מדוע עדי-ראייה טועים?

סקוט פרייזר חוקר כיצד המוח האנושי זוכר פשעים ומעיד עליהם. בהרצאה מטלטלת זו, המתמקדת ברצח קטלני שאירע בזמן השקיעה, הוא טוען שאפילו עדי ראיה שקרובים לזירת הפשע עלולים לייצר "זכרונות" שלא ראו בפועל? מדוע? משום שהמוח מתעב ריק.

הרצח התרחש לפני
קצת יותר מ-21 שנה,

ב-18 לינואר 1991,

בקהילת פרברים קטנה בלינווד שבקליפורניה,

קילומטרים ספורים דרומית-מזרחית
ללוס אנג'לס,

אב אחד יצא מביתו

כדי לומר לבנו ולחמשת חבריו

שהגיע הזמן שיפסיקו לשרוץ
על מדשאת הבית והמדרכה,

ושילכו הביתה
יגמרו להכין שיעורי-בית

ויתכוננו ללכת לישון.

ובעוד האב נותן
את ההוראות האלה,

הגיעה מכונית בנסיעה איטית,

וברגע שהיא עברה ליד האבא והנערים,

נשלפה יד מחלון הנוסע שליד הנהג,

ובום, בום!
האב נהרג.

והמכונית האיצה ונמלטה.

המשטרה והחוקרים היו יעילים להפליא.

הם בדקו את כל העבריינים המועדים,

ובתוך פחות מ-24 שעות,
הם בחרו את החשוד שלהם:

פרנציסקו קאריו, נער בן 17

שגר במרחק 2-3 רחובות ממקום הירי.

הם מצאו תמונות שלו.
הם הכינו סדרת תמונות,

וביום שלאחר הירי,

הם הראו אותן לאחד הצעירים
והוא אמר:

"התמונה הזאת.

"זהו היורה שראיתי,
זה האיש שהרג את האב."

זה היה כל השימוע הראשוני
שהיה נחוץ לשופט

כדי להעמיד את מר קאריו לדין
על רצח מדרגה ראשונה.

במהלך החקירה שלפני המשפט עצמו,

הוצגו לפני כל אחד
מחמשת הנערים צילומים.

אותה סדרת צילומים.

התמונה שלמיטב ידיעתנו היתה כנראה
זו שהוצגה להם בסדרת הצילומים,

היא זו שבפינה השמאלית התחתונה
של סדרת הצילומים האלה.

הסיבה שאנו לא לגמרי בטוחים

נובעת מאופי שימור הראיות

במערכת המשפטית שלנו.

ולכך אפשר להקדיש אח"כ
הרצאת TEDx שלמה.

(צחוק)

במשפט עצמו

העידו כל ששת הנערים,

והם חזרו שוב על הזיהוי שלהם
בסדרת הצילומים.

הוא הורשע
ונגזר עליו מאסר עולם,

והוא הועבר לכלא "פולסום".

אז מה הבעיה?

מקרה פשוט וברור,
משפט הוגן, חקירה מקיפה.

אה, כן.
האקדח מעולם לא נמצא.

איש לא זיהה את הרכב

שממנו היורה הושיט את זרועו,

ואיש לא הורשע בתור הנהג
ברכבו של היורה.

ומה עם האליבי של מר קאריו?

מי מההורים כאן באולם
לא ישקר

בנוגע למקום הימצאם
של בנו או בתו

בחקירת רצח?

הוא נשלח לכלא,

כשהוא ממשיך להתעקש בנוגע לחפותו,

והוא המשיך לטעון כך בעקביות
במשך 21 שנה.

אז מה הבעיה?

למעשה, הבעיות במקרה מסוג זה
לובשות צורות רבות

בעקבות עשרות שנים
של מחקר מדעי על הזכרון האנושי.

ראשית כל,
ישנו כל הניתוח הסטטיסטי

שעשה "מיזם החפים מפשע",

וממנו ידוע לנו שישנם בערך
250, 280 מקרים מתועדים

של אנשים שהורשעו
על לא עוול בכפם,

ולבסוף זוכו,
לפעמים ממש לפני הוצאה להורג,

על סמך ניתוח דנ"א עדכני,

והאם ידוע לכם שמעל 3/4
מכל מקרים הזיכוי הללו

היו קשורים בזיהוי
ע"י עדי-ראיה בלבד

במשפט שבו הם הורשעו?

אנו יודעים שזיהוי ע"י עד-ראיה
עלול להיות מוטעה.

היתר נובע מהיבט מעניין
של הזכרון האנושי

שנוגע לתפקודי מוח מסוימים
ושאותו אוכל לסכם למען הקיצור

בשורה אחת פשוטה:

המוח מתעב ריק.

אפילו בתנאי התצפית
הטובים ביותר

בתנאים הכי טובים,

אנו מזהים, מקודדים
ומאחסנים במוח

רק רסיסים מכל החווייה
שמתרחשת לפנינו,

ואלה מאוחסנים
במקומות שונים במוח.

אז כאשר חשוב לנו להיזכר

מה היה הדבר שחווינו,

יש לנו מאגר לא שלם, חלקי,

ומה קורה?

מתחת לסף המודעות,
מבלי שיידרש מניע כלשהו

המוח ממלא את החסר
ומוסיף מידע לא אמיתי,

מידע שלא אוחסן במקור,

דרך היקשים והשערות,

ממקורות מידע שהגיעו אליך, הצופה,
אחרי התצפית עצמה.

אבל זה קורה ללא מודעות

ואינך אפילו מודע לכך
שזה מתרחש.

קוראים לכך "זכרונות משוחזרים".

זה קורה לנו בכל תחומי החיים
וכל הזמן.

אלה היו שני השיקולים, בין האחרים --

זיכרון משוחזר, העובדה בקשר
ליכולת הטעות של עדי הראיה --

זה היה חלק מהחקירה שערכה
קבוצת עורכי-דין לערעורים

בראשותו של עו"ד מדהים
בשם אלן אגרס

שגייסו את כל נסיונם וכשרונותיהם

והגישו עצומה לערכאה גבוהה יותר

למשפט חוזר עבור פרנציסקו קאריו.

הם הביאו אותי להעיד,
כנוירופיזיולוג מז"פ,

כי אני מתמחה בתחום הזיהוי
על-פי זכרון עדי-ראייה,

וזה הרי הגיוני במקרה הזה, נכון?

אבל גם כי אני מומחה
שיכול להעיד

על טיבה
של ראיית הלילה האנושית.

ואיך זה קשור?

ובכן, כשמעיינים בחומר המשפטי
בתיק של קאריו,

אחד הדברים הבולטים הוא

שהחוקרים אמרו
שהיתה תאורה טובה

בזירת הפשע, באתר הירי.

ובמשפט, הנערים העידו
שהם ראו הכל היטב.

אבל זה קרה באמצע ינואר,

בחצי-הכדור הצפוני,
בשבע בערב.

וכשעשיתי את החישובים
של נתוני אור הירח והשמש

במיקום הזה בכדור הארץ
במועד אירוע הירי,

אכן התברר שזה היה
הרבה אחרי הדמדומים

ובאותו לילה לא היה ירח.

ולכן כל האור שם,
שהגיע מהשמש ומהירח,

הוא מה שאתם רואים
כאן על המסך.

התאורה היחידה באזור זה
היתה חייבת לנבוע

ממקורות מלאכותיים,

ובשלב הזה יצאתי וביצעתי
שחזור של זירת האירוע

בעזרת מדי-אור
ומדידות תאורה שונות,

ועוד כל מיני מדידות

של תפישת הצבעים בחושים,
בעזרת מצלמות מיוחדות

וסרט צילום במהירות גבוהה, כן?

לקחתי את כל המדידות
ותיעדתי אותן,

ואז צילמתי תמונות,
וכך נראתה זירת האירוע במועד הירי

ממיקום הנערים

כשהביטו במכונית החולפת ויורה.

זהו מבט היישר לרוחב הרחוב
מן המקום בו הם עמדו.

זיכרו שלפי הדו"ח של החוקרים
התאורה היתה טובה.

הנערים אמרו שהם הצליחו
לראות היטב.

זהו מבט לכיוון מזרח,
לאן שהרכב היורה האיץ ונמלט,

וזו התאורה היישר
מאחורי האב והנערים.

וכמו שאתם רואים,
זו לכל היותר תאורה גרועה.

איש לא יכול לומר שהאזור מואר
ושזו תאורה טובה,

ולמעשה, ככל שהתמונות האלה טובות --

ואני צילמתי אותן כי ידעתי
שאצטרך להעיד בבית המשפט

ותמונה טובה מאלף מלים
כשמנסים לדבר במספרים

ולהסביר מושגים מופשטים כמו "לוקס",
יחידת המידה הבינלאומית של תאורה,

וערכי מבחן "אישיהארה" לתפישת צבעים.

כשמסבירים זאת לאנשים
שאינם מצויים בהיבטים המדעיים האלה

הם הופכים אדישים
כמו לטאות בשמש הצהריים.

זה כמו לדבר על המשיק
של זווית הראייה, כן?

העיניים שלהם נעשות מזוגגות, כן?

עד-מומחה צריך גם להיות
מורה טוב,

לתקשר היטב,
וזו חלק מהסיבה

מדוע צילמתי את התמונות,
לא רק כדי להראות

היכן מקורות התאורה,
ומה שאנו מכנים "תאורת זליגה",

הפיזור, אלא גם כדי
שיהיה קל יותר

למי ששופט את העובדות
להבין את הנסיבות.

אז אלה כמה מהתמונות
בהן השתמשתי בעדותי.

אך מבחינתי כמדען,

יותר חשובות הן אותן קריאות,
הקריאות של מד-האור,

שאותן אני יכול להפוך
לתחזיות ממשיות

של כושר הראייה של העין האנושית
בנסיבות המסוימות האלה.

ולפי הקריאות שלי,
אותן תיעדתי בזירת האירוע

באותם תנאי שמש וירח

באותו מועד וכו' וכו'

יכולתי לקבוע

שלא יכלה להיות
תפישת-צבעים אמינה,

שהיא גורם מכריע בזיהוי פנים,

ושיכלה להיות רק ראיה סטוקופטית,

כלומר שהיתה
רמת-הפרדה נמוכה מאד,

מה שאנו מכנים
"זיהוי גבולי",

ושיותר מכך, בגלל שהעיניים
היו ודאי מורחבות מאד

בתנאי התאורה האלה,
עומק השדה,

המרחק שבו ניתן להתמקד
ולראות פרטים,

היה ודאי פחות מ-45 ס"מ.

העדתי על כך בבית המשפט,

ואף שהשופט היה קשוב מאד,
זה היה שימוע ממושך מאד

של העתירה הזו למשפט חוזר,
וכתוצאה מכך,

ראיתי בזווית עיני

שהשופט אולי עשוי להזדקק

למעט יותר שכנוע

מאשר סתם מספרים.

ובנקודה זו נעשיתי קצת חצוף,

ופניתי אל השופט ואמרתי:

"כבודו, נראה לי שעליך לצאת
ולראות בעצמך את זירת האירוע."

ייתכן שבנימה שלי היתה
יותר התגרות מאשר בקשה --

(צחוק)

בכל אופן, ייאמר לזכותו של האיש
שהיה לו האומץ

לומר: "כן. אעשה זאת."

זעזוע בתולדות המשפט האמריקאית.

אז מצאנו תנאים זהים,

שיחזרנו מחדש את כל העסק,

הוא הגיע עם חטיבה שלמה
של שוטרים ממשרד השריף

כדי שיגנו עליו באותה קהילה.

(צחוק)

העמדנו אותו ממש קצת ברחוב,

קרוב יותר לרכב החשוד,
הרכב של היורה,

מכפי שהיו הנערים,

והוא עמד כמה מטרים
הרחק מן המדרכה

לכיוון מרכז הרחוב.

שלחנו מכונית שתחלוף לידו,

אותו רכב שתיארו הנערים,

היו בו נהג ונוסע,

ואחרי שהרכב חלף ליד השופט

הנוסע הושיט את ידו,

הצביע בה אחורה לעבר השופט
בעוד הרכב ממשיך בנסיעה,

בדיוק כפי שהנערים
תיארו זאת, כן?

לא היה לו ביד
אקדח אמיתי,

אלא חפץ שחור שדמה
לאקדח המתואר.

הוא הצביע בו,
וזה מה שהשופט ראה.

הנה הרכב
במרחק 10 מטר מהשופט.

יש זרוע שבולטת מצד הנוסע

ומצביעה אחורה לכיוונכם.

המרחק הוא 10 מטרים.

כמה מהנערים אמרו למעשה שהרכב

היה במרחק 5 מטרים
כשנורו היריות.

אז הנה 5 מטרים.

בנקודה זו נעשיתי
מעט מודאג.

עם השופט הזה
לא כדאי לשחק פוקר.

הוא שלט ברוחו לגמרי.
לא ראיתי אפילו ניד-גבה.

לא ראיתי שום הטיה של הראש.

לא היה לי צל של מושג
מה התגובה שלו,

ואחרי שהוא צפה בשחזור,

הוא פנה אלי ושאל:

"יש משהו נוסף
שאתה רוצה שאראה?"

אמרתי: "כבודו,"

ולא ברור לי אם קיבלתי אומץ
מהמדידות המדעיות שהיו לי בכיס

ומן האמון שלי בדיוקן,

או אם זו היתה טפשות לשמה.

שזה מה שחשבו עורכי הדין
של ההגנה-- (צחוק)

כשהם שמעו אותי אומר:

"כן, כבודו,
אני רוצה שתישאר לעמוד שם

"ואני רוצה שהרכב יעשה
סיבוב נוסף,

"ויגיע אליך, ואני רוצה
שהוא יעצור

"ממש מולך,
במרחק של כמטר ממך,

"ואני רוצה שהנוסע
יושיט את ידו

"האוחזת בחפץ שחור
ויכוון אותו בדיוק אליך,

"ואתה רשאי להביט בו
כמה זמן שתרצה."

וזה מה שהוא ראה.
(צחוק)

שימו לב, וזה מה שהופיע
בדו"ח הבדיקה שלי,

שכל עיקר האור מגיע מצפון,

משמע שפרצופו של היורה

היה אטום לגמרי מבחינת התאורה.
הוא מואר מאחור.

יותר מזה, גג הרכב

יוצר את מה שאנו מכנים
"ענן צל" בתוך הרכב

שמשחיר אותו עוד יותר.

ומדובר על מרחק של כמטר.

מדוע לקחתי
את הסיכון הזה?

ידעתי שעומק השדה
היה 45 ס"מ או פחות.

במרחק של כמטר,
זה היה באותה מידה יכול להיות

במרחק של מגרש כדורגל.

זה מה שהוא ראה.

הוא חזר לבית המשפט,
היו עוד כמה ימי שמיעת עדויות.

ובסופו של דבר הוא פסק
שהוא נעתר למשפט חוזר.

ויותר מכך,
הוא שיחרר את מר קאריו

כדי שיוכל לסייע
בהכנת ההגנה שלו

אם התביעה תחליט ללכת
למשפט חוזר.

והם החליטו לסגת.

היום הוא אדם חופשי.

(מחיאות כפיים)

כאן הוא מחבק
את סבתה של אשתו.

הוא-- חברתו היתה בהריון
כשהוא עמד למשפט,

וילדה בן.

הוא ובנו לומדים שניהם היום
באוניברסיטת קליפורניה בלונג ביץ'

(מחיאות כפיים)

ומה הדוגמה הזו--

מה חשוב שנזכור מכך?

ראשית כל,
יש היסטוריה ארוכה של איבה

בין המדע והחוק

בתורת המשפט האמריקאית.

יכולתי לענג אתכם
בסיפורי אימים של בורות

מעשרות שנותי כעד-מומחה,

מכך שרק ניסיתי להכניס את המדע
לאולם בית המשפט.

הצד שכנגד תמיד נאבק בכך
ומתנגד לכך.

הצעה אחת היא שכולנו
נענה הרבה יותר על הצורך,

בעזרת מדיניות,
בעזרת נהלים,

להכניס יותר מדע לבית המשפט,

ולדעתי צעד גדול בכיוון זה

הוא להציב יותר דרישות,

עם כל הכבוד לפקולטות למשפטים,

מבחינת המדע, הטכנולוגיה,
ההנדסה, המתמטיקה

בפני מי שבוחר ללמוד משפטים,

כי הם יהפכו לשופטים.

חישבו על האופן בו אנו
בוחרים שופטים בארץ הזו.

זה שונה מאד מאשר
ברוב התרבויות האחרות, נכון?

הדבר השני שברצוני להציע,

האזהרה שעל כולנו לזכור,

שאני מזכיר לעצמי ללא הרף,

היא:
כמה באמת מדויקים הזכרונות

שאנו יודעים שהם אמיתיים,
שאנו מאמינים להם?

יש עשרות שנות מחקר,

דוגמאות על גבי דוגמאות
של מקרים כאלה,

שבהם אנשים מאמינים באמת ובתמים.
איש מהנערים הללו

שזיהו אותו,

לא חשב שהוא מצביע
על האדם הלא-נכון.

איש מהם לא חשב
שהוא לא יכול היה לראות את פניו.

כולנו צריכים להיות זהירים מאד.

כל זכרונותינו
הם זכרונות משוחזרים.

הם התוצר
של מה שחווינו במקור,

יחד עם כל מה שקרה
לאחר מכן.

הם דינמיים.

הם ניתנים לעיצוב.
הם הפכפכים,

ולכן על כולנו לזכור להיזהר,

כי הדיוק של זכרונותינו

לא נמדד לפי כמה הם ברורים

או לפי המידה בה אנו משוכנעים
שהם נכונים.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)