת: "מי יודע אם החיים אי פעם יישובו להיות טובים."
-
8:43 - 8:47וחשבתי: "איך הם יוכלו להיות? הרי איבדתי את כל
-
8:47 - 8:52מה שאני מעריכה, כל מה שעבדתי לקראתו.
-
8:52 - 8:55נעלם."
-
8:55 - 9:00ווהשאלה ששאלתי היתה, "למה אני? למה אני? "
-
9:00 - 9:03ואז נזכרתי בחברים שלי
-
9:03 - 9:06שהיו עדיין במחלקת עמוד שדרה,
-
9:06 - 9:07במיוחד מריה.
-
9:07 - 9:10מריה היתה מעורבת בתאונת דרכים, והיא התעוררה
-
9:10 - 9:14ביום הולדתה ה-16 לחדשות שהיא משותקת בארבע הגפיים באופן מלא
-
9:14 - 9:17לא היתה לה תנועה מהצוואר ומטה,
-
9:17 - 9:20היה לה נזק במיתרי הקול, והיא לא יכלה לדבר.
-
9:20 - 9:23הם אמרו לי, "אנחנו הולכים להעביר אותך למיטה לידה
-
9:23 - 9:25כי אנחנו חושבים שזה יהיה טוב בשבילה."
-
9:25 - 9:28דאגתי. לא ידעתי כיצד אני אגיב
-
9:28 - 9:30לכך שאהיה לידה.
-
9:30 - 9:34ידעתי שזה יהיה מאתגר, אבל זו הייתה למעשה ברכה,
-
9:34 - 9:39מאחר שמריה תמיד חייכה.
-
9:39 - 9:44היא הייתה תמיד שמחה, ואפילו כאשר היא התחילה לשוב ולדבר,גם אם קשה היה להבינה,
-
9:44 - 9:50היא אף פעם לא התלוננה, אף לא פעם אחת.
-
9:50 - 9:56תהיתי כיצד היא בכלל מצאה רמה כזו של קבלה.
-
9:56 - 10:00והבנתי שזה לא היה רק החיים שלי.
-
10:00 - 10:05אלה היו החיים עצמם. הבנתי שזה לא היה רק הכאב שלי.
-
10:05 - 10:10זה היה הכאב של כולם. ואז ידעתי, בדיוק כמו קודם,
-
10:10 - 10:14שיש לי בחירה. אני יכול להמשיך להלחם בזה
-
10:14 - 10:19או יכולה להרפות ולקבל לא רק את הגוף שלי
-
10:19 - 10:23אלא את נסיבות החיים שלי.
-
10:23 - 10:26ולאחר מכן הפסקתי לשאול, "למה אני?"
-
10:26 - 10:29התחלתי לשאול, "למה לא אני?"
-
10:29 - 10:34ואז חשבתי לעצמי, אולי להיות בנקודת התחתית
-
10:34 - 10:40הוא למעשה המקום המושלם להתחיל.
-
10:40 - 10:44מעולם לא חשבתי את עצמי לאדם יצירתי.
-
10:44 - 10:48הייתי ספורטאית. הגוף שלי היה מכונה.
-
10:48 - 10:53אבל עכשיו עמדתי לצאת בפרוייקט היצירתי ביותר
-
10:53 - 10:55שמישהו מאיתנו יכול היה לעשות אי פעם:
-
10:55 - 10:57זה של בנייה מחדש של חיים.
-
10:57 - 11:00ואף-על- פי שלגמרי לא היה לי מושג
-
11:00 - 11:03מה אני עומדת לעשות, בחוסר ודאות זו
-
11:03 - 11:05באה תחושה של חופש.
-
11:05 - 11:08שוב לא הייתי קשורה למסלול קבוע.
-
11:08 - 11:14הייתי חופשיה לחקור את האפשרויות האינסופיות של החיים.
-
11:14 - 11:20והבנה זו עמדה לשנות את חיי.
-
11:20 - 11:25יושבת בבית בכסא הגלגלים שלי ובגוף מגובס,
-
11:25 - 11:29מטוס טס בשמים, והסתכלתי למעלה,
-
11:29 - 11:32וחשבתי לעצמי, "זהו זה!
-
11:32 - 11:36אם אני לא יכולה ללכת, אז כדאי שאטוס."
-
11:36 - 11:39אמרתי: "אמא, אני הולכת ללמוד לטוס."
-
11:39 - 11:43היא אמרה, "זה נחמד יקירתי". (צחוק)
-
11:43 - 11:45אמרתי: "העבירי לי את דפי זהב."
-
11:45 - 11:47היא העבירה לי את ספר הטלפונים, התקשרתי לבית ספר לטיסה,
-
11:47 - 11:50נרשמתי, אמרתי שאני רוצה להירשם לטיסה.
-
11:50 - 11:53אמרו לי: "את יודעת, מתי את רוצה לצאת?"
-
11:53 - 11:55אמרתי : "ובכן, אני צריכה שחבר יסיע אותי
-
11:55 - 11:58מכיוון שאיני יכולה לנהוג. וגם סוג של לא יכולה גם ללכת.
-
11:58 - 11:59האם זה בעיה?"
-
11:59 - 12:01עשיתי הזמנה וכמה שבועות מאוחר יותר חבר שלי כריס
-
12:01 - 12:03ואמא שלי הסיעו אותי לנמל התעופה,
-
12:03 - 12:06כל 36 הקילו שלי מכוסים ביציקת גבס
-
12:06 - 12:09בתוך סרבל רפוי. (צחוק)
-
12:09 - 12:12אני יכולה לומר לכם, שלא נראיתי מועמדת אידיאלית
-
12:12 - 12:14כדי לקבל רשיון טייס. (צחוק)
-
12:14 - 12:17אני נאחזת בדלפק כי איני יכולה לעמוד.
-
12:17 - 12:19אמרתי: "היי, באתי לשיעור טיסה".
-
12:19 - 12:22והם נתנו בי מבט אחד ורצו החוצה מבואסים
-
12:22 - 12:26"אתה מקבל אותה."
"לא, לא, אתה לוקח אותה". -
12:26 - 12:27בסופו של דבר הבחור הזה יוצא. ואומר,
-
12:27 - 12:29"היי, אני אנדרו, אני הולך לקחת אתך לטיסה."
-
12:29 - 12:30אני הולכת, "נהדר." וכך הם הסיעו אותי למטה,
-
12:30 - 12:32הם מביאים אותי למסלול ההמראה,
-
12:32 - 12:34ועמד שם מטוס בצבעי אדום, לבן וכחול.
-
12:34 - 12:37הוא היה יפה. הם הרימו אותי לתוך תא הטייס.
-
12:37 - 12:39הם נאלצו להחליק אותי על הכנף, הניחו אותי בתא הטייס.
-
12:39 - 12:42הושיבו אותי. ישנם לחצנים, וחוגות בכל מקום.
-
12:42 - 12:45אני אומרת, "וואו, איך יודעים אי פעם
מה עושים עם כל הלחצנים והחוגות האלו?" -
12:45 - 12:48אנדרו המדריך התישב מלפנים, התניע את המטוס.
-
12:48 - 12:50הוא אמר, "האם את רוצה לקבל לנוע לאורך המסלול?"
-
12:50 - 12:52זה כאשר משתמשים ברגליים כדי לשלוט בדוושות ההגה
-
12:52 - 12:54כדי לשלוט במטוס על הקרקע.
-
12:54 - 12:56אמרתי : "לא, איני יכולה להשתמש ברגליים שלי."
-
12:56 - 12:58הוא אמר, "אה."
-
12:58 - 13:00אמרתי, "אבל אני יכולה להשתמש בידיים שלי,", והוא אמר: "בסדר."
-
13:00 - 13:04אז הוא הגיע למסלול, והוא הגביר את הכוח.
-
13:04 - 13:06וכשהמראנו בהמשך המסלול,
-
13:06 - 13:10והגלגלים התרוממו מעל מסלול ההמראה, ועלינו לאוויר,
-
13:10 - 13:15חשתי את תחושת החופש הכי מדהימה.
-
13:15 - 13:18ואנדרו אמר לי,
-
13:18 - 13:20כשעברנו מעל איזור האימונים,
-
13:20 - 13:23"את רואה את ההר שם?"
-
13:23 - 13:24ואמרתי, "כן."
-
13:24 - 13:29והוא אמר, "ובכן, את לוקחת את מכשירי הבקרה, וטסה לכיוון ההר הזה."
-
13:29 - 13:32וכשהסתכלתי למעלה, הבנתי
-
13:32 - 13:35שהוא מצביע לעבר "ההרים הכחולים"
-
13:35 - 13:38ששם החל המסע.
-
13:38 - 13:42ותפסתי את מערכת הבקרה וטסתי.
-
13:42 - 13:45והייתי במקום מאד מאד רחוק ממחלקת עמוד השדרה,
-
13:45 - 13:50וידעתי באותו רגע שאני הולכת להיות טייסת.
-
13:50 - 13:54לא ידעתי איך לכל הרוחות אעבור מבדק רפואי.
-
13:54 - 13:57אבל לזה אני אדאג מאוחר יותר, כי כעת היה לי חלום.
-
13:57 - 14:01אז הלכתי הביתה, לקחתי יומן אימונים והכנתי תוכנית.
-
14:01 - 14:04ותרגלתי את ההליכה שלי ככל יכולתי,
-
14:04 - 14:07והלכתי מהנקודה שבה שני אנשים החזיקו אותי
-
14:07 - 14:10לאדם אחד שמחזיק אותי
-
14:10 - 14:12עד לנקודה שבה יכולתי ללכת סביב רהיטים
-
14:12 - 14:14כל עוד הם לא היו רחוקים מדי זה מזה.
-
14:14 - 14:16ואז עשיתי התקדמות גדולה לנקודה
-
14:16 - 14:19שבה יכולתי ללכת סביב הבית, כשאני נאחזת בקירות,
-
14:19 - 14:22כך, ואמא אמרה שהיא היתה עוקבת אחרי כל הזמן,
-
14:22 - 14:26ומנגבת את טביעות האצבעות שלי. (צחוק)
-
14:26 - 14:31אבל לפחות היא תמיד ידעה היכן אני נמצאת.
-
14:31 - 14:33אז בעוד שהרופאים המשיכו לנתח
-
14:33 - 14:35ולחבר את הגוף שלי חזרה,
-
14:35 - 14:39המשכתי עם לימודי התיאוריה שלי, ובסופו של דבר,
-
14:39 - 14:42למרבה הפלא, עברתי את הבדיקה הרפואית של מבדקי הטייס שלי,
-
14:42 - 14:45וזה היה בשבילי אור ירוק לטוס.
-
14:45 - 14:47וביליתי כל רגע שיכולתי בבית ספר לטיסה זה.
-
14:47 - 14:49הרחק מאזור הנוחות שלי,
-
14:49 - 14:51כל החבר'ה הצעירים האלה שרצו להיות טייסים בקוואנטס,
-
14:51 - 14:55ואתם יודעים , אני ביציקת הגבס שלי ,
-
14:55 - 14:57וקבי הפלדה, הסרבל הרפוי שלי,
-
14:57 - 15:01תיק התרופות והקטטרים והצליעה שלי,
-
15:01 - 15:02והם נהגו להסתכל עלי ולחשוב.
-
15:02 - 15:06"הו, על מי היא עובדת? היא אף פעם לא תהיה מסוגלת לעשות את זה."
-
15:06 - 15:08ולפעמים גם אני חשבתי כך.
-
15:08 - 15:12אבל זה לא היה חשוב, כי עתה משהו בתוכי להט.
-
15:12 - 15:16שעלה בחשיבותו בהרבה על הפציעות שלי.
-
15:16 - 15:18ומטרות קטנות עזרו לי ללכת לאורך הדרך,
-
15:18 - 15:22ובסופו של דבר קיבלתי את רשיון הטייס הפרטי שלי,
-
15:22 - 15:27לאחר מכן למדתי לנווט, והטסתי את החברים שלי ברחבי אוסטרליה.
-
15:27 - 15:30ואז למדתי לטוס במטוס דו מנועי
-
15:30 - 15:33ווקיבלתי דירוג בהתאם.
-
15:33 - 15:36ולאחר מכן למדתי לטוס במזג אוויר גרוע, כמו גם במזג אוויר נאה
-
15:36 - 15:38וקיבלתי את דירוג המכשור שלי.
-
15:38 - 15:41ולאחר מכן קיבלתי רשיון טייס מסחרי .
-
15:41 - 15:44ולאחר מכן קיבלתי דירוג של חונך.
-
15:44 - 15:47ואז מצאתי את עצמי שוב באותו בית ספר
-
15:47 - 15:49שבו יצאתי לאותה טיסה ראשונה,
-
15:49 - 15:53מלמדת אנשים אחרים לטוס,
-
15:53 - 15:57ממש פחות מ-18 חודשים לאחר שעזבתי את מחלקת עמוד שדרה.
-
15:57 - 16:08(מחיאות כפיים)
-
16:08 - 16:10ואז חשבתי, "למה לעצור כאן?
-
16:10 - 16:14למה לא ללמוד לטוס במהופך?"
-
16:14 - 16:16ועשיתי זאת ולמדתי לטוס במהופך
-
16:16 - 16:20והפכתי מדריכת אווירובטיקה .
-
16:20 - 16:27ואמא ואבא? מעולם לא היו למעלה.
-
16:27 - 16:32אבל לאחר מכן ידעתי בוודאות שלמרות שהגוף שלי מוגבל,
-
16:32 - 16:37אי אפשר היה לעצור את הרוח שבתוכי.
-
16:37 - 16:41הפילוסוף לאו טסו אמר פעם,
-
16:41 - 16:44"כשאתה מוותר על מה שאתה,
-
16:44 - 16:47אתה נעשה מי שאתה יכול להיות".
-
16:47 - 16:52עכשיו אני יודעת שרק לאחר ששיחררתי את מה שחשבתי שהייתי
-
16:52 - 16:56הצלחתי ליצור חיים חדשים לחלוטין.
-
16:56 - 17:01זה לא קרה עד שוויתרתי על החיים שחשבתי שיהיו לי
-
17:01 - 17:06שהצלחתי לאמץ את החיים שחיכו לי.
-
17:06 - 17:09עכשיו אני יודעת שהכוח האמיתי שלי
-
17:09 - 17:12מעולם לא נבע מהגוף שלי,
-
17:12 - 17:17ולמרות שהיכולות הפיזיות שלי השתנו באופן דרמטי,
-
17:17 - 17:21מי שאני אינו משתנה.
-
17:21 - 17:25האור המנחה שבתוכי היה עדיין אור,
-
17:25 - 17:30בדיוק כפי שהוא נמצא בכל אחד מאיתנו.
-
17:30 - 17:33אני יודעת שאני לא הגוף שלי,
-
17:33 - 17:37וכן, אני יודעת שגם שלכם אינו אתם.
-
17:37 - 17:41ואז כבר לא משנה איך אתם נראים,
-
17:41 - 17:45מאין באתם, או מה משלח ידכם.
-
17:45 - 17:51כל מה שחשוב הוא שאנו ממשיכים ללבות את להבת האנושות
-
17:51 - 17:55על-ידי כך שאנו חיים את חיינו כביטוי יצירתי אולטימטיבי
-
17:55 - 17:59של מי אנחנו באמת,
-
17:59 - 18:01מאחר וכולנו מחוברים
-
18:01 - 18:05על-ידי מיליוני קשיות,
-
18:05 - 18:08וזה הזמן לצרפם זה לזה
-
18:08 - 18:10ולהתמיד.
-
18:10 - 18:15ואם עלינו לנוע לעבר האושר הקולקטיבי שלנו,
-
18:15 - 18:17זה הזמן שנשיל את ההתמקדות על הפיזיות שלנו
-
18:17 - 18:21ובמקום זה לחבק את מעלות הלב.
-
18:21 - 18:25אז הניפו את קשיותיכם אם אתם מצטרפים אלי.
-
18:25 - 18:31תודה. (מחיאות כפיים)
-
18:31 - 18:36תודה.
- Title:
- ג'נין שפרד: גוף שבור אינו אדם שבור
- Speaker:
- Janine Shepherd
- Description:
-
ג'נין שפרד, קיוותה לקבל מדליה אולימפית בסקי-מישור (נורדי) עד שהיא נפגעה ממשאית בזמן שהתאמנה ברכיבה על אופניים. היא חולקת את סיפורה המעצים על הפוטנציאל האנושי להחלמה. המסר שלה: אתה אינך הגוף שלך. וויתור על חלומות ישנים יכול לאפשר לחלומות חדשים להגביה עוף.
- Video Language:
- English
- Team:
- closed TED
- Project:
- TEDTalks
- Duration:
- 18:57
Ido Dekkers approved Hebrew subtitles for A broken body isn't a broken person | ||
Ido Dekkers accepted Hebrew subtitles for A broken body isn't a broken person | ||
Ido Dekkers edited Hebrew subtitles for A broken body isn't a broken person | ||
Ido Dekkers edited Hebrew subtitles for A broken body isn't a broken person | ||
Zeeva Livshitz edited Hebrew subtitles for A broken body isn't a broken person | ||
Zeeva Livshitz edited Hebrew subtitles for A broken body isn't a broken person | ||
Zeeva Livshitz edited Hebrew subtitles for A broken body isn't a broken person | ||
Zeeva Livshitz edited Hebrew subtitles for A broken body isn't a broken person |