אנדרו סולומון: אהבה, ויהי מה.

איך זה לגדל ילד ששונה ממך באופן יסודי כלשהו (למשל, ילד-פלא או ילד בעל כשרון שונה משלך, או פושע)? בהרצאה שקטה ומרגשת זו, הסופר אנדרו סולומון משתף אותנו במה שלמד משיחותיו עם עשרות הורים, כששאל אותם: מהו הקו המפריד בין אהבה ללא תנאי לבין קבלה ללא תנאי?

"אפילו בהיבט לא-דתי לחלוטין,

ההומוסקסואליות מייצגת שימוש-לרעה
ביכולת המינית.

זהו תחליף פתטי ונחות למציאות,

ובריחה עלובה מן החיים.

בתור שכזו,
אין היא ראויה לחמלה,

אין היא ראויה להתייחסות

כאל מצוקתו של מיעוט,

ואין לראות בה דבר
פרט לחולי ממאיר."

זה לקוח מכתב-העת "טיים" ב-1966,
כשהייתי בן שלוש.

ובשנה שעברה, נשיא ארצות הברית

יצא בתמיכה בנישואין חד-מיניים.

[מחיאות כפיים]

ושאלתי היא,
איך הגענו משם ועד כאן?

איך חולי הפך לזהות?

כשהייתי אולי בן שש,

הלכתי לחנות נעליים עם אמי ואחי,

ואחרי שקנינו נעליים,

הזבן אמר
שאנו יכולים לקבל בלונים.

אחי רצה בלון אדום,
ואני רציתי בלון ורוד.

אמי אמרה לי שלדעתה
כדאי לי לקחת בלון כחול.

אבל אני אמרתי
שאני בהחלט רוצה את הוורוד,

והיא הזכירה לי שהצבע האהוב עלי
הוא כחול.

העובדה שכיום הצבע האהוב עלי
הוא כחול, אבל אני בכל זאת הומו--

[צחוק]--

היא הוכחה גם להשפעתה של אמי
וגם למגבלותיה.

[צחוק]

[מחיאות כפיים]

כשהייתי קטן אמי נהגה לומר,

"האהבה לילדיך אינה דומה
לשום רגש אחר בעולם.

ועד שיהיו לך ילדים,
לא תכיר את ההרגשה הזו."

וכשהייתי קטן ראיתי בכך
את המחמאה הכי גדולה בעולם

שהיא יכולה לתת
ביחס להורות שלה כלפי אחי ואני.

וכשהייתי מתבגר, חשבתי לעצמי

שאני הומו, ולכן כנראה
שלא תהיה לי משפחה.

וכשהיא אמרה את זה,
זה הכניס אותי למתח.

ואחרי שיצאתי מהארון

והיא המשיכה לומר זאת,
זה הרתיח אותי.

אמרתי, "אני הומו.
זה לא בכיוון שלי.

ואני רוצה שתפסיקי להגיד את זה."

לפני כ-20 שנה, התבקשתי ע"י העורכים שלי
בכתב העת "הניו-יורק טיימס"

להכין כתבה אודות תרבות החירשים,

וזה הפתיע ובילבל אותי.

היחס שלי לחירשות היה
לגמרי כאל מחלה.

המסכנים האלה.
הם לא יכולים לשמוע.

חסר להם חוש השמע,
מה נוכל לעשות למענם?

ואז יצאתי אל עולם החירשים.

הלכתי למועדוני חירשים.

ראיתי הופעות של תיאטרון חירשים
ושל שירת חירשים.

הייתי אפילו בתחרות מיס אמריקה החירשת
בנאשוויל שבטנסי,

שבה אנשים התלוננו
על שפת הסימנים בעלת העגה הדרומית.

[צחוק]

וככל שצללתי עמוק יותר
לתוך עולם החירשים,

הלכתי והשתכנעתי
שהחירשות היא תרבות

ושהאנשים בעולם החירשים, שאמרו,

"איננו כבדי שמיעה
אלא חברים בתרבות מסוימת,"

אמרו משהו שעומד בזכות עצמו.

זו לא היתה התרבות שלי,

ולא רציתי במיוחד
למהר ולהצטרף אליה,

אבל יכולתי לקבל
שאכן מדובר בתרבות

ושמבחינת האנשים שחברים בה,

יש לה ערך כמו התרבות הלטינית
או ההומואית או היהודית.

התחושה היתה שיש לה תוקף
אפילו כתרבות אמריקאית.

אחר כך נולדה לאחת הידידות שלי
בת גמדה,

כשבתה נולדה,

היא מצאה עצמה לפתע
מול שאלות

שכעת בהחלט עוררו אצלי הד.

היא עמדה מול שאלות כמו
מה לעשות עם הילדה הזאת.

האם עליה לומר, "את כמו כולם,
רק קצת נמוכה יותר"?

או לנסות לבנות עבורה
זהות כלשהי של גמדה,

להיעשות מעורבת
ב"אנשים הקטנים של אמריקה",

שתלמד לדעת מה קורה לגמדים?

ואז לפתע חשבתי,

שרוב הילדים החירשים
נולדים להורים שומעים.

להורים השומעים האלה
יש נטיה לנסות לרפא אותם.

אותם חירשים מגלים איכשהו את הקהילה
בגיל ההתבגרות.

מרבית ההומוסקסואלים
נולדים להורים הטרוסקסואליים.

לעתים קרובות, אותם הורים הטרוסקסואליים
רוצים שהם יתפקדו

במה שלדעתם הוא
הזרם המרכזי בעולם,

ואותם הומוסקסואלים נאלצים
לגלות בהמשך את זהותם.

והידידה שלי

נתקלה בסוגיות האלה בנושא הזהות
עם בתה הגמדה.

ואני חשבתי לעצמי,
הנה זה קורה שוב:

משפחה שתופשת את עצמה כנורמלית

עם ילדה שנתפשת כחריגה,

והחל לקנן בי הרעיון
שיש בעצם שני סוגי זהות.

יש זהויות אנכיות,

שמועברות מדור לדור ומהורה לילדיו.

מדובר בדברים כמו אתניות,
לעתים קרובות לאום, שפה, דת.

אלה הם דברים שמשותפים
להורים ולילדים,

ולמרות שחלקם עלולים להיות
נושאים קשים,

לא נעשה שום נסיון
לרפא אותם.

אולי תטענו שהמצב קשה יותר
בארצות הברית--

אף על פי שהנשיא הנוכחי שלנו

הוא אדם צבעוני.

ובכל זאת,
אין לנו מישהו שמשתדל לוודא

שהדור הבא של ילדיהם
של האפרו-אמריקאיים והאסיאתיים

ייצאו עם עור בגון שמנת
ושיער צהוב.

ישנן הזהויות האחרות
שלומדים להכיר מקבוצת השווים.

אני מכנה אותן "זהויות אופקיות",

כי קבוצת השווים היא התנסות אופקית.

אלה הן זהויות שזרות להוריכם

ושעליכם לגלותן כשאתם נתקלים בהן
אצל השווים לכם.

ואת הזהויות האלה,
את הזהויות האופקיות האלה,

אנשים כמעט תמיד ניסו לרפא.

ואני רציתי למצוא מהו התהליך

שבאמצעותו אנשים בעלי זהויות אלה

פיתחו איתן יחסים טובים.

ונראה לי שיש 3 רמות של קבלה

שצריכות להתרחש,

והן קבלה עצמית, קבלה משפחתית
וקבלה חברתית,

והן לא תמיד חופפות,

וקורה הרבה שאנשים במצבים אלה
מתרגזים מאד

כי לדעתם הוריהם
לא אוהבים אותם,

בעוד שמה שבעצם קורה הוא
שהוריהם לא מקבלים אותם.

באופן אידיאלי, קיימת אהבה
שאינה תלויה בדבר

בכל היחסים שבין הורה לילדיו.

אבל קבלה היא משהו שדורש זמן.

זה תמיד דורש זמן.

אחד הגמדים שזכיתי להכיר היה בחור
בשם קלינטון בראון.

כשנולד, הוא אובחן כסובל
מגמדות דיאסטרופית,

מחלה מאד מגבילה,

ולהוריו נאמר שהוא לעולם לא יוכל ללכת,
לעולם לא יוכל לדבר,

לא יהיו לו שום כישורים אינטלקטואליים,

ושהוא כנראה אפילו לא יזהה אותם.

הציעו להם להשאיר אותו בביה"ח

כדי שיוכל למות שם בשקט.

ואמו אמרה שהיא לא מוכנה לכך.

היא לקחה את בנה הביתה,

ולמרות שהיא לא היתה משופעת
באמצעים חינוכיים או כספיים,

היא מצאה את הרופא
הכי טוב בארץ

לטיפול בגמדות דיאסטרופית,

היא הצליחה להכניס את קלינטון
לרשימת המטופלים שלו,

ובמרוצת ילדותו

הוא עבר 30 ניתוחים מורכבים,

ובילה את כל הזמן הזה
כשהוא תקוע בביה"ח

בעודו עובר את הניתוחים הללו,

והודות להם הוא יכול כעת ללכת.

וכששהה שם, שלחו לו מורים
שיעזרו לו עם שיעורי הבית

והוא עבד קשה מאד
כי לא היתה לו ברירה אחרת,

ובסופו של דבר הגיע לרמה

שאיש במשפחתו מעולם לא
חלם עליה.

הוא בעצם היה הראשון במשפחתו
שהלך ללמוד בקולג',

והוא גר בקמפוס
ונהג ברכב מעוצב במיוחד

שהתאים לגופו היוצא-דופן,

ואימו סיפרה לי
שהיא באה יום אחד הביתה--

הוא למד בקולג' סמוך--

והיא אמרה, "ראיתי את הרכב הזה,
שתמיד קל לזהותו,

במגרש החניה של בר,"
היא אמרה. [צחוק]

"וחשבתי לעצמי, הם בגובה 2 מטר,
הוא בגובה מטר.

שתי בירות בשבילם
הם כמו 4 בירות בשבילו."

היא אמרה, "ידעתי שאני לא יכולה
להיכנס לשם ולהפריע לו,

אבל הלכתי הביתה ושלחתי
8 מסרונים לנייד שלו."

היא אמרה, "ואז חשבתי,

שאם מישהו היה אומר לי,
כשהוא נולד,

שהדאגה שלי בעתיד תהיה
שהוא שותה ונוהג יחד עם חבריו בקולג'--"

[מחיאות כפיים]

שאלתי אותה,
"מה לדעתך עשית

שעזר לו להפוך לאדם
המקסים, הנהדר והמצליח הזה?"

והיא אמרה, "מה עשיתי?
אהבתי אותו. זה הכל.

לקלינטון תמיד היה
האור הפנימי הזה.

ולאביו ולי היה מספיק מזל
להיות הראשונים שראו את זה."

אצטט מכתב-עת אחר משנות ה-60.

הוא מ-1968-- "אטלנטיק מנת'לי,
קולה של אמריקה הליברלית"--

זה נכתב ע"י ביו-אתיקן חשוב

שקבע, "אין כל סיבה לחוש אשמה

לגבי סילוקו של ילד
בעל תסמונת דאון,

בין אם מדובר בסילוקו
במובן של הסתרתו בבית-מרפא,

או בסילוקו באופן אחראי יותר,
דהיינו במובן הקטלני.

עצוב, נכון-- נורא.
אבל אין בכך כל אשמה.

אשמה אמיתית נובעת
רק מפגיעה באדם,

ומי שסובל מתסמונת דאון
איננו אדם."

נשפכה המון דיו
על ההתקדמות שהשגנו

בטיפול בהומוסקסואלים.

העובדה שגישתנו השתנתה
נמצאת בכותרות מידי יום.

אבל אנו שוכחים איך ראינו פעם
אנשים עם חריגויות אחרות,

איך ראינו פעם נכים,

עד כמה ראינו בהם בלתי-אנושיים.

והשינוי שהושג שם,

שהוא קיצוני כמעט באותה מידה,

הוא שינוי שאיננו ערים לו במיוחד

אחת המשפחות שראיינתי,
טום וקארן רובארדס,

היו מופתעים ואובדי-עצות כאשר,
כתושבי ניו-יורק צעירים ומצליחים,

אובחן בנם הראשון
כבעל תסמונת דאון.

הם חשבו שההזדמנויות עבורו מבחינת השכלה
אינן כפי שהן אמורות להיות--

ולכן החליטו להקים מרכז קטן--

שתי כיתות שהם הקימו
יחד עם עוד כמה הורים--

כדי ללמד ילדים עם תסמונת דאון,

ועם השנים, המרכז הזה צמח
למשהו שנקרא "מרכז קוק",

שבו מתחנכים היום אלפים רבים

של ילדים עם מוגבלויות לימודיות.

בזמן שחלף מאז פורסם המאמר
ב"אטלנטיק מנת'לי",

תוחלת החיים של אנשים
עם תסמונת דאון שולשה.

בין האנשים שחיים עם תסמונת דאון
יש שחקנים,

יש סופרים, ביניהם כאלה
שמסוגלים לחיות בעצמאות גמורה כבוגרים.

לבני הזוג רובארדס חלק גדול בכך.

ואני שאלתי, "האם אתם מצטערים
על כך?

האם הייתם רוצים שלבנכם
לא תהיה תסמונת דאון?

האם חשבתם שהלוואי שמעולם
לא הייתם שומעים עליה?"

ותשובתו המעניינת של אביו היתה,

"בנוגע לדייוויד, בננו,
אני מצטער על כך,

כי בשביל דייוויד
זו דרך חיים קשה,

והייתי רוצה לתת לדייוויד
חיים קלים יותר.

אבל לדעתי, אילו איבדנו את כל בעלי
תסמונת הדאון, זה היה אובדן נורא."

וקארן רובארדס אמרה לי,
"אני מסכימה עם טום.

באשר לדייוויד, הייתי מרפאת את זה מיד
כדי להעניק לו חיים קלים יותר.

אבל מבחינתי האישית, לפני 23 שנה,
כשהוא נולד, לא הייתי מאמינה

שאגיע לנקודה כזו--

מבחינתי האישית, זה הפך אותי
לאדם הרבה יותר טוב ונדיב,

ועם הרבה יותר משמעות
בכל תחומי חיי,

אז אישית, לא הייתי מוותרת
על זה בעד שום הון שבעולם."

אנו חיים בתקופה שבה הקבלה החברתית
של מצבים כאלה ורבים אחרים

היא במגמת עליה מתמדת.

ויחד עם זאת אנו חיים בעידן

שבו יכולתנו לסיים מצבים אלה

הגיעה לשיאים שמעולם לא דמיינו בעבר.

רוב הילדים החירשים
שנולדים היום בארה"ב

יקבלו שתל שבלולי,

שמוכנס למוח ומתחבר למקלט,

ויאפשר להם לרכוש הדמיית שמיעה
ולדבר בפיהם.

תרכובת שנבדקה על חולדות,
בי-אמ-אן-111,

עוזרת למנוע את פעולת
הגן מעכב הגדילה.

פעולת הגן הזה היא
הצורה הנפוצה ביותר של גמדות,

וחולדות נושאות הגן מעכב-הגדילה,
שקיבלו את החומר הזה,

גדלות לגודל מלא.

הניסויים בבני-אדם קרובים מאד.

יש התקדמות בבדיקות הדם

שיאבחנו את תסמונת דאון בהריון
בבירור ובשלב מוקדם בהרבה מבעבר,

מה שיקל יותר ויותר על אנשים
לסיים את ההריון,

או להפסיקו.

כך שיש לנו גם התקדמות חברתית
וגם התקדמות רפואית.

ואני מאמין בשתיהן.

אני מאמין שההתקדמות החברתית
היא נפלאה, משמעותית ונהדרת,

וזו דעתי גם לגבי
ההתקדמות הרפואית.

אבל לדעתי זו טרגדיה
כשאין הן נפגשות.

וכשאני רואה כיצד דרכיהן מצטלבות

במצבים כמו השלושה
שזה עתה תיארתי,

לדעתי זה לפעמים
כמו אותם רגעים באופרה,

שבהם הגיבור מבין שהוא אוהב
את הגיבורה

בדיוק ברגע שבו היא נופחת את נשמתה
על הספה המהודרת.

[צחוק]

עלינו לבדוק איך אנו מרגישים
בכלל ביחס לריפוי,

והרבה פעמים שאלת ההורות היא

מה אנו מאשרים אצל ילדינו,

ומה אנו מרפאים בהם.

ג'ים סינקלייר,
פעיל בולט בתחום האוטיזם, אמר,

"כשהורים אומרים, 'הלוואי שלילדי
לא היה אוטיזם',

הם בעצם אומרים, 'הלוואי שהילד
שיש לי לא היה קיים,

ובמקומו היה לי ילד שונה,
בלי אוטיזם'.

קיראו זאת שוב. זה מה שאנו שומעים
כשאתם מתאבלים על קיומנו.

זה מה שאנו שומעים
כשאתם מתפללים לתרופה--

שפסגת שאיפותיכם עבורנו

היא שיום אחד נחדל מלהיות,

וזרים שתוכלו לאהוב ייכנסו לתוכנו,
מאחורי פנינו."

זאת נקודת-מבט קיצונית ביותר,

אבל היא מלמדת על המציאות
שאנשים מתמודדים עימה בחיים שנפלו בחלקם

והם אינם רוצים שירפאו, ישנו
או יחסלו אותם.

הם רוצים להיות כפי שנוצרו.

אחת המשפחות שראיינתי
לצורך המיזם הזה

היתה משפחתו של דילן קליבולד,
אחד ממבצעי הטבח בקולומביין.

נדרש לי זמן רב לשכנע אותם
לשוחח איתי,

וכשהם הסכימו, הסיפור שלהם
כל-כך מילא את נפשם,

עד שלא יכלו להפסיק לספרו.

בסופשבוע הראשון בו ביליתי איתם--
הראשון מרבים--

הקלטתי מעל 20 שעות שיחה.

ובערב יום א'
כבר היינו כולנו מותשים.

ישבנו במטבח.
סו קליבולד הכינה ארוחת ערב,

ואני שאלתי,
"אילו דילן היה כאן עכשיו

יש לכם מושג מה הייתם רוצים
לשאול אותו?"

ואביו ענה, "לי בהחלט יש.

הייתי רוצה לשאול אותו
מה לעזאזל עבר לו בראש."

וסו השפילה מבט לרצפה,
וחשבה לרגע,

ואז הרימה את מבטה ואמרה,

"הייתי מבקשת ממנו לסלוח לי
על כך שאני, כאימו,

מעולם לא ידעתי מה הולך
בתוך הראש שלו."

כשאכלתי איתה ארוחת-ערב,
כעבור שנתיים--

אחת מהרבה ארוחות-ערב
שאכלנו יחד--

היא אמרה, "אתה יודע,
בהתחלה, כשזה קרה,

חשבתי שהלוואי שמעולם לא הייתי
מתחתנת ויולדת ילדים.

אם לא הייתי מגיעה לאוהיו
ופוגשת את טום,

הילד הזה לא היה קיים
והדבר הנורא הזה לא היה קורה.

אבל עם הזמן הרגשתי
שאני אוהבת כל-כך את הילדים שילדתי

עד שאינני רוצה להעלות על הדעת
חיים בלעדיהם.

אני מכירה בכאב שהם גרמו לאחרים,
כאב שאין עליו כפרה,

אבל על הכאב שהם גרמו לי,
יש ויש," היא אמרה.

"אז אף שאני מודה בכך
שמבחינת העולם היה טוב יותר

אילו דילן לא היה נולד,

הגעתי למסקנה שזה לא היה
טוב יותר מבחינתי."

נראה לי מפתיע איך כל המשפחות האלה,
עם כל הילדים האלה ועם כל הבעיות האלה,

בעיות שמרביתן היו עושות הכל
כדי למנוע,

איך כולן מצאו משמעות כה רבה
בחוויית ההורות שלהם.

ואז חשבתי שכולנו, ההורים לילדים,

אוהבים את הילדים שיש לנו,
על פגמיהם.

אם איזה מלאך נורא-הוד
היה יורד מתקרת הסלון שלי

ומציע לקחת את הילדים שהולדתי

ולתת לי אחרים, טובים יותר--
מנומסים, מצחיקים, נחמדים, חכמים יותר--

הייתי נצמד לילדים שלי ומתפלל
שהחזיון המרושע הזה ייעלם.

ובסופו של דבר אני חושב

שבאותו אופן שבו אנו בוחנים בכבשן
פיג'מה חסינת-אש,

כדי להבטיח שהיא לא תעלה באש
כשילדנו יושיט יד אל הכירה,

כך גם סיפורים אלה של משפחות
שמתמודדות עם חריגויות קיצוניות אלה

משקפים את החוויה האוניברסלית
של ההורות,

שהיא תמיד אותו מבט
שאתם נותנים לפעמים בילדכם וחושבים,

מאין באת?

[צחוק]

מסתבר שבעוד כל אחת מחריגויות אלה
היא מוגבלת בהיקפה--

יש מספר מוגבל של משפחות
שמתמודדות עם סכיזופרניה,

יש מספר מוגבל של משפחות
עם ילדים טרנסג'נדריים,

יש מספר מוגבל של משפחות
עם ילדי-פלא --

שגם הן מתמודדות
עם אתגרים דומים בדרכים רבות--

יש מספר מוגבל של משפחות
בכל אחת מקטגוריות אלה--

אבל אם תקחו בחשבון

שהחוויה של התמודדות
עם חריג בתוך המשפחה

היא מה שהאנשים עוסקים בו,

תגלו שזו כמעט תופעה אוניברסלית.

באופן אירוני מתברר שהחריגים שלנו,
והתמודדותנו עם החריג

הם הדברים שמאחדים אותנו.

החלטתי להוליד ילדים
כשעבדתי על המיזם הזה.

ורבים התפלאו ואמרו,

"אבל איך אתה יכול להחליט
להוליד ילדים

כשאתה לומד את כל הדברים
שעלולים להשתבש?"

עניתי, "אני לא לומד את כל הדברים
שעלולים להשתבש.

מה שאני לומד כעת
הוא כמה הרבה אהבה יכולה להיות,

אפילו כשנראה שהכל משתבש."

חשבתי הרבה על אימו
של ילד נכה אחד שפגשתי,

ילד בעל נכות קשה
שמת בגלל רשלנות של מטפל.

וכשאפרו נטמן, אמרה אימו,

"אני מתפללת כאן לסליחה
על שנשדדתי פעמיים,

פעם נשלל ממני הילד שרציתי,
ופעם - הבן שאהבתי."

ואני הבנתי שאם כך,
כל אדם יכול לאהוב כל ילד

אם ירצה בכך.

אז בעלי הוא האב הביולוגי
של שני ילדים

מכמה ידידות לסביות ממיניאפוליס.

יש לי חברה טובה מהקולג'
שהתגרשה ורצתה ללדת ילדים.

אז לה ולי יש בת,

והאם והבת גרות בטקסס.

ולבעלי ולי יש בן
שגר איתנו כל הזמן,

ואני לו אביו הביולוגי,

והאם הפונדקאית שלנו היתה לורה,

האם הלסבית
של אוליבר ולוסי ממיניאפוליס.

[מחיאות כפיים]

בקיצור, 5 הורים ל-4 ילדים
ב-3 מדינות.

ויש אנשים שחושבים
שעצם קיומה של משפחתי

איכשהו מערער את משפחתם,
מחליש אותה או מזיק לה.

ויש אנשים שחושבים
שלמשפחות כמו משפחתי

אסור להרשות להתקיים.

ואני לא מקבל מודלים חיסוריים של אהבה,
אלא רק מודלים חיבוריים.

ואני מאמין שממש כפי שאנו זקוקים
למגוון מינים

כדי להבטיח את המשך קיומו
של עולמנו,

כך אנו זקוקים למגוון של סוגי אהבה
ולמגוון של משפחות

כדי לחזק את המרחב האקולוגי
של הנדיבות.

ביום שאחרי יום הולדתו של בננו,

רופאת הילדים נכנסה לחדר בביה"ח
ואמרה שהיא מודאגת.

הוא לא פושט את רגליו
בצורה תקינה.

היא אמרה שזה עלול לרמז
על נזק מוחי.

במידה שכן פשט את רגליו,
עשה זאת באופן לא סימטרי,

ולדעתה זה עלול לרמז על התפתחות
של גידול כלשהו.

ובנוסף, ראשו היה גדול מאד,
ולדעתה זה עלול לרמז על מיימת הראש.

וכשהיא אמרה לי
את כל הדברים האלה

חשתי את עצם ליבת קיומי
נשפכת אל הרצפה.

וחשבתי לעצמי שעבדתי במשך שנים

על ספר שמתאר
כמה הרבה משמעות אנשים מוצאים

בחוויה של הורות לילדים מוגבלים,

ושאני לא רוצה להימנות עליהם.

כי הדבר מולו ניצבתי
היה רעיון של מחלה,

וכמו כל ההורים מאז ומתמיד,

רציתי להגן על ילדי מפני מחלות.

ורציתי גם להגן על עצמי
מפני המחלה.

ועם זאת ידעתי,
על יסוד כל העבודה שעשיתי,

שאם יש לו משהו מן הדברים
שעמדנו להתחיל לבדוק,

הרי שבסופו של דבר,
זאת תהיה זהותו,

ואם אלה ייעשו לזהותו,
הם ייעשו גם לזהותי,

ושהמחלה הזו תלבש צורה שונה מאד
ככל שתתפתח.

לקחנו אותו אל מכונת הדימות המגנטי,
לקחנו אותו לסורק הרנטגן,

לקחנו את הילד בן-יומו הזה,
ומסרנו אותו ללקיחת דם עורקי.

חשנו חסרי-אונים.

וכעבור חמש שעות,

אמרו לנו שהמוח שלו נקי לגמרי

ושכעת הוא כבר
פושט את רגליו באורח תקין.

וכששאלתי את רופאת הילדים
מה קרה,

ענתה שבבוקר עלה בדעתה
שאולי היתה לו התכווצות שרירים.

[צחוק]

אבל אני חשבתי,
כמה שאימי צדקה.

חשבתי שהאהבה שלך לילדיך

אינה דומה לשום רגש בעולם,

ועד שיהיו לך ילדים,
לא תדע מהי ההרגשה הזו.

אני חושב
שהילדים לכדו אותי ברשת

ברגע שבו קישרתי
בין אבהות ואובדן.

אבל אני לא בטוח
שהייתי משגיח בכך,

אילולא הייתי כה שקוע
במיזם המחקר הזה שלי.

פגשתי כל-כך הרבה סוגים
של אהבה אחרת,

ונסחפתי בטבעיות כה רבה
בתבניותיה המכשפות.

וראיתי איך הזוהר יכול להאיר
גם את נקודות הפגיעות הכי מבישות.

במהלך 10 השנים הללו,
ראיתי ולמדתי

את החדווה המפחידה
שבאחריות בלתי-נסבלת,

ונוכחתי לדעת שהיא מנצחת
כל דבר אחר.

ואף שלעתים חשבתי
שההורים שאני מראיין הם טפשים,

שמשעבדים עצמם למסע נצחי
עם ילדיהם כפויי-הטובה

בנסיון להצמיח זהות מתוך הסבל,

הבנתי באותו יום שהמחקר שלי
בנה עבורי כבש-עליה

ושאני מוכן להצטרף אליהם
על ספינתם.

תודה לכם.

[מחיאות כפיים]