איזה מאכלים אהובים היו לאבותיכם?

מסביב לעולם, תרבויות מאכלים מקומיים נעלמות בגלל חקלאות תעשייתית והשפעה מערבית על תפיסת הדיאטה האידיאלית. חוקרת המזון, אפרנה פלאבי חוקרת מדוע מסורות קולינריות שפעם היו נחוצות נעלמות מחייהם וזכרונותיהם של בני אדם כמעט ללא מודעות - ומגישה פתרון מעודן להחיאת הקשר שלנו עם המאכלים אותם אנחנו אוכלים.

שנה שעברה התגוררתי עם משפחה מקומית בהודו.

אחר צהריים אחד,

הבן הצעיר אכל,

וברגע שהוא ראה אותי הוא החביא
את הקארי שלו מאחורי גבו.

נדרש שכנוע רב כדי לגרום לו
להראות לי מה הוא אוכל,

מסתבר שאלה היו רימות עשים

מעדן מסורתי בקרב אנשי המדיה.

קראתי,

"או אלוהים, אתה אוכל את זה!

אני מקווה שהשארת לי קצת!"

ראיתי חוסר אמון בעיניו של הילד.

"את.... אוכלת את זה?"

אני מתה על זה", עניתי.

יכולתי לראות שהוא לא האמין לי כלל.

איך אישה עירונית, משכילה יכולה לאהוב
את אותו מאכל שהוא אוהב?

מאוחר יותר, העליתי את הנושא בפני אביו,

ומסתבר שזה נושא מאוד רגיש.

הוא אמר דברים כמו,

"או, רק הבן שלי יכול לאהוב מאכל שכזה.

אנחנו אומרים לו, "תפסיק, זה רע".

הוא לא מקשיב לנו, את רואה.

הפסקנו לאכול את זה כבר לפני שנים".

"למה?" שאלתי.

"זה המאכל המסורתי שלכם.

הוא זמין בסביבה שלכם,

הוא מזין,

ואני יכולה להעיד על כך שהוא טעים.

למה זה כל כך נורא לאכול אותו?"

הגבר השתתק.

שאלתי.

"האם נאמר לך שהאוכל שאתה אוכל הוא רע,

ושלאכול מאכלים כאלה נחשב מפגר,

ולא תרבותי?"

הוא הנהן בשקט.

זאת היתה אחת מפעמים רבות במהלך עבודתי
עם אוכלוסיות מקומיות בהודו

שצפיתי באשמה סביב אוכל,

אשמה שהמאכלים שאתה אוהב לאכול,

המאכלים שנאכלו במשך דורות,

הם נחותים באופן כלשהו,

אפילו לא אנושיים.

והאשמה הזו אינה מוגבלת
למאכלים מוזרים ומגעילים

כמו חרקים או עכברושים, אולי,

אבל היא גם כוללת מאכלים רגילים:

ירקות לבנים,

פטריות, פרחים --

בעקרון, כל דבר שאוספים בליקוט
ולא מגדלים בחקלאות.

בהודו הילידית האשמה הזו נוכחת בכל מקום.

כל דבר יכול לעורר אותה.

מורה מהשכבה העליונה,
צמחוני מתחיל לעבוד בבית הספר

ובתוך שבועות, הילדים מספרים להורים שלהם
שזה מגעיל לאכול סרטנים

או שזה חטא לאכול בשר.

תכנית תזונה ממשלתית מגישה
אורז לבן ואוורירי,

ועכשיו אף אחד לא רוצה לאכול
אורז אדום או דוחן.

ארגון ללא מטרות רווח מגיע לכפר
עם טבלת דיאטה אידיאלית לנשים הרות.

בבקשה.

כל הנשים ההרות מרגישות עצובות

שהן לא יכולות להרשות לעצמן תפוחים וקרפים.

ואנשים קצת שוכחים את הפירות

שאפשר לאסוף מרצפת היער.

עובדי בריאות,

שליחי מיסיון דתיים,

בעלי משרות ממשלתיות שונים

ואפילו ילדיהם המשכילים

ממש צועקים על האנשים הילידים

שהאוכל שלהם לא טוב מספיק,

לא תרבותי מספיק.

ואז המאכלים ממשיכים להיעלם,

מעט בכל פעם.

אני תוהה אם אי פעם תהיתם

אם לקהילות שלהם יש היסטוריה דומה
סביב מזון.

אם הייתם מדברים עם סבתכם בת התשעים

האם היא היתה מספרת על מאכלים
שמעולם לא ראיתם או שמעתם עליהם?

האם אתם מודעים לכמה מאכלים מהקהילה שלכם

כבר אינם מוכרים לכם היום?

מומחים מקומיים מספרים לי

שכלכלת המזון הדרום אפריקאית
מבוססת כולה כיום על מזונות מיובאים.

תירס הפך להיות הבסיס,

בעוד שהסורגום, הדוחן
והפקעות המקומיות נעלמו.

כך גם לגבי קטניות וירקות הבר,

בעוד שאנשים אוכלים תפוחי אדמה ובצלים,
כרוב וגזר.

במדינה שלי,

אובדן המזון הזה הוא עצום.

הודו המודרנית תקועה עם אורז וחיטה

וסכרת.

ואנחנו שכחנו לחלוטין ממזונות כמו
מגוון עצום של פקעות,

שרף עצים, דגים, פירות ים,

זרעי שמן,

רכיכות, פטריות, חרקים,

בשר מחיות קטנות ולא בסכנת הכחדה,

כל אלה נהגו להיות זמינים בסביבה שלנו.

אז להיכן נעלם כל האוכל הזה?

למה סל המזון המודרני שלנו כל כך מצומצם?

אפשר לדבר על הכלכלה הפוליטית המסובכת
וסיבות אקולוגיות,

אבל אני כאן כדי לדבר על
התופעה האנושית יותר של בושה.

כי בושה היא הנקודה הקריטית

בה המזון למעשה נעלם מהצלחת שלנו.

מה הבושה עושה?

הבושה גורמת לך להרגיש קטן,

עצוב,

חסר ערך,

תת אדם.

הבושה יוצרת דיסוננס קוגניטיבי.

היא מעוותת את סיפורי המזון.

בא ניקח את הדוגמא הבאה.

האם הייתם רוצים שיהיה לכם

מאכל בסיס מגוון, נפלא,

הזמין בכמויות בסביבה שלכם?

כל מה שאתם צריכים לעשות הוא ללקט אותו,

לייבש אותו, לאגור אותו,

ויש לכם אותו במשך כל השנה

לבשל באמצעותו
מאכלים רבים ושונים כפי רצונכם.

להודו היה מזון שכזה שנקרא: "מהואה",

הפרח הזה שם.

ואני חוקרת את המאכל הזה כבר שלוש שנים.

הוא ידוע כמזין מאוד במסורת המקומית

ובמחקר המדעי.

עבור המקומיים,

הם נהגו להשתמש בו כמאכל בסיס
במשך 4-6 חודשים בשנה.

באופנים רבים, הוא מאוד דומה
למרולה המקומית שלכם,

רק שזה פרח ולא פרי.

היכן שהיער עשיר,

אנשים עדיין יכולים ללקט מספיק
כדי לאכול ממנו במשך שנה שלמה

ועדיין יישאר להם מספיק למכור ממנו.

אני מצאתי 35 מאכלים שונים שמשתמשים בפרח

שאף אחד כבר לא מכין.

המאכל הזה כבר לא מזוהה כמאכל,

אלא כחומר גלם לאלכוהול.

אפשר לעצור אותך אם ימצאו אותו בבית שלך.

הסיבה? בושה.

דיברתי עם אוכלוסיות ילידות בכל רחבי הודו

לגבי למה כבר לא אוכלים את המהואה.

וקיבלתי בדיוק את אותה התשובה.

"נהגנו לאכול את זה כשהיינו
עניים מרודים וגווענו ברעב.

למה שנאכל את זה עכשיו?

יש לנו אורז וחיטה"?

וכמעט באותה נשימה,

אנשים גם מספרים לי כמה מזין המהואה.

תמיד יש סיפורים על זקני השבט
שנהגו לאכול מהואה.

"סבתא שלנו, היו לה עשרה ילדים,

ועדיין היא עבדה כל כך קשה,
מעולם לא התעייפה או חלתה".

אותו נרטיב כפול בכל מקום.

איך זה הגיוני?

איך אותו האוכל

נתפס כמזין כל כך ומזון עניים,

כמעט באותו המשפט?

אותו הדבר לגבי מזונות אחרים מן היער.

שמעתי כל סיפור מעורר רחמים שאפשר

על בצורות ורעב,

על אנשים שהתקיימו מזבל שלוקט מהיער,

כי לא היה אוכל.

אם אני חופרת מעט יותר עמוק,

נראה שהחוסר לא היה של מזון ממש

אלא של מזון מכובד כמו אורז.

שאלתי אותם,

"איך גיליתם שהזבל שלכם,
כפי שכיניתם אותו, הוא אכיל?

מי סיפר לכם שאפשר להמתיק
פקעות מרות מסוימות

על ידי השרייתם בנחל למשך הלילה?

או איך להוציא את הבשר
מתוך קונכיה של חלזון?

או איך להציב מלכודת לעכברוש פרא?"

כאן הם מתחילים לגרד בראשם,

והם מגלים שהם למדו את כל זה
מזקני השבט שלהם,

שאבותיהם חיו ושגשגו על המזונות האלה
במשך דורות

לפני שהאורז הגיע אליהם,

והם היו הרבה יותר בריאים
מאשר הדור הנוכחי שלהם.

אז ככה המזון עובד,

והבושה עובדת:

הכנת מאכלים ומסורות של מאכלים נעלמות
מחייהם וזכרונותיהם של בני אדם

מבלי שהם אפילו מודעים לכך.

אז איך אנחנו מבטלים את המגמה הזו?

איך נוכל לרכוש מחדש את המערכות
היפות והמורכבות של מזון טבעי שלנו,

מזון שניתן לנו באהבה מהטבע
לפי הקצב הפנימי שלו,

מזון שהוכן על ידי אמותינו בשמחה

ושנאכל על ידי אבותינו בהכרת הטוב,

מזון שהינו בריא, מקומי, טבעי,

מגוון וטעים,

הוא אינו דורש גידול,

הוא אינו מזיק לסביבה,

ואינו עולה פרוטה?

כולנו זקוקים למזון הזה,

ואני לא חושבת שאני צריכה להסביר למה.

אני לא צריכה לספר לכם
על משבר הבריאות העולמי,

שינויי האקלים, משבר המים,

עייפות הקרקעות,

מערכות חקלאות קורסות,

וכל אלה.

אבל עבורי, הסיבות הלא פחות חשובות בגללן
אנו זקוקים למזונות האלה

הינן הסיבות שנמצאות בלב בפנים,

כי אוכל הוא כל כך הרבה דברים,
אתם רואים.

אוכל הוא תזונה, נחמה,

יצירתיות, קהילה,

עונג, ביטחון, זהות

ועוד הרבה.

הדרך שבה אנחנו מתחברים לאוכל שלנו

מגדירה כל כך הרבה תחומים בחיים שלנו.

היא מגדירה איך אנחנו מתחברים לגוף שלנו,

כי הגוף שלנו בסופו של דבר הוא אוכל.

הוא מגדירה את התחושה הבסיסית שלנו של קשר

עם הקיום שלנו.

אנחנו צריכים את המזונות האלה הכי הרבה היום

כדי שנוכל להגדיר את המרחב שלנו כבני אדם

בתוך המתווה הטבעי של הדברים.

האם אנחנו זקוקים להגדרה מחודשת כזו כיום?

עבורי, התשובה האמיתית היחידה היא אהבה,

כי אהבה היא הדבר היחיד שנוגדת את הבושה.

ואיך נוכל להביא עוד מהאהבה הזו
לתוך הקשר שלנו עם המזון?

עבורי, אהבה, במידה רבה,

היא עניין של נכונות להאט,

לקחת את הזמן להרגיש,

לחוש, להקשיב, לשאול.

זה יכול להיות להקשיב לגוף שלנו.

למה הוא זקוק מעבר להרגלי התזונה שלנו,
לאמונות שלנו

והתמכרויות?

זה יכול להיות הקדשת זמן
לבחינת אותן אמונות.

מהיכן הן הגיעו?

זה יכול להיות לחזור לילדות שלנו.

איזה מאכלים אהבנו אז,

ומה השתנה מאז?

זה יכול להיות בילוי של ערב שקט
עם זקן השבט,

ולהאזין לסיפורי האוכל שלהם,

אולי אפילו לעזור להם להכין משהו שהם אוהבים

ולאכול ביחד ארוחה.

אהבה יכולה להיות עניין של זיכרון;

לזכור שהאנושות היא רחבת ידיים

ובחירות התזונה משתנות.

היא יכולה להיות עניין של
הפגנת כבוד וסקרנות

במקום צנזורה

כשאנחנו רואים מישהו
שנהנה ממאכל ממש לא מוכר.

אהבה יכולה להיות

להשיג מידע,

להושיט יד לבניית קשר.

זה יכול להיות אפילו טיול שקט בפינבוס
(אזור בדרום אפריקה)

לראות אם צמח כלשהו מדבר אליך.

זה קורה.

הם מדברים אלי כל הזמן.

ויותר מכל,

אהבה היא להאמין שאותם
צעדי חקירה קטנים

יש להם את הפוטנציאל להוביל אותנו
למשהו גדול יותר,

לפעמים לתשובות ממש מפתיעות.

אשת רפואה מקומית פעם אמרה לי

שאהבה היא ללכת על אמא אדמה

כילד האהוב ביותר שלה,

להאמין שהיא מעריכה
את הכוונות הכנות

ויודעת איך לכוון את צעדינו.

אני מקווה שנתתי לכם השראה

להתחיל ליצור מחדש קשרים
עם המאכלים של אבותיכם.

תודה רבה על ההקשבה.

(מחיאות כפיים)