ספינה נושאת 500 פליטים שוקעת במצולות ים. זהו סיפורן של שתי ניצולות

על גבי ספינה עמוסה לעייפה הנושאת יותר מ500 פליטים, אישה צעירה הופכת לגיבורה בעל כורחה. הסיפור הבודד והעוצמתי הזה, מסופר ע"י מליסה פלמינג מסוכנות הפליטים באו"ם, נותן פנים אנושיות למספרים היבשים של בני אדם המנסים לברוח אל עבר חיים טובים יותר... בעוד ספינות הפליטים ממשיכות להגיע.

מדי יום, אני שומעת סיפורי זוועה
של אנשים הנסים על נפשם

דרך גבולות מסוכנים
ונתיבים ימיים עוינים.

אבל יש סיפור אחד שמשאיר אותי ערה בלילות,

והוא הסיפור על דואא.

פליטה סורית, בת 19,

היא חיה חיים שוחקים במצרים,
עובדת במשכורת יומית.

אביה חי במחשבה מתמדת על
עסקיו המשגשגים בבית, בסוריה

שהתנפצו לרסיסים בידי פצצה.

המלחמה שדחפה אותם למצרים
עדיין השתוללה, זו השנה הרביעית.

והקהילה שפעם קיבלה אותם בזרועות פתוחות

נלאתה מהם.

ויום אחד, גברים על אופנוע ניסו לחטוף אותה.

היא, שפעם הייתה סטודנטית עם שאיפות
שחושבת על העתיד שלה,

הפכה להיות מפוחדת כל הזמן.

אבל היא הייתה גם מלאת תקווה,

כי היא הייתה מאוהבת בחבר
שגם הוא פליט סורי, בשם באסם.

באסם נאבק גם הוא לחיות במצריים,
והוא אמר לדואא,

"בואי ניסע לאירופה, כדי לחפש מקלט, בטחון".

אני אעבוד, את תוכלי ללמוד" --
הבטחה לחיים חדשים.

והוא ביקש את ידה מאביה.

אבל הם ידעו שעל מנת להגיע לאירופה
יהיה עליהם לסכן את חייהם,

בחציית הים התיכון,

להפקיד את חייהם בידיהם של מבריחים
הידועים לשמצה בשל אכזריותם.

ודואא הייתה מבועתת מהמים.

כך היה תמיד. היא מעולם לא למדה לשחות.

היה זה אוגוסט באותה שנה,
וכבר 2000 אנשים מתו

בניסיון לחצות את הים התיכון,

אבל דואא הכירה חבר שהצליח להגיע
עד לצפון אירופה,

והיא חשבה לעצמה, "אולי גם אנחנו יכולים".

אז היא ביקשה מהוריה רשות לעזוב,

ואחרי דיון כואב הם התרצו,

ובאסם שילם את הכסף שחסך כל חייו --
2500 דולר עבור כל אחד מהם --

למבריחים.

היה זה בוקר שבת, כאשר הגיעה השיחה,

והם נלקחו ע"י אוטובוס לחוף הים,
שבו היו כבר מאות אנשים.

אז הם נלקחו על סירות קטנות
אל ספינת דיג ישנה,

500 מהם נדחסו על הספינה הזאת,

300 במפלס התחתון, 500 בעליון.

היו שם סורים, פלסטינים, אפריקנים,
מוסלמים ונוצרים,

100 ילדים, כולל סנדרה --
סנדרה הקטנה, בת השש --

ומאסה, בת 18 חודשים.

היו שם משפחות על הספינה הזאת,
דחוסות יחדיו כתף אל כתף,

רגל אל רגל.

דואא ישבה עם רגליה כפופות אל חזהּ,

באסם מחזיק בידה.

היום השני בים, הם היו מוכי דאגה

וחולי-ים בגלל הים הסוער.

ביום השלישי, לדואא יש תחושה מוקדמת.

היא אומרת לבאסם:
"אני חוששת שלא נצליח לעשות את זה.

אני חוששת שהספינה עומדת לטבוע".

ובאסם עונה לה, "בבקשה, היי סבלנית.

אנחנו נגיע לשוודיה, נתחתן,

ויהיה לנו עתיד".

ביום הרביעי, הנוסעים מתחילים לתסוס.

הם שואלים את הקברניט:
"מתי כבר נגיע לשם?"

והוא אומר להם לשתוק. ומעליב אותם.

הוא אומר: "בעוד 16 שעות
נגיע לחופי איטליה".

הם היו חלושים ותשושים.

במהרה, הם ראו ספינה מתקרבת --
ספינה קטנה יותר, 10 אנשים על הסיפון,

שהתחילו לצעוק עליהם, להטיח עלבונות,

לזרוק מקלות, מבקשים מכולם לרדת מהספינה,

אל תוך הסירה הקטנה יותר,
שאינה כשירה לשוט.

ההורים היו בחרדה בקשר לילדיהם,

וכולם כאיש אחד סירבו להתפנות.

אז הספינה פנתה לאחור והאיצה בכעס,

וכעבור חצי שעה חזרה

והחלה לנגח בכוונה את הסירה של דואא
על מנת לפעור בה חור,

ממש מתחת לנקודה שבה היא ובאסם ישבו.

והיא שמעה כיצד הם צורחים:

"שהדגים יאכלו את הבשר שלכם!"

והם החלו לצחוק כשהסירה התהפכה ושקעה.

300 האנשים בסיפון התחתון היו אבודים.

דואא אחזה בשולי הסירה השוקעת,

וחזתה באימה בילד קטן
שנגרס לחתיכות על ידי המדחף.

באסם אמר לה: "בבקשה, שחררי,

אחרת גם את תיסחפי ותיהרגי בידי המדחף".

ותזכרו -- היא לא יודעת לשחות.

אבל היא שחררה והחלה להניע
את זרועותיה ואת רגליה,

חושבת לעצמה: "זוהי שחייה".

ובאורח נס, באסם מצא גלגל הצלה.

היה זה גלגל ים של ילדים,

שבדרך כלל משחקים איתו בבריכה
או בחוף הים.

ודואא נכנסה אל תוך הגלגל.

ידיה ורגליה תלויות ומיטלטלות לצדדים.

באסם היה שחיין טוב,

אז הוא אחז בידה וחתר במים.

מסביבם היו גופות.

כ-100 אנשים שרדו בתחילה,

והם החלו להתקבץ, מתפללים להצלה.

אבל כשחלף יום ואיש לא הגיע,

חלק מהאנשים התייאשו,

ודואא ובאסם צפו

כיצד אנשים במרחק פשטו את חליפות
ההצלה שלהם ושקעו אל תוך המים.

אחד האנשים התקרב אליהם
כשתינוקת קטנה נחה על כתפו,

בת תשעה חודשים -- מאלכּ.

הוא נאחז במיכל גז על מנת לצוף
והוא אמר להם,

"אני חושש שלא אצליח לשרוד.

אני חלש מדי. אין לי כוחות יותר".

והוא העביר את מאלכּ הקטנה לידי באסם ודואא,

והם הניחו אותה על גבי גלגל ההצלה.

כעת הם היו שלושה, דואא, באסם ומאלכּ הקטנה.

תנו לי לקחת הפסקה מהסיפור בנקודה הזו

ולשאול שאלה:

מדוע פליטים כמו דואא לוקחים סיכון כזה?

מיליוני פליטים חיים בגלות, בכף-הקלע.

הם חיים במדינות האלה בבריחה ממלחמה

שמשתוללת כבר ארבע שנים.

אפילו אם היו רוצים לחזור, הם לא יכולים.

הבתים שלהם, העסקים שלהם,

העיירות והערים שלהם הוחרבו לגמרי.

העיר הזו הוכרזה אתר מורשת עולמי ע"י אונסקו.

חומס, בסוריה.

אז אנשים ממשיכים להימלט אל מדינות שכנות,

ואנחנו בונים עבורם מחנות פליטים, במדבר.

מאות אלפי אנשים חיים במחנות כאלה,

ועוד אלפי אלפים, מיליונים,
חיים בעיירות ובערים.

והקהילות,

המדינות השכנות שפעם קיבלו אותם בברכה,

בזרועות פתוחות ובלבבות פתוחים,

מוצפים כעת.

פשוט אין להם מספיק בתי ספר,
תשתיות מים, מתקני תברואה.

אפילו מדינות אירופה העשירות,
לא יכולות היו להתמודד עם שטף כזה

ללא השקעה עצומה.

המלחמה בסוריה דחפה כמעט
4 מיליון אנשים אל מעבר לגבול

אבל מעל 7 מיליון אנשים
עדיין במנוסה בתוך המדינה.

המשמעות היא שמעל חצי מאוכלוסיית סוריה

נאלצה להימלט.

בחזרה לאותן מדינות שכנות
שמספקות מקלט לכל כך הרבה אנשים.

הן חשות שהעולם העשיר יותר
עושה מעט מדי כדי לתמוך בהן.

וימים הפכו לחודשים, חודשים לשנים.

שהות של פליט אמורה להיות משהו זמני.

בחזרה לדואא ובאסם במים.

זה היה היום השני ובאסם נחלש מאוד.

ועכשיו הגיע תורה של דואא לומר לבאסם,

"אהובי, בבקשה היאחז בתקווה,
למען עתידנו. אנחנו נצליח".

והוא אמר לה,

"אני מצטער, אהובתי,
שהכנסתי אותך למצב הזה.

מעולם לא אהבתי מישהו כפי שאני אוהב אותך".

והוא שחרר את עצמו אל תוך המים,

ודואא צפתה כיצד האיש שהיה אהבת חייה
טובע לנגד עיניה.

מאוחר יותר באותו היום,

אם אחת התקרבה אל דואא עם בתה הקטנה
בת 18 החודשים, מסא.

זו הילדה הקטנה שאת תמונתה הראיתי לכם קודם,

עם חליפות ההצלה.

אחותה הגדולה סנדרה טבעה זה עתה,

ואמה ידעה שהיא חייבת לעשות כל שלאל ידה

כדי להציל את ילדתה.

והיא אמרה לדואא, "בבקשה קחי את הילדה.

קבלי אותה אלייך. אני לא אשרוד."

ואז היא התרחקה וטבעה.

כך שדואא, פליטה בת 19 שמבועתת ממים,

שלא יודעת לשחות,

מוצאת את עצמה אחראית לשתי תינוקות.

והן היו צמאות והן היו רעבות
והן היו עצבניות,

והיא ניסתה לשעשע אותן כמיטב יכולתה,

לשיר להן, לדקלם להן מילים מהקוראן.

מסביבן הגופות החלו להתנפח ולהשחיר.

השמש קפחה במהלך היום.

בלילות הירח היה קר וערפילי.

זה היה מפחיד מאוד.

ביום הרביעי במים, כך נראתה ודאי דואא

על גלגל הים עם שתי הילדות.

ביום הרביעי הגיעה אישה והתקרבה אליה

וביקשה ממנה לקחת עוד ילד -

ילד קטן, רק בן ארבע.

כשדואא לקחה את הילד הקטן והאם טבעה,

היא אמרה לילד המייבב,

"היא רק הלכה למצוא לך מים ואוכל".

אבל במהרה הלב שלו הפסיק לפעום,

ודואא נאלצה לשחרר את הילד הקטן אל המים.

מאוחר יותר באותו היום,

היא הביטה לשמיים בתקווה,

מכיוון שראתה שני מטוסים חוצים את השמיים.

והיא נופפה בזרועותיה, מקווה שיראו אותה,

אבל המטוסים נעלמו במהרה.

אבל באותו אחר הצהריים, כשהשמש שקעה,

היא ראתה ספינה, אניית סוחר.

והיא אמרה, "אנא, אלוהים, עשה שיצילו אותי".

היא נופפה בידיה והרגישה כאילו
צעקה במשך שעתיים תמימות.

וכבר החשיך, אבל סוף סוף
זרקורי החיפוש מצאו אותה

והם השליכו חבל,

נדהמים לראות אישה לופתת שתי תינוקות.

הם משכו אותן אל הספינה,
נתנו להן חמצן ושמיכות,

ומסוק יווני הגיע לאסוף אותן,

ולקחת אותן לאי כרתים.

אבל דואא הביטה למטה ושאלה,
"מה עם מאלכּ?"

והם אמרו לה שהתינוקת הקטנה לא שרדה --

היא נשמה את נשימתה האחרונה במרפאת הספינה.

אבל דואא הייתה בטוחה שכשהעלו אותן לסיפון,

התינוקת הקטנה הזו חייכה.

רק 11 אנשים שרדו מהספינה הטובעת, מתוך 500.

מעולם לא נערכה חקירה בינלאומית
לגבי נסיבות הטביעה.

היו כמה דיווחים בתקשורת
לגבי רצח המונים בלב ים,

טרגדיה נוראית,

אבל הדיווחים נמשכו רק יום אחד.

ורצף החדשות המשיך הלאה.

בינתיים, בבית חולים לילדים בכרתים,

מסא הקטנה הייתה על סף מוות.

היא הייתה מיובשת לחלוטין.
הכליות שלה חדלו לפעול.

רמות הגלוקוז שלה היו נמוכות באופן מסוכן.

הרופאים עשו ככל יכולתם המקצועית
כדי להציל אותן

והאחיות היווניות לא משו ממיטתה,

מחזיקות אותה, מחבקות אותה, שרות לה שירים.

גם העמיתים שלי ביקרו אותה
ודיקלמו מילים יפות בערבית.

באופן מדהים, מסא הקטנה שרדה.

במהרה, התקשורת היוונית החלה לדווח
על התינוקת המופלאה,

ששרדה ארבעה ימים בלב ים
ללא מזון וללא שום שתייה,

והצעות לאימוץ הגיעו מכל רחבי המדינה.

ובינתיים, דואא הייתה מאושפזת
בבית חולים אחר בכרתים,

רזה, מיובשת.

בני משפחה מצרית קיבלו אותה לביתם
מיד כשהשתחררה.

במהרה התפשטה השמועה על ההישרדות של דואא,

ומספר טלפון ליצירת קשר פורסם בפייסבוק.

הודעות החלו לזרום.

"דואא, האם את יודעת מה קרה לאחי?

לאחותי? להוריי? לחבריי?
אולי את יודעת האם הם שרדו?"

אחת ההודעות הייתה,

"אני מאמין שהצלת את אחייניתי הקטנה, מסא".

וצורפה אליה התמונה הזאת.

זו הייתה הודעה מהדוד של מסא,

פליט סורי שהצליח להגיע לשוודיה עם משפחתו

כמו גם אחותה הגדולה של מסא.

בקרוב, אנחנו מקווים,
מסא תתאחד עמו בשוודיה,

ועד אז, היא מטופלת
בבית יתומים מקסים באתונה.

ודואא? ובכן, השמועות לגבי סיפור ההישרדות
שלה עשו כנפיים גם כן.

והתקשורת כתבה אודות האישה העדינה,

שקשה לדמיין כיצד שרדה כל הזמן הזה

בתנאים כאלה בלב ים,

ועדיין להציל חיים של אחרים.

האקדמיה של אתונה,
אחד המוסדות היוקרתיים של יוון,

העניקה לה עיטור גבורה.

והיא ראויה לכל השבחים האלה,

ומגיעה לה הזדמנות שנייה.

אבל היא רוצה עדיין להגיע לשוודיה,

היא רוצה להתאחד עם משפחתה שם.

היא רוצה לקחת את אמה ואת אביה
ואת אחיה הקטנים

להוציא גם אותם ממצריים,

ואני מאמינה שהיא תצליח בכך.

היא רוצה להיות עורכת דין, או מדינאית,

או משהו שיכול לסייע להילחם בחוסר צדק.

הוא שורדת יוצאת מן הכלל.

אבל אני חייבת לשאול:

מה אם היא לא הייתה צריכה
לקחת את הסיכון הזה?

מדוע היה עליה לעבור את כל זה?

מדוע לא הייתה עבורה דרך חוקית
ללמוד באירופה?

מדוע מסא לא יכולה לקחת מטוס לשוודיה?

מדוע באסם לא יכול היה לחפש עבודה?

מדוע אין תכנית יישוב מחדש
של פליטים סורים,

קורבנות המלחמה הנוראית ביותר של ימינו?

העולם עשה את זה עבור הוייטנאמים בשנות ה70,
מדוע לא עכשיו?

מדוע משקיעים כל כך מעט במדינות השכנות

שמספקות מקלט לכל כך הרבה פליטים?

ולמה, שאלת המפתח,

נעשה כל כך מעט כדי לעצור
את המלחמות, את הרדיפות

ואת העוני שגורם לכל כך הרבה אנשים

לצאת אל חופי אירופה?

עד שיימצא פתרון לבעיות האלה,

אנשים ימשיכו לצאת אל החופים

ולחפש בטחון ומקלט.

ומה יקרה בעתיד?

ובכן, זו בעיקר הבחירה של אירופה.

ואני מבינה את החשש בציבור.

אנשים חוששים לבטחונם, לכלכלות שלהם,
משינויי התרבות בארצם,

אבל האם זה חשוב יותר מאשר להציל חיי אדם?

כי יש כאן משהו בסיסי,

שלדעתי גובר על כל השאר,

וזו האנושיות המשותפת לכולנו.

אף אדם שבורח ממלחמה או מרדיפות

לא צריך היה למות בחציית ים
כדי להגיע למקלט.

(מחיאות כפיים)

דבר אחד בטוח,

אף פליט לא היה עולה
על הסירות המסוכנות ההן

אילו יכול היה לשגשג במקום מוצאו.

ואף מהגר לא היה יוצא למסע המסוכן הזה

אילו היה מספיק אוכל לו ולילדיו.

ואף אחד לא היה משקיע את כל חסכונותיו

בידיהם של אותם מבריחים ידועים לשמצה

אילו הייתה דרך חוקית להגר.

אז בשם מסא הקטנה

ובשם דואא

ובשם באסם

ובשם אותם 500 אנשים שטבעו למוות איתם

האם נוכל להבטיח שמותם לא היה לשוא?

האם נוכל לקבל השראה מהמקרה הזה,

ולנקוט עמדה למען עולם
שבו חיי כל אדם חשובים?

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)