למה כולנו צריכים לתרגל הגיינה רגשית

אנחנו נלך לרופא כשאנחנו מרגישים שפעת או כשיש לנו כאב מציק.
אז למה אנחנו לא הולכים לרופא כשאנחנו מרגישים כאב רגשי: אשמה, אובדן, בדידות? יותר מידי מאיתנו מתמודדים עם בעיות בריאות פסיכולויות נפוצות בעצמנו, אומר גאי ווינץ'.
אבל אנחנו לא חייבים. הוא מעלה טיעון משכנע לבצע היגיינה ריגשית -- לטפל ברגשות שלנו, במודעות שלנו, באותה דרך שאנחנו מטפלים בגוף שלנו.

גדלתי עם תאום זהה,

שהיה אח אוהב.

עכשיו, דבר אחד בלהיות תאום
זה שזה הופך אתכם למקצוענים

בלזהות העדפות.

אם העוגייה שלו היתה אפילו
מעט יותר גדולה משלי, היו לי שאלות.

ובברור, אני לא רעבתי.

(צחוק)

כשהפכתי לפסיכולוג,
התחלתי להבחין בהעדפות מסוג אחר,

וזה כמה אנחנו מעדיפים את
הגוף שלנו על פני התודעה שלנו.

ביליתי תשע שנים באוניברסיטה
בלמידה לתואר דוקטור בפסיכולוגיה,

ואני לא יכול להגיד לכם כמה אנשים
מביטים בכרטיס הביקור שלי ואומרים,

"או, פסיכולוג. אז לא רופא אמיתי,"

כאילו זה צריך להופיע על הכרטיס שלי.

(צחוק)

ההעדפה שאנחנו מראים לגוף שלנו
על פני המוח, אני רואה אותה בכל מקום.

לאחרונה הייתי בבית חבר,

ובן החמש שלהם התוכן ללכת למיטה.

היא עמד על שרפרף ליד הכיור וצחצח את שיניו,

כשהחליק, ושרט את רגלו על השרפרף כשנפל.

הוא בכה דקה, אבל אז קם,

חזר לשרפרף, והושיט יד
לקופסת פלסטרים כדי לשים על השריטה שלו.

עכשיו, הילד הזה בקושי
יכול לקשור את שרוכי נעליו,

אבל הוא ידע שצריך לכסות שריטה,
כך שלא תזדהם,

ואתם צריכים לטפל בשיניים שלכם
על ידי צחצוחן פעמיים ביום.

אנחנו יודעים איך לטפל בבריאות הפיזית שלנו

ואיך לשמור על הגיינת השיניים, נכון?

אנחנו יודעים זאת מאז שהיינו בני חמש.

אבל מה אנחנו יודעים על שמירה
על הבריאות הפסיכולוגית שלנו?

ובכן, כלום.

מה אנחנו מלמדים את הילדים שלנו
על הגיינה רגשית?

כלום.

איך זה שאנחנו מקדישים יותר זמן
לטפל בשינים שלנו

משאנחנו משקיעים בלטפל בתודעה שלנו.

למה זה שהבריאות הפיזית שלנו יותר חשובה לנו

מהבריאות הפסיכולוגית שלנו?

אנחנו נפגעים פסיכולוגית
אפילו יותר משאנחנו נפגעים פיזית,

פגיעות כמו כישלון או דחיה או בדידות.

והם יכולים אפילו להחמיר אם נתעלם מהם,

והם יכולים להשפיע על החיים שלנו
בדרכים דרמטיות.

ועדיין, למרות שיש דרכים מוכחות מדעית

בהן נוכל להשתמש כדי לטפל
בפגיעות פסיכולוגיות כאלו,

אנחנו לא.

זה אפילו לא מתחוור לנו שאנחנו צריכים.

"הו, אתה מרגיש מדוכא,
פשוט תנער את זה, זה הכל בראש שלך."

אתם יכולים לדמיין להגיד כזה דבר
למישהו עם רגל שבורה,

"פשוט תלך את זה, זה הכל ברגל שלך."

(צחוק)

הגיע הזמן שנסגור את הפער בין
הבריאות הפיזית והנפשית שלנו.

הגיע הזמן שנעשה אותן שוות יותר.

יותר כמו תאומות.

בעניין זה, גם אחי הוא פסיכולוג.

אז גם הוא לא רופא אמיתי.

(צחוק)

אם כי, לא למדנו יחד.

למעשה, הדבר הקשה ביותר שעשיתי בחיי

זה לעבור מעבר לאוקיינוס לניו יורק

בכדי לקבל את הדוקטורט שלי בפסיכולוגיה.

נפרדנו אז, לראשונה בחיינו,

וההפרדה הייתה אכזרית עבור שנינו.

אבל בזמן שהוא נשאר עם משפחה וחברים,

אני הייתי לבד בארץ חדשה.

התגעגענו מאוד אחד לשני,

אבל שיחות בינלאומיות
היו בזמנו מאוד יקרות,

והרשנו לעצמנו לדבר רק למשך 5 דקות בשבוע.

כשהתקרב יום הולדתנו,

זו היתה הפעם הראשונה
שלא בילינו בו יחדיו,

החלטנו לבזבז, ובשבוע הזה דיברנו 10 דקות.

ביליתי את הבוקר בצעידה סביב החדר שלי,
בציפייה שהוא יתקשר,

וחיכיתי, וחיכיתי, אבל הטלפון לא צלצל.

בהתחשב בהפרשי הזמנים, אני הנחתי

"אוקיי, הוא מבלה עם חברים,
הוא יתקשר מאוחר יותר."

לא היו אז סלולריים.

אבל הוא לא.

והתחלתי להבין,
לאחר שנעדרתי ליותר מעשרה חודשים,

הוא לא מתגעגע אלי כמו שאני אליו.

ואני ידעתי שהוא יתקשר בבוקר,

אבל הלילה ההוא היה אחד
העצובים והארוכים בחיי.

התעוררתי בבוקר למחרת,

העפתי מבט בטלפון, והבנתי שבעטתי אותו מהוו

בזמן שהסתובבתי בחדר ביום שלפני.

נפלתי מהמיטה,

הנחתי את הטלפון חזרה על המקלט,
והוא צלצל שנייה אחר כך,

וזה היה אחי, ובחיי, הוא היה עצבני.

(צחוק)

זה היה הלילה העצוב והארוך גם בחייו.

ניסיתי להסביר מה קרה, אבל הוא אמר,

"אני לא מבין, אם ראית שאני לא מתקשר אליך,

למה לא הרמת את הטלפון והתקשרת אלי?"

הוא צדק. למה לא התקשרתי אליו?

לא הייתה לי תשובה אז, אבל יש לי היום

וזאת תשובה פשוטה: בדידות.

בדידות יוצרת פצע רגשי עמוק.

כזה שמעוות את התפיסה שלנו
ומבלבל את החשיבה שלנו,

זה גורם לנו להאמין שלסובבים אותנו
אכפת הרבה פחות ממה שהם בפועל.

זה גורם לנו באמת לפחד לבקש עזרה,

כי למה להציב עצמכם
בפני דחייה וכאב לב,

כשלבכם כבר כואב
יותר ממה שאתם יכולים לסבול?

הייתי אז לכוד בבדידות אמיתית,

אבל הייתי מוקף אנשים לאורך היום,
כך שזה לא עלה בדעתי.

אבל בדידות, מוגדרת אך ורק
באופן סובייקטיבי.

זה תלוי אך ורק בשאלה האם אתם מרגישים

מנותקים מהסובבים אתכם
מבחינה רגשית או חברתית.

ואני הרגשתי כך.

יש הרבה מחקרים על בדידות וכולם מחרידים.

בדידות לא רק תעשה אתכם אומללים,
היא תהרוג אתכם.

אני לא צוחק.

בדידות כרונית מגדילה
את סיכוייכם למוות מוקדם

ב 14 אחוז.

בדידות גורמת ללחץ דם גבוה, כולסטרול גבוה,

היא אפילו מדכאת
את תפקודה של המערכת החיסונית שלכם,

גורמת לכם להיות פגיעים
לכל מיני מחלות ותחלואים.

למעשה, מדענים הגיעו למסקנה
שבהתחשב בהכל,

בדידות כרונית מציבה
סיכון משמעותי

לבריאותכם ואריכות ימיכם לטווח הארוך
כמו עישון סיגריות.

עכשיו, חפיסות של סיגריות מגיעות עם אזהרות
האומרות, "זה יכול להרוג אתכם."

אבל בדידות לא.

ולכן זה כל כך חשוב
שנתעדף את בריאותנו הנפשית.

שנאמן את ההיגיינה הרגשית שלנו.

מפני שאתם לא יכולים לטפל בפצע רגשי

אם אתם לא מודעים לזה שאתם פצועים.

בדידות אינה הפצע הרגשי היחיד

שמעוותת את תפיסתנו ומטעה אותנו.

כשלון גם עושה זאת.

פעם ביקרתי במעון יום

שבו ראיתי שלושה פעוטות
משחקים עם צעצועי פלסטיק זהים.

הייתם צריכים להחליק את הכפתור האדום,
וכלבלב חמוד היה צץ.

ילדה קטנה אחת ניסתה למשוך
את הכפתור הסגול, ואז לדחוף אותו,

ואז היא פשוט התיישבה והסתכלה על הקופסה
עם השפה התחתונה שלה רועדת.

הילד הקטן לידה, צפה בזה קורה,

ואז פנה לקופסה שלו, ופרץ בבכי
מבלי אפילו לגעת בה.

בינתיים, ילדה קטנה אחרת
ניסתה כל מה שיכלה לחשוב עליו

עד שהיא החליקה את הכפתור האדום,

הכלבלב החמוד צץ, והיא צרחה משמחה.

אז שלושה פעוטות עם צעצועי פלסטיק זהים,

אבל עם תגובות מאוד שונות לכשלון.

שני הפעוטות הראשונים היו מסוגלים
לחלוטין להזיז את הכפתור האדום.

הדבר היחיד שמנע מהם להצליח

זה המוח שלהם שגרם להם
להאמין שהם לא יכולים.

עכשיו, מבוגרים גם מסתבכים
בדרך כזו כל הזמן.

למעשה לכולנו יש סט רגשות ואמונות

שמופעל בכל פעם
שאנו נתקלים בתסכולים וכישלונות.

האם אתם מודעים לאיך
המוח שלכם מגיב לכשלון?

אתם אמורים לדעת.

מפני שאם המוח שלכם מנסה לשכנע אתכם
שאתם לא מסוגלים לעשות משהו

ואתם מאמינים בזה,

אז כמו שני הפעוטות ההם,
אתם תתחילו להרגיש חסרי אונים,

ותפסיקו לנסות מוקדם מידי
או שאפילו לא תנסו כלל.

ואז תהיו אפילו יותר משוכנעים שלא תצליחו.

אתם מבינים, בגלל זה כל כך הרבה אנשים
מתפקדים בפועל מתחת לפוטנציאל שלהם.

מפני שהיכן שהוא לאורך הדרך,
לפעמים כשלון בודד

משכנע אותם שהם לא יכולים להצליח,
והם מאמינים לזה.

ברגע שאנחנו משתכנעים ממשהו,
זה מאוד קשה לשנות את דעתנו.

למדתי את השיעור הזה בדרך הקשה.
כשהייתי מתבגר יחד עם אחי.

נסענו עם חברים בלילה בכביש חשוך,

כשניידת משטרה עצרה אותנו.

היה שוד באזור והם חיפשו חשודים.

השוטר התקרב לרכב,
והוא האיר עם הפנס על הנהג.

ואז על אחי בכסא הקידמי, ואז עלי.

ועיניו נפקחו לרווחה, והוא אמר,

"איפה ראיתי את פניך בעבר?"

(צחוק)

ואמרתי, "בכיסא הקידמי."

(צחוק)

אבל זה לא היה הגיוני לו.

אז עכשיו הוא חשב שאני על סמים.

(צחוק)

אז הוא גורר אותי מחוץ למכונית,
הוא מחפש עלי,

הוא מצעיד אותי לניידת המשטרה,

ורק כאשר הוא מוודא שאין לי עבר פלילי,

יכולתי להראות לו שיש לי
אח תאום במושב הקידמי.

אבל גם כשנסענו משם,
יכולתם לראות במבט על פניו,

הוא היה משוכנע
שהצלחתי להתחמק עם משהו.

את המוח שלנו קשה לשנות
אחרי שאנחנו משתכנעים.

כך שזה עשוי להיות מאוד טבעי להרגיש
מיואשים ומובסים לאחר שנכשלתם.

אבל אתם לא יכולים להרשות לעצמכם
להשתכנע שאתם לא מסוגלים להצליח.

אתם צריכים להלחם בתחושות חוסר האונים.

אתם צריכים להשיג שליטה על המצב,

ואתם צריכים לשבור את
המעגל השלילי הזה לפני שהוא מתחיל.

המוח שלנו והרגשות שלנו,

הם לא החברים המהימנים שחשבנו שהם.

הם יותר כמו חברים ממש מצוברחים,

שיכולים להיות לגמרי תומכים דקה אחת,
ובאמת לא נעימים, ברגע אחריו.

פעם עבדתי עם האישה הזאת

שאחרי 20 שנות נישואין
וגרושין ממש מכוערים,

היתה לבסוף מוכנה לפגישה הראשונה שלה.

היא פגשה את הבחור הזה ברשת,
הוא עשה רושם של גבר נחמד ומצליח,

והכי חשוב, נראה שהוא ממש בעניין שלה.

אז היא מאוד התרגשה, והיא קנתה שמלה חדשה,

והם נפגשו למשקה בבר
באזור יוקרתי בניו יורק.

עשר דקות לתוך הפגישה, הגבר נעמד ואומר,

"אני לא מעוניין", ויוצא.

דחייה היא מאוד כואבת.

האישה כל כך נפגעה, שהיא לא יכלה לזוז.
כל שיכלה לעשות זה להתקשר לחברה.

והנה מה שהחברה אמרה,
"ובכן, למה את מצפה,

"יש לך ירכיים גדולות,
אין לך דבר מעניין להגיד,

למה שגבר יפה ומצליח כמוהו

ירצה לצאת עם לוזרית כמוך?"

מזעזע, נכון, שחברה יכולה
להיות כל כך אכזרית.

אבל זה היה הרבה פחות מזעזע

אם הייתי אומר לכם שזו לא החברה
שאמרה את זה.

זה מה שהאישה אמרה לעצמה.

וזה משהו שכולנו עושים, במיוחד לאחר דחייה.

כולנו מתחילים לחשוב על כל הבעיות
שלנו וכל חסרונותינו

מה היינו רוצים להיות, מה רצינו לא להיות,

אנחנו מכנים עצמנו בשמות.

אולי לא באותה חומרה,
אבל כולנו עושים זאת.

זה מעניין שאנחנו עושים זאת, מפני
שההערכה העצמית שלנו כבר פגועה.

למה שנרצה לפגוע בה יותר?

אנחנו לא היינו מחמירים את
הפגיעה הפיזית בכוונה.

לא הייתם חותכים את ידכם ומחליטים,

"הו, אני יודע, אני אקח סכין ואבדוק
כמה אני יכול להעמיק את החתך."

אבל אנחנו עושים זאת עם פגיעות
רגשיות כל הזמן.

למה? בגלל היגיינה רגשית גרועה.

מפני שאנחנו לא מתעדפים
את בריאותנו הרגשית.

אנחנו יודעים מעשרות מחקרים,
שכאשר הביטחון העצמי שלכם ירוד,

אתם יותר רגישים ללחץ וחרדה,

הכשלון והדחייה יכאיבו יותר,
ולוקח זמן רב יותר להתאושש מהם.

אז כשאתם נדחים,
הדבר הראשון שאתם צריכים לעשות

הוא להחיות את ההערכה העצמית שלכם,
לא להצטרף למועדון קרב ולכתוש אותו.

כשאתם בכאב רגשי,

טפלו בעצמכם באותה חמלה
שהייתם מצפים מחבר טוב באמת.

אנחנו צריכים לתפוס את ההרגלים
הפסיכולוגים החולים שלנו ולשנותם.

אחד הלא בריאים ביותר
והכי נפוצים נקרא הרהור.

להרהר, משמע ללעוס.

זה כאשר הבוס צועק עליכם,
או שהפרופסור גורם לכם להרגיש טיפשים בכיתה,

או שיש לכם ריב גדול עם חבר,

ואתם פשוט לא מצליחים להפסיק לשחזר
את הארוע בראשכם במשך ימים,

לפעמים במשך שבועות ארוכים.

עכשיו הרהור בארועים מטרידים בדרך זו
יכול בקלות להפוך להרגל,

והוא מאוד יקר.

מפני שבבזבוז כל כך הרבה זמן
בהתמקדות במחשבות מטרידות ושליליות,

אתם למעשה שמים עצמכם
בסיכון משמעותי לפיתוח

דיכאון קליני, אלכוהוליזם, הפרעות אכילה

ואפילו מחלות לב.

הבעיה היא שהדחף להרהר
יכול להיות מאוד חזק ומאוד חשוב,

כך שזה הרגל שקשה מאוד להפסיק.

אני יודע זאת בוודאות.
מפני שלפני פחות משנה,

פיתחתי את ההרגל בעצמי.

אתם מבינים, אחי התאום אובחן
עם לימפומה שלב 3.

הסרטן שלו היה מאוד אגרסיבי,

היו לו גידולים בכל חלקי הגוף.

והוא נאלץ להתחיל סדרת כימותרפייה קשה.

ולא יכולתי להפסיק לחשוב
על מה שהוא עובר,

לא יכולתי להפסיק לחשוב
על כמה הוא סובל.

אפילו שהוא מעולם לא התלונן,
אפילו לא פעם אחת.

היתה לו גישה חיובית מדהימה.

הבריאות הפסיכולוגית שלו היתה מדהימה.

אני הייתי פיזית בריא,
אבל פסיכולוגית הייתי בבלאגן.

אבל ידעתי מה לעשות.

מחקרים אומרים לנו שאפילו
שתי דקות של הסחת דעת

מספיקות בכדי לשבור את הדחף
להרהר באותו הרגע.

וכך בכל פעם שהייתה לי מחשבה
מדאיגה, מטרידה, שלילית,

הכרחתי את עצמי להתמקד במשהו אחר
עד אשר הדחף עבר.

ותוך שבוע,
כל ראיית העולם שלי השתנתה,

והפכה לחיובית ומלאת תקווה.

תשעה שבועות לאחר שהתחיל כימותרפיה,
עבר אחי סריקה ממוחשבת,

ואני הייתי לידו כשהוא קיבל את התוצאות.

כל הגידולים נעלמו.

עדיין היו לו שלושה סבבים
של כימותרפייה לעבור.

אבל ידענו שהוא יחלים.

התמונה הזאת צולמה לפני שבועיים.

על ידי נקיטת פעולה כשאתם בודדים,

על ידי שינוי התגובה שלכם לכישלון,

על ידי הגנה על ההערכה העצמית שלכם,

על ידי הלחמות במחשבות שליליות,

אתם לא רק תבריאו את
הפצעים הפסיכולוגיים שלכם,

תוכלו לבנות חוסן נפשי,
תוכלו לשגשג.

לפני מאה שנה,
אנשים התחילו לתרגל היגיינה אישית.

ותוחלת החיים עלתה
בלמעלה מחמישים אחוזים

בתוך עשרות שנים בלבד.

אני מאמין שאיכות חיינו
יכולה לעלות בצורה דרמטית לא פחות

אם נתחיל להתאמן על היגיינה רגשית.

אתם יכולים לדמיין, איך העולם יראה.

אם כולם יהיו בריאים פסיכולוגית?

אם היתה פחות בדידות, ופחות דיכאון?

אם אנשים היו יודעים איך להתגבר על כישלון?

אם הם היו חשים טוב יותר לגבי עצמם,
ויותר מועצמים?

אם הם היו שמחים יותר, ויותר ממומשים?

אני יכול, מפני שזה העולם
שאני רוצה לחיות בו,

וזה העולם שגם אחי רוצה לחיות בו.

אם רק תהיו מעודכנים,
ותשנו כמה הרגלים פשוטים,

ובכן זה העולם שכולנו יכולים לחיות בו.

תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)