אדי רמה: לקחת בחזרה את העיר בעזרת צבע

ייפה את העיר, הילחם בשחיתות. אדי רמה נקט בשיטה הפשוטה לכאורה הזו בתור ראש העיר של טירנה, אלבניה, כאשר הוא החדיר גאווה באזרחים באמצעות שינוי המרחב הציבורי על ידי שימוש בצבע. רמה הפחית את הפשע באמצעות פרוייקטים השמים את האנשים במרכז - והראה לאזרחים שלו שהם יכולים לסמוך על המנהיגים שלהם. (צולם ב-TEDxThessaloniki).

בגלגול הקודם שלי הייתי אמן

אני עדיין מצייר. אני אוהב אמנות.

אני אוהב את השמחה שצבע יכול להביא לחיים שלנו

ולקהילות שלנו,

ואני מנסה להביא משהו מהאמן שבי

לפוליטיקה שלי,

ואני רואה

חלק מהעבודה שלי היום, הסיבה שבגללה אני כאן,

אינה רק כדי לפרסם את המפלגה שלי,

אלא למען הפוליטיקה, והתפקיד שהיא יכולה למלא

בשיפור החיים שלנו.

במשך 11 שנים הייתי ראש העיר של טירנה, הבירה שלנו.

התמודדנו עם אתגרים רבים.

אמנות היתה חלק מהתשובה,

והשם שלי, ממש בהתחלה,

נקשר לשני דברים:

הריסת מבנים לא חוקיים

על מנת לקבל בחזרה את המרחב הציבורי,

והשימוש בצבעים על מנת להחיות את התקווה

שאבדה בעיר שלי.

אבל השימוש הזה בצבעים לא היה רק מעשה אמנות.

למעשה, זה היה סוג של עשייה פוליטית

בהקשר שבו תקציב העיר שעמד לרשותי לאחר שנבחרתי

היה מוגבל לאפס נקודה משהו.

כאשר צבענו את הבניין הראשון,

על ידי כך שהשפרצנו כתום בוהק על אפור משמים

בחזית הבניין,

קרה משהו שלא יכולנו לדמיין.

נוצר פקק תנועה

והתאסף קהל של אנשים

כאילו קרתה שם איזו תאונה מדהימה,

או ביקור פתע של כוכב רוק.

הצרפתי מהאיחוד האירופי שהיה אחראי למימון

מיהר לעצור את מלאכת הצביעה.

הוא צרח שהוא יחסום את המימון.

"אבל למה?" שאלתי.

"כי הצבעים שהזמנת

לא תואמים את התקן האירופי", הוא השיב.

"אם כך", אמרתי לו

"הסביבה לא תואמת את התקן האירופי,

למרות שזה לא מה שאנחנו רוצים,

אבל אנחנו נבחר את הצבעים בעצמנו,

כי זה בדיוק מה שאנחנו רוצים.

ואם לא תתן לנו להמשיך בעבודה,

אני אקיים כאן מסיבת עיתונאים,

ממש עכשיו, על הכביש הזה,

ואנחנו נגיד לאנשים שאתה נראה לי

כמו הצנזורים של תקופת הריאליזם הסוציאליסטי."

הוא קצת הוטרד מזה,

וביקש ממני להתפשר.

אבל אמרתי לו, לא, אני מצטער,

פשרה בצבעים זה אפור,

ויש לנו מספיק אפור לשארית חיינו.

(מחיאות כפיים)

אז הגיע הזמן לשינוי.

שיקום המרחבים הציבוריים

החייה את תחושת השייכות

לעיר שאבדה לאנשים.

הגאווה של האנשים במקום מגוריהם,

והיו רגשות שנקברו

עמוק במשך שנים תחת ההשתוללות של המבנים הלא-חוקיים,

הברברים שצצו במרחב הציבורי.

וכאשר הצבעים הופיעו בכל מקום,

רוח השינוי החלה לשנות את רוח האנשים.

היה רעש גדול: "מה זה? מה קורה?

מה הצבעים עושים לנו?"

וערכנו סקר,

הסקר המרתק ביותר שראיתי בחיי.

שאלנו אנשים, "האם אתם רוצים שנעשה זאת,

שנצבע את הבניינים בצורה הזאת?"

והשאלה השנייה היתה

"האם אתם רוצים שנפסיק או שנמשיך?"

לגבי השאלה הראשונה,

63% מהאנשים אמרו כן, אנחנו אוהבים את זה.

37% אמרו לא, אנחנו לא אוהבים את זה.

אבל לגבי השאלה השנייה, חצי מאלה שלא אהבו את זה,

רצו שזה יימשך. (צחוק)

אז הרגשנו בשינוי.

למשל, אנשים התחילו לזרוק פחות זבל ברחובות,

התחילו לשלם מסים,

התחילו להרגיש משהו שהם שכחו,

והיופי פעל בתור שומר

במקום שבו המשטרה העירונית, או המדינה עצמה, היו חסרות.

אני זוכר יום אחד בו הלכתי ברחוב

שבדיוק נצבע,

ובדיוק שתלנו בו עצים,

כאשר ראיתי בעל חנות ואשתו

מרכיבים חזית מזכוכית לחנות שלהם.

הם זרקו את התריס הישן

באזור איסוף הפסולת.

"למה זרקתם את התריסים?" שאלתי אותו.

"כי הרחוב בטוח יותר כעת," הם ענו.

"בטוח יותר? למה? האם הציבו פה עוד שוטרים?"

"באמת, בן אדם! איזה שוטרים?

אתה יכול לראות בצעמך. יש צבעים,

עמודי תאורה, ריצוף חדש בלי בורות,

עצים. אז יפה פה; בטוח פה."

ובאמת, היופי הוא מה שנתן לאנשים

את ההרגשה שהם מוגנים.

וזאת לא היתה הרגשה שגויה.

שיעור הפשע ירד.

החירות שהושגה ב-1990

הביאה אנרכיה לעיר,

בעוד הברבריות של שנות ה-90

גרמה לעיר לאבד את התקווה.

הצבע על הקירות לא האכיל את הילדים,

לא ריפא את החולים או חינך את הבורים,

אבל הוא נתן תקווה ואור,

ועזר לאנשים לראות

שישנה דרך אחרת לעשות דברים,

רוח אחרת, הרגשה אחרת לחיים שלנו,

ושאם נביא את אותה אנרגיה ותקווה

לפוליטיקה שלנו, נוכל לבנות חיים טובים יותר

אחד לשני, ולמדינה שלנו.

הסרנו 123,000 טון של בטון

רק מגדת הנהר.

הרסנו מעל 5,000 מבנים לא חוקיים

בכל רחבי העיר,

הגבוה שבהם בן 8 קומות.

שתלנו 55,000 עצים ושיחים ברחובות.

יצרנו מס ירוק,

וכולם קיבלו אותו

וכל אנשי העסקים שילמו אותו באופן קבוע.

באמצעות מכרזים פתוחים

הצלחנו לגייס למינהל שלנו

הרבה אנשים צעירים,

וכך הצלחנו לבנות

מוסדות ציבור נטולי פוליטיקה

עם ייצוג שוויוני לגברים ולנשים.

ארגונים בינלאומיים

השקיעו הרבה באלבניה במהלך 20 השנים האלו,

לא כל הכסף הושקע כראוי.

כאשר סיפרתי למנהלים של הבנק העולמי

שאני רוצה שהם יממנו פרוייקט לבניית

אולם קבלה מופתי לאזרחים

כדי להילחם בשחיתות היום-יומית,

הם לא הבינו אותי.

אבל אנשים היו מחכים בתורים ארוכים

בשמש הקופחת ובגשם

על מנת לקבל תעודה או תשובה פשוטה

משני חלונות קטנים של שני דוכני מתכת.

הם היו משלמים על מנת לדלג על התור,

התור הארוך.

התשובה לבקשתם התקבלה

מקול שהגיח מחור אפל,

ומצד שני,

יד מסתורית יצאה ולקחה את המסמכים שלהם

וחיפשה בין המסמכים הישנים את השוחד.

יכולנו להחליף את הפקידים הבלתי נראים בתוך הדוכנים,

אחת לשבוע, אבל לא יכולנו להחליף את השיטה המושחתת הזאת.

"אני משוכנע," אמרתי לפקיד הגרמני

בבנק העולמי,

"שבגרמניה בלתי אפשרי

לקבל על כך שוחד,

במינהל גרמני,

בדיוק כפי שאני משוכנע שאם תשים פקידים גרמנים

מהמינהל הגרמני בחורים האלו,

הם יקבלו שוחד בדיוק באותה המידה."

(מחיאות כפיים)

זה לא קשור לגנים.

זה לא קשור לכל שלחלק יש מצפון

ולאחרים אין.

זה קשור למערכת, זה קשור לארגון.

זה קשור לסביבה, ולכבוד.

הסרנו את הדוכנים.

בנינו אולם קבלה חדש לחלוטין

שגרם לאנשים, לאזרחי טירנה,

לחשוב שהם הגיעו לחו"ל

כשהגישו את הבקשות שלהם.

יצרנו מערכת מקוונת של בקרה

על מנת להאיץ את כל התהליכים.

שמנו את האזרחים במרכז, ולא את הפקידים.

השחיתות במינהל הציבורי

במדינות כמו אלבניה -

אני לא מעז לומר מדינות כמו יוון -

ניתן להילחם בה רק באמצעות מודרניזציה.

להמציא מחדש את הממשלה באמצעות המצאה מחדש של הפוליטיקה עצמה

זוהי התשובה, ולא להמציא מחדש את האנשים

בהתבסס על נוסחה מוכנה

שמדינות העולם המפותח מנסות לשווא לכפות

על אנשים כמונו.

(מחיאות כפיים)

הדברים הגיעו לנקודה הזאת

בגלל שפוליטיקאים באופן כללי,

אבל במיוחד במדינות שלנו, בואו נודה בכך,

חושבים שאנשים הם מטומטמים.

הם לוקחים את זה כמובן מאליו, שלא משנה מה יקרה,

האנשים חייבים לתמוך בהם,

בעוד הפוליטיקה, יותר ויותר, לא מצליחה להציע תשובות

לבעיות הציבוריות שלהם

או לדרישות של האנשים הפשוטים.

הפוליטיקה הפכה להיות דומה

למשחק קבוצתי ציני שהפוליטיקאים משחקים,

בעוד הציבור נדחק הצידה

כאילו הוא קהל באיצטדיון

שבו הלהט לפוליטיקה

מפנה את מקומו בהדרגה לעיוורון ויאוש.

מנקודת המבט הזאת, כל הפוליטיקאים היום

נראים אותו דבר,

והפוליטיקה הפכה להיות דומה

לספורט שמעודד אגרסיביות

ופסימיות, יותר מאשר לכידות חברתית

ורצון טוב חברתי.

ברק אובמה זכה

(מחיאות כפיים)

כי הוא הניע אנשים כמו שהם לא הונעו בעבר

באמצעות השימוש ברשתות חברתיות.

הוא לא הכיר כל אחד מהם,

אבל באמצעות תחכום ראוי לציון,

הוא הצליח להפוך אותם לאקטיביסטים

על ידי כך שנתן להם את האפשרות להחזיק בידיהם

את הטיעונים והכלים שכל אחד צריך

על מנת לתמוך בקמפיין שלו בכוחות עצמו.

אני מצייץ בטוויטר. אני אוהב את זה.

אני אוהב את זה כי זה מאפשר לי להעביר את המסר,

אבל זה גם מאפשר לאנשים להעביר את המסר שלהם אלי.

זאת פוליטיקה, לא מלמעלה למטה,

אלא מלמטה למעלה, ולצדדים,

ולאפשר לקול של כל אחד להישמע

זה בדיוק מה שאנחנו צריכים.

פוליטיקה אינה עוסקת רק במנהיגים.

או בפולטיקאים וחוקים.

אלא באיך אנשים חושבים,

איך הם רואים את העולם סביבם,

איך הם משתמשים בזמן ובאנרגיה שלהם.

כשאנשים אומרים שכל הפוליטיקאים הם אותו הדבר,

שאלו את עצמכם האם אובמה היה כמו בוש,

האם פרנסואה הולנד הוא כמו סרקוזי.

הם לא. הם בני אדם עם נקודות מבט שונות

וחזון שונה לעולם.

כאשר אנשים אומרים ששום דבר לא יכול לשנות,

עצרו וחשבו כיצד העולם נראה

לפני 10, 20, 50, 100 שנים.

עולמנו מוגדר על ידי קצב השינוי.

כולנו יכולים לשנות את העולם.

נתתי לכם דוגמה קטנה

של איך דבר אחד, שימוש בצבע,

יכול להביא לשינוי.

אני רוצה לשנות עוד

בתור ראש הממשלה של ארצי,

אבל כל אחד מכם יכול לשנות

אם תרצו.

הנשיא רוזוולט אמר

"האמינו שאתם יכולים, ואתם בחצי הדרך לשם."

אפחריסטו וקליניטה [אלבנית]

(מחיאות כפיים)