Return to Video

TEDxEast - שרה קיי - כמה חיים אתה יכול לחיות?

  • 0:15 - 0:21
    (שרה) אני רואה את הירח. הירח רואה אותי.
  • 0:21 - 0:27
    הירח רואה מישהו שאני לא רואה.
  • 0:27 - 0:33
    אלוהים ברך את הירח, ואלוהים ברך אותי,
  • 0:33 - 0:40
    ואלוהים ברך את אותו מישהו שאני לא רואה.
  • 0:40 - 0:46
    אם אגיע לגן עדן, לפניך,
  • 0:46 - 0:53
    אני אעשה חור ואמשוך אותך אלי.
  • 0:53 - 0:58
    ואכתוב את שמך, על כל כוכב,
  • 0:58 - 1:02
    וככה העולם,
  • 1:02 - 1:06
    לא יראה רחוק כל כך.
  • 1:06 - 1:10
    האסטרונאוט לא יבוא לעבודה היום.
  • 1:10 - 1:11
    הוא התקשר להודיע שהוא חולה.
  • 1:11 - 1:17
    הוא כיבה את הטלפון הנייד, הלפטופ, הביפר, השעון המעורר.
  • 1:17 - 1:20
    יש חתול צהוב שמן ישן על הכורסה שלו,
  • 1:20 - 1:22
    טיפות גשם על החלון,
  • 1:22 - 1:25
    ואף לא רמז לקפה באוויר המטבח.
  • 1:25 - 1:27
    כולם נרגשים.
  • 1:27 - 1:31
    המהנדסים בקומה ה-15 הפסיקו לעבוד על מכונת החלקיקים שלהם.
  • 1:31 - 1:33
    חדר האי-כבידה דולף
  • 1:33 - 1:34
    ואפילו הילד המנומש עם המשקפיים,
  • 1:34 - 1:37
    שהתפקיד היחיד שלו הוא להוציא את האשפה, עצבני,
  • 1:37 - 1:40
    משחק עם השקית, שופך את קליפת הבננה ואת כוס הנייר.
  • 1:40 - 1:41
    אף אחד לא שם לב.
  • 1:41 - 1:44
    הם עסוקים מדי בחישוב מחדש של מה כל זה אומר לגבי הזמן האבוד.
  • 1:44 - 1:47
    כמה גלקסיות אנחנו מאבדים בכל שנייה.
  • 1:47 - 1:49
    כמה זמן עד שאפשר לשגר את הרקטה הבאה, איפה שהו.
  • 1:49 - 1:52
    אלקטרון מתעופף בענן האנרגיה שלו.
  • 1:52 - 1:53
    חור שחור התפרץ.
  • 1:53 - 1:56
    אם מסיימת לערוך את השולחן לארוחת הערב.
  • 1:56 - 1:58
    מרתון "חוק וסדר" מתחיל.
  • 1:58 - 2:00
    האסטרונאוט ישן.
  • 2:00 - 2:02
    הוא שכח לכבות את השעון שלו,
  • 2:02 - 2:05
    שמתקתק, כמו זרם מטאלי על מפרק ידו.
  • 2:05 - 2:07
    הוא לא שומע אותו.
  • 2:07 - 2:10
    הוא חולם על שוניות אלמוגים ועל פלנקטון.
  • 2:10 - 2:13
    האצבעות שלו מוצאות את הציפה, תורן האנייה שלו.
  • 2:13 - 2:15
    הוא מתהפך על צידו. פוקח את עיניו מיד.
  • 2:15 - 2:21
    הוא חושב שלצוללנים בטח יש את העבודה הכי נפלאה בעולם.
  • 2:21 - 2:24
    כלכך הרבה מים שאפשר לגלוש דרכם!
  • 2:26 - 2:31
    (מחיאות כפיים)
  • 2:31 - 2:33
    תודה לכם.
  • 2:33 - 2:37
    כשהייתי ילדה, לא יכולתי לתפוש את הרעיון
  • 2:37 - 2:40
    שאפשר לחיות רק מהלך חיים אחד.
  • 2:40 - 2:42
    אני לא מתכוונת לזה כמטפורה.
  • 2:42 - 2:45
    אני מתכוונת, ממש חשבתי שתהייה לי הזדמנות לעשות
  • 2:45 - 2:48
    כל דבר שיש לעשות
  • 2:48 - 2:50
    ולהיות כל דבר שאפשר להיות.
  • 2:50 - 2:52
    זה היה רק עניין של זמן בשבילי.
  • 2:52 - 2:55
    ולא היתה כל מגבלה של גיל, מגדר,
  • 2:55 - 2:58
    או גזע, או אפילו תקופת זמן מתאימה.
  • 2:58 - 3:01
    הייתי בטוחה שאני הולכת ממש לחוות
  • 3:01 - 3:06
    איך זה מרגיש להיות מנהיגה של תנועת זכויות אזרח,
  • 3:06 - 3:08
    או ילד בן עשר בחווה בתקופת סופות החול של שנות ה-30,
  • 3:08 - 3:12
    או קיסר משושלת טאנג בסין.
  • 3:12 - 3:15
    אמא שלי אומרת שכשאנשים שאלו אותי
  • 3:15 - 3:20
    מה אני רוצה להיות כשאגדל, בדר"כ עניתי נסיכה-בלרינה-אסטרונאוטית.
  • 3:20 - 3:25
    ומה שהיא לא מבינה זה שלא ניסיתי להמציא איזה תעסוקת-על משולבת.
  • 3:25 - 3:29
    אני מניתי דברים שחשבתי שתהיה לי הזדמנות להיות:
  • 3:29 - 3:32
    נסיכה, ובלרינה, ואסטרונאוטית.
  • 3:32 - 3:34
    ואני די בטוחה שהרשימה נמשכה עוד משם.
  • 3:34 - 3:37
    בד"כ פשוט היו קוטעים אותי.
  • 3:37 - 3:42
    זו אף פעם לא היתה שאלה של אם אני הולכת לעשות משהו, אלא מתי.
  • 3:42 - 3:45
    והייתי בטוחה שאם אני הולכת לעשות את הכל,
  • 3:45 - 3:47
    המשמעות היא שאני בטח אצטרך לזוז די מהר,
  • 3:47 - 3:49
    בגלל שהיו הרבה דברים שהייתי צריכה לעשות.
  • 3:49 - 3:51
    אז החיים שלי היו במצב תמידי של למהר.
  • 3:51 - 3:53
    תמיד פחדתי שאני לא מספיקה.
  • 3:53 - 3:57
    מכיוון שגדלתי בניו-יורק, עד כמה שיכולתי לראות,
  • 3:57 - 4:00
    למהר היה דבר די נורמלי.
  • 4:00 - 4:04
    אבל, ככל שהתבגרתי, ספגתי את ההבנה,
  • 4:04 - 4:08
    שאני לא הולכת לזכות לחיות יותר ממהלך חיים אחד
  • 4:08 - 4:11
    רק ידעתי איך זה מרגיש להיות נערה בגיל ההתבגרות
  • 4:11 - 4:12
    בניו-יורק,
  • 4:12 - 4:15
    לא ילד בגיל ההתבגרות בניו- זילנד,
  • 4:15 - 4:18
    ולא מלכת הכיתה בקנזס.
  • 4:18 - 4:21
    יכולתי לראות רק דרך נקודת המבט שלי וזה היה בערך אז
  • 4:21 - 4:23
    שהפכתי לאובססיבית לגבי סיפורים,
  • 4:23 - 4:25
    בגלל שדרך סיפורים יכולתי לראות
  • 4:25 - 4:30
    דרך נקודות מבט של אחרים, גם אם לזמן קצר או באופן לא מושלם.
  • 4:30 - 4:34
    והתחלתי להשתוקק לשמוע חוויות של אחרים
  • 4:34 - 4:37
    בגלל שכל כך קינאתי שהיו חיים שלמים אחרים
  • 4:37 - 4:39
    שאני לעולם לא אוכל לחיות, ורציתי לשמוע
  • 4:39 - 4:41
    על כל מה שאני מפספסת.
  • 4:41 - 4:43
    ודרך יחס של העברה, הבנתי
  • 4:43 - 4:46
    שאנשים מסוימים לעולם לא יזכו לחוות את התחושה
  • 4:46 - 4:49
    של להיות נערה בגיל ההתבגרות בעיר ניו-יורק.
  • 4:49 - 4:51
    כלומר שהם לעולם לא ידעו
  • 4:51 - 4:54
    איך מרגישה נסיעה ברכבת התחתית אחרי הנשיקה הראשונה שלך,
  • 4:54 - 4:57
    או איך נהיה שקט כשיורד שלג,
  • 4:57 - 4:59
    ורציתי שהם ידעו, רציתי להגיד להם
  • 4:59 - 5:02
    וזה הפך להיות מוקד האובססיה שלי.
  • 5:02 - 5:05
    העסקתי את עצמי בסיפור סיפורים, בהחלפתם ובאיסופם.
  • 5:05 - 5:08
    ורק לאחרונה הבנתי
  • 5:08 - 5:12
    שאני לא יכולה תמיד למהר את השירה.
  • 5:12 - 5:16
    באפריל לכבוד חודש השירה הלאומי יש אתגר כזה,
  • 5:16 - 5:19
    משוררים רבים בקהילת השירה משתתפים בו,
  • 5:19 - 5:21
    והוא נקרא אתגר ה 30/30.
  • 5:21 - 5:27
    הרעיון הוא שכותבים שיר חדש בכל יום ויום בחודש אפריל.
  • 5:27 - 5:30
    בשנה שעברה ניסיתי את זה בפעם הראשונה, והתרגשתי
  • 5:30 - 5:34
    מהיעילות שבה הצלחתי להפיק שירה.
  • 5:34 - 5:38
    אבל בסוף החודש הסתכלתי אחורה על 30 השירים שכתבתי,
  • 5:38 - 5:42
    וגיליתי שכולם ניסו לספר את אותו הסיפור,
  • 5:42 - 5:47
    ושלקח לי 30 ניסיונות כדי להבין איך אני רוצה לספר אותו.
  • 5:47 - 5:51
    והבנתי שזה כנראה נכון לגבי סיפורים אחרים בקנה מידה גדול יותר.
  • 5:51 - 5:53
    יש לי סיפורים שניסיתי לספר במשך שנים,
  • 5:53 - 5:57
    משכתבת ומשכתבת ותמיד מחפשת את המילים הנכונות.
  • 5:57 - 6:01
    יש משורר צרפתי, מסאי בשם פאול וואלרי
  • 6:01 - 6:05
    שאמר ששיר לעולם אינו מסתיים, הוא רק ננטש.
  • 6:05 - 6:07
    וזה מפחיד אותי מאד בגלל שהמשמעות היא
  • 6:07 - 6:11
    שהייתי יכולה להמשיך לערוך ולשכתב לנצח ושזה תלוי בי להחליט
  • 6:11 - 6:16
    מתי שיר גמור ומתי אני יכולה לעזוב אותו.
  • 6:16 - 6:18
    וזה עומד בניגוד מוחלט לטבע האובססיבי מאד שלי לנסות
  • 6:18 - 6:22
    למצוא את התשובה הנכונה, והמילים המושלמות, והמבנה הנכון.
  • 6:22 - 6:27
    ואני משתמשת בשירה בחיי, כאמצעי שעוזר לי לנווט ולעבד דברים.
  • 6:27 - 6:30
    אבל רק בגלל שאני מסיימת שיר, זה לא אומר שפתרתי
  • 6:30 - 6:33
    את מה שהטריד אותי.
  • 6:33 - 6:35
    אני אוהבת לבקר שירים ישנים,
  • 6:35 - 6:39
    בגלל שזה מראה לי בדיוק איפה הייתי באותו הרגע.
  • 6:39 - 6:41
    ומה היה הדבר שניסיתי לנווט והמילים
  • 6:41 - 6:43
    שבחרתי כדי שיעזרו לי.
  • 6:43 - 6:47
    עכשיו, יש לי סיפור שאני מסתבכת איתו שנים על גבי שנים
  • 6:47 - 6:50
    ואני לא בטוחה אם מצאתי את המבנה המושלם,
  • 6:50 - 6:52
    או שזה יהיה עוד ניסיון
  • 6:52 - 6:54
    ואני אנסה לשכתב אותו אח"כ
  • 6:54 - 6:56
    בחיפוש אחר דרך טובה יותר לספר אותו.
  • 6:56 - 6:59
    אבל אני יודעת שבהמשך, כשאסתכל אחורה
  • 6:59 - 7:02
    אוכל לדעת שזה המקום שבו הייתי
  • 7:02 - 7:05
    ברגע הזה, וזה מה שניסיתי לנווט,
  • 7:05 - 7:10
    עם המילים האלו, כאן, בחדר הזה, איתכם.
  • 7:11 - 7:13
    אז- חייכו.
  • 7:20 - 7:23
    לא תמיד זה עבד ככה.
  • 7:23 - 7:25
    היתה תקופה שהיה צריך ללכלך את הידיים.
  • 7:25 - 7:29
    כשהיית בחשכה, לרוב, לגשש היה נתון,
  • 7:29 - 7:32
    אם היית צריך יותר ניגודיות, יותר רוויה,
  • 7:32 - 7:35
    כהים כהים יותר, ובהירים בהירים יותר.
  • 7:35 - 7:38
    קראו לזה חשיפה ארוכה. פירושו של דבר שהיית מבלה
  • 7:38 - 7:41
    זמן ארוך יותר בשאיפת כימיקלים, יותר זמן עם הידיים במים.
  • 7:41 - 7:42
    לא תמיד זה היה קל.
  • 7:42 - 7:45
    סבא סטיוארט היה צלם בחיל הים.
  • 7:45 - 7:48
    צעיר, סמוק-פנים עם שרוולים מופשלים,
  • 7:48 - 7:51
    אגרופי אצבעות כמו שורות של מטבעות,
  • 7:51 - 7:55
    הוא נראה כמו פופאיי המלח, שקם לתחייה.
  • 7:55 - 7:56
    חיוך עקום, ציצת שער חזה,
  • 7:56 - 8:00
    הוא הופיע במלחמת העולם השנייה, עם חיוך טיפשי ותחביב.
  • 8:00 - 8:02
    ככשאלו אותו אם הוא ידע הרבה על צילום,
  • 8:02 - 8:06
    הוא שיקר, למד לקרוא את אירופה כמו מפה,
  • 8:06 - 8:09
    הפוך, מגובה מטוס קרב,
  • 8:09 - 8:12
    מצלמה מתקתקת, עפעפיים נפתחות, החושך החשוך ביותר
  • 8:12 - 8:14
    והבוהק הבהיר ביותר.
  • 8:14 - 8:17
    הוא למד מלחמה כאילו יכל לקרוא את הדרך שלו הביתה.
  • 8:17 - 8:19
    כשגברים אחרים חזרו, הם הניחו את הנשקים שלהם להחליד,
  • 8:19 - 8:23
    אבל הוא, חזר עם העדשות והמצלמות הביתה.
  • 8:23 - 8:26
    פתח חנות, הפך את זה לעסק משפחתי.
  • 8:26 - 8:29
    אבא שלי נולד לתוך העולם הזה של שחור ולבן.
  • 8:29 - 8:33
    ידי הכדורסל שלו למדו את הקליק וההחלקה
  • 8:33 - 8:35
    של עדשה לתוך מסגרת, סרט לתוך מצלמה,
  • 8:35 - 8:37
    כימיקל לתוך מיכל פלסטיק.
  • 8:37 - 8:40
    אבא שלו הכיר את הציוד אבל לא את האמנות.
  • 8:40 - 8:42
    הוא הכיר את הכהים אבל לא את הבהירים.
  • 8:42 - 8:46
    אבא שלי למד את הקסם, בילה את הזמן שלו במעקב אחרי אור.
  • 8:46 - 8:49
    פעם הוא חצה את המדינה כדי לעקוב אחרי שריפת יער,
  • 8:49 - 8:52
    צד אותה עם המצלמה שלו שבוע.
  • 8:52 - 8:54
    "עקוב אחרי האור", הוא אמר.
  • 8:54 - 8:56
    "עקוב אחרי האור."
  • 8:56 - 8:58
    יש חלקים שלי שאני רק מזהה מתמונות.
  • 8:58 - 9:02
    הלופט ברח' ווסטר עם המסדרונות החורקים,
  • 9:02 - 9:05
    תקרות בגובה 3.6 מ', הקירות הלבנים והרצפות הקרות.
  • 9:05 - 9:07
    זה היה הבית של אמא שלי, לפני שהיא היתה אמא.
  • 9:07 - 9:10
    לפני שהיתה אישה, היא היתה אמנית.
  • 9:10 - 9:12
    ושני החדרים היחידים בבית,
  • 9:12 - 9:14
    עם קירות שהגיעו עד התקרה,
  • 9:14 - 9:16
    ודלתות שנפתחו ונסגרו,
  • 9:16 - 9:19
    היו השירותים וחדר החושך.
  • 9:19 - 9:21
    את חדר החושך היא בנתה בעצמה, עם כיורים בהזמנה מיוחדת
  • 9:21 - 9:25
    מפלדת אל-חלד, עם מגדיל 20X25
  • 9:25 - 9:27
    שעלה וירד עם ארכובת ענק ידנית,
  • 9:27 - 9:29
    בנק של אורות מאזני- צבע,
  • 9:29 - 9:31
    קיר זכוכית לבן בשביל להסתכל על הדפסים,
  • 9:31 - 9:34
    מתלה ליבוש שנכנס ויצא מהקיר.
  • 9:34 - 9:36
    אמא שלי בנתה לעצמה חדר חושך.
  • 9:36 - 9:37
    ועשתה ממנו בית לעצמה.
  • 9:37 - 9:40
    התאהבה בגבר עם ידי כדורסל,
  • 9:40 - 9:42
    בצורה שבה הוא התבונן באור.
  • 9:42 - 9:44
    הם התחתנו. נולדה להם תינוקת.
  • 9:44 - 9:46
    עברו לבית ליד פארק.
  • 9:46 - 9:49
    אבל הם שמרו על הלופט ברח' ווסטר
  • 9:49 - 9:51
    לימי הולדת וחפש את המטמון.
  • 9:51 - 9:54
    התינוקת הטתה את סקלת הצבע.
  • 9:54 - 9:56
    מילאה את אלבומי התמונות של ההורים שלה בבלונים אדומים
  • 9:56 - 9:57
    וציפוי עוגה צהוב.
  • 9:57 - 10:00
    התינוקת גדלה והפכה לילדה בלי נמשים,
  • 10:00 - 10:01
    עם חיוך עקום,
  • 10:01 - 10:06
    שלא הבינה למה לחברים שלה אין חדרי חושך בבתים שלהם,
  • 10:06 - 10:07
    שאף פעם לא ראתה את הוריה מתנשקים,
  • 10:07 - 10:09
    שמעולם לא ראתה אותם אוחזים ידיים.
  • 10:09 - 10:11
    אבל יום אחד, עוד תינוק הופיע.
  • 10:11 - 10:15
    לתינוק הזה היה שיער חלק מושלם ולחיי מסטיק.
  • 10:15 - 10:17
    הם קראו לו בטטה מתוקה.
  • 10:17 - 10:18
    כשהוא צחק, הוא צחק בקול כה רם,
  • 10:18 - 10:20
    הוא הבריח את היונים במדרגות החירום
  • 10:20 - 10:23
    וארבעתם גרו בבית הזה ליד הפארק.
  • 10:23 - 10:26
    הילדה בלי הנמשים, וילד הבטטה המתוקה,
  • 10:26 - 10:28
    אב כדורסל, ואם חדר החושך
  • 10:28 - 10:31
    והם הדליקו את הנרות שלהם, ואמרו את התפילות שלהם,
  • 10:31 - 10:34
    ופינות התמונות התעגלו.
  • 10:34 - 10:36
    יום אחד נפלו כמה מגדלים
  • 10:36 - 10:40
    והבית ליד הפארק הפך לבית תחת אפר, אז הם ברחו.
  • 10:40 - 10:45
    בתיקי גב, על אופניים לחדרי חושך אבל הלופט ברח' ווסטר
  • 10:45 - 10:49
    נבנה עבור אמנית, לא למשפחה של יונים
  • 10:49 - 10:51
    וקירות שלא מגיעים עד התקרה
  • 10:51 - 10:52
    לא יכולים להחזיק את הצעקות בפנים
  • 10:52 - 10:57
    ואיש עם ידי כדורסל הניח את כלי הנשק שלו להחליד.
  • 10:57 - 11:00
    הוא לא יכל להלחם במלחמה הזו ואף מפה לא הצביעה הביתה.
  • 11:00 - 11:02
    הידיים שלו כבר לא התאימו למצלמה שלו,
  • 11:02 - 11:03
    ולא התאימו לאלו של אשתו,
  • 11:03 - 11:06
    לא התאימו לגוף שלו.
  • 11:06 - 11:09
    ילד הבטטה המתוקה תקע את האגרופים שלו לתוך פיו
  • 11:09 - 11:10
    עד שלא היה לו עוד מה לומר.
  • 11:10 - 11:14
    אז, הילדה בלי הנמשים הלכה לחפש את המטמון לבד.
  • 11:14 - 11:18
    וברח' ווסטר, בבניין עם מסדרונות חורקים,
  • 11:18 - 11:19
    והלופט עם תקרת ה3.6 מטר
  • 11:19 - 11:21
    וחדר חושך עם יותר מדי כיורים
  • 11:21 - 11:24
    מתחת לאור איזון הצבע, היא מצאה פתק,
  • 11:24 - 11:29
    מוצמד בנעץ לקיר, שארית של זמן לפני מגדלים,
  • 11:29 - 11:31
    מזמן לפני תינוקות.
  • 11:31 - 11:37
    ועל הפתק היה כתוב: "בחור ממש אוהב בחורה שעובדת בחדר חושך."
  • 11:37 - 11:41
    עברה שנה עד שאבא שלי הרים שוב מצלמה.
  • 11:41 - 11:44
    בפעם הראשונה שיצא, עקב אחרי אורות חג המולד,
  • 11:44 - 11:46
    שניקדו את דרכם דרך עצי העיר ניו-יורק.
  • 11:46 - 11:51
    נקודות קטנטנות של אור, מהבהבות החוצה אליו, מהחושך החשוך ביותר.
  • 11:51 - 11:55
    שנה לאחר מכן הוא חצה את המדינה כדי לעקוב אחרי שריפת יער,
  • 11:55 - 11:58
    נשאר שבוע כדי לצוד אותה עם המצלמה שלו,
  • 11:58 - 11:59
    היא החריבה את החוף המערבי
  • 11:59 - 12:01
    אכלה משאיות 18-גלגלים בדרכה.
  • 12:01 - 12:03
    בצד השני של המדינה,
  • 12:03 - 12:06
    אני הלכתי לכיתה וכתבתי שיר בשולי המחברת שלי.
  • 12:06 - 12:09
    שנינו למדנו את אמנות הלכידה.
  • 12:09 - 12:11
    אולי אנחנו לומדים את אמנות האימוץ אל הלב.
  • 12:11 - 12:16
    אולי אנחנו לומדים את אמנות השחרור.
  • 12:16 - 126:07
    תודה לכם. (מחיאות כפיים)
Title:
TEDxEast - שרה קיי - כמה חיים אתה יכול לחיות?
Description:

שרה קיי, מייסדת Project V.O.I.C.E מופיעה ומדברת על לחיות דרך סיפורים ועל ללמוד להפסיק למהר.

more » « less
Video Language:
English
Team:
TED
Project:
TEDxTalks
Duration:
12:24
Ido Dekkers approved Hebrew subtitles for TEDxEast - Sarah Kay - How many lives can you live?
Ido Dekkers accepted Hebrew subtitles for TEDxEast - Sarah Kay - How many lives can you live?
Ido Dekkers edited Hebrew subtitles for TEDxEast - Sarah Kay - How many lives can you live?
Ariella Cwikel added a translation

Hebrew subtitles

Revisions