ב1956, סרט דוקומנטרי של ז'ק קוסטו זכה
גם בפרס דקל הזהב וגם בפרס האוסקר.
הסרט נקרא: "לה מונד דו סילנס"
או "העולם השקט".
הנחת היסוד של הכותרת היתה שהעולם
התת-מיימי הוא עולם שקט.
אנחנו יודעים היום, 60 שנה מאוחר יותר,
שהעולם התת-מימי הוא רחוק מלהיות שקט.
למרות שאי אפשר לשמוע
את הצלילים מעל פני המים
תלוי איפה אתם ועונת השנה,
עולם הצלילים התת-מימי יכול להיות רועש
כמו כל ג'ונגל או יער גשם.
חסרי חוליות כמו שרימפס, דגים ויונקים ימיים
כולם משתמשים בצלילים.
הם משתמשים בצלילים כדי לבחון את סביבתם
לשמור על קשר זה עם זה
לנווט
לזהות טורפים וטרף.
והם גם מאזינים לצלילים
כדי ללמוד על הסביבה שלהם.
קחו לדוגמא את הקוטב הצפוני.
הוא נחשב מרחב עצום, עוין.
לעתים הוא מתואר כמדבר,
בגלל שהוא כל כך קר ומרוחק
ומכוסה בקרח במשך רוב השנה.
למרות זאת,
אין אף מקום אחר בעולם שהייתי
מעדיפה להיות בו מאשר הקוטב הצפוני,
במיוחד כשהימים מתארכים והאביב מגיע.
עבורי, הקוטב הצפוני מגלם את הנתק הזה
בין מה שאנחנו רואים על פני הקרקע
ומה שמתרחש מתחת לפני המים.
אתם יכולים להתבונן בקרח --
מרחבים של לבן וכחול וקור --
ולא לראות כלום.
אבל אם הייתם יכולים לשמוע מתחת למים,
הצלילים שהייתם שומעים היו קודם מדהימים
ואז מקסימים אתכם.
ובזמן שהעינים שלכם רואות
רק קילומטרים של קרח
האוזניים שלכם מספרות לכם שאי שם ישנם
לוויתני בלנה גרינלנדית ולבנתנים,
סוסי ים וכלבי ים מזוקנים.
הקרח, גם הוא, משמיע צלילים.
הוא חורק ונסדק, מתפוצץ וגונח
בעודו מתנגש ומתחכך כאשר טמפרטורות
או זרמי אוויר וים משתנים.
ומתחת ל100 אחוז של קרח ים בלב החורף,
לוויתני בלנה גרינלנדית שרים.
ולא הייתם צופים את זה,
בגלל שאנחנו האנשים,
אנחנו נוטים להיות יצורים מאוד ויזואליים.
עבור רובנו, אבל לא כולם,
חוש הראיה שלנו הוא הכלי לניווט בעולם.
עבור יונקים ימיים החיים מתחת למים,
בהם רמזים כימיקליים ואור
מועברים באופן חלש,
חוש השמיעה הוא האמצעי שלהם לראיה.
וצליל מועבר היטב מתחת למים,
הרבה יותר טוב מאיך שהוא מועבר באוויר,
לכן קיימים צלילים
יכולים לעבור במרחקים עצומים.
בקוטב הצפוני, זה דבר חשוב במיוחד
כי לא רק שהיונקים הימיים בקוטב הצפוני
חייבים לשמוע זה את זה,
אלא הם חייבים להאזין לרמזים מהסביבה
שיכולים להצביע על קרח כבד
או מים פתוחים מקדימה.
זכרו, למרות שהם מבלים
כמעט את כל חייהם מתחת למים,
הם יונקים.
אז הם חייבים לעלות מעל פני המים כדי לנשום
אז הם יכולים להאזין לקרח דק
או מקום בלי קרח
או להאזין להדים מקרח קרוב.
יונקים ימיים בקוטב הצפוני חיים
במרחב צלילים תת-ימי עשיר ומגוון.
באביב,
זאת ממש קקופוניה של צלילים.
(צלילים של יונקים ימיים)
אבל כאשר הקרח קפוא לחלוטין,
ואין שינויי טמפרטורה או זרמים גדולים
יש בקוטב הצפוני התת-ימי את הרמה
הנמוכה ביותר של רעשי רקע
מכל האוקינוסים בעולם.
אבל זה משתנה.
הסיבה העיקרית לכך נעוצה
בירידה בכמות קרח הים העונתי
שהיא תוצאה ישירה של פליטת גזי חממה.
אנחנו, למעשה, באמצעות שינוי האקלים,
מבצעים ניסוי בלתי מבוקר לחלוטין
על כוכב הלכת שלנו
במשך 30 השנים האחרונות,
חלקים של הקוטב הצפוני
הראו ירידה בכמות קרח הים העונתי
החל מששה שבועות ועד ארבעה חודשים.
הירידה הזאת בקרח ים
היא דבר שמתייחסים אליו כעליה
בעונת המים הפתוחים.
כלומר התקופה בשנה כשהקוטב הצפוני
נגיש לניווט אניות.
ולא רק שהיקף הקרח משתנה,
אלא גיל ורוחב הקרח משתנה גם הוא.
עכשיו, אולי כבר שמעתם
שירידה בקרח הים העונתי
גורמת לאבדן אזורי מחייה
עבור חיות המסתמכות על קרח ים,
כמו כלבי ים קוטביים, סוסי ים או דובי קוטב.
הירידה בקרח הים גם גורמת לעליה
בקצב הבליה סביב כפרי החוף
ולשינויים בזמינות הטרף
עבור ציפורים ויונקים ימיים.
שינויי האקלים וירידה בקרח הים
גם משנים את מרחב הצלילים של הקוטב הצפוני.
למה אני מתכוונת במרחב צלילים?
אלו מאתנו שמצותתים לאוקיינוסים כמקצוע
משתמשים במכשירים שנקראים הידרופונים,
שהם מיקרופונים תת ימיים,
ואנחנו מקליטים את רעשי הסביבה --
הצלילים שמסביבנו.
ומרחב הצלילים מתאר
את הגורמים השונים התורמים
לשדה הצלילים הזה.
מה שאנחנו שומעים בהידרופונים שלנו
הם הצלילים האמיתיים של שינויי האקלים.
אנחנו שומעים את השינויים האלה
משלוש חזיתות:
מהאוויר,
מהמים,
ומהקרקע.
ראשון: אוויר.
הרוח על המים יוצרת גלים.
הגלים האלה יוצרים בועות;
הבועות מתפוצצות,
וכשהן עושות כן,
הן משמיעות רעש.
והרעש הזה הוא כמו שריקה חלשה
או רעש סטטי ברקע.
בקוטב הצפוני, כאשר הוא מכוסה בקרח,
רוב הרעש שנוצר מרוחות לא מגיע לתוך המים,
בכלל שהקרח משמש כחיץ בין האטמוספרה והמים.
זאת אחת הסיבות
שיכולים להיות רעשי סביבה
נמוכים מאוד בקוטב.
אבל עם הירידה בכמות קרח הים העונתי,
לא רק שהקוטב הצפוני פתוח לרעשי הגלים,
אלא מספר הסופות ועוצמתן בקוטב הצפוני
נמצאים במגמת עליה.
כל זה מוביל לעליה ברמות הרעש
באוקינוס שהיה שקט לפני כן.
שני: מים.
עם הירידה בכמות קרח הים העונתי,
זנים תת-קוטביים נודדים צפונה,
ומנצלים את הסביבה החדשה שנוצרה
בעקבות מי הים הפתוחים.
עכשיו, לוויתנים קוטביים,
כמו לוויתן הבלנה גרינלנדית,
אין להם סנפיר גב,
בכלל שהם התפתחו כדי לחיות
ולשחות במים מכוסי קרח,
וזה לא ממש עוזר לנדוד דרך הקרח
כשיש לך משהו בולט מהגב שלך
ויכול למעשה, להפריד את בעלי החיים מן הקרח.
אבל עכשיו, בכל מקום בו הקשבנו,
אנחנו שומעים את הצלילים של
לוויתנים מצויים ולוויתני גבן
ולוויתנים קטלניים,
באזורים יותר ויותר צפוניים,
ובעונות יותר ויותר מאוחרות.
אנחנו למעשה שומעים,
פלישה של זנים תת-קוטביים לקוטב הצפוני.
ואנחנו לא יודעים מה המשמעות של זה.
האם תתפתח תחרות על המזון
בין החיות הקוטביות והתת-קוטביות?
האם הזנים התת-קוטביים יביאו מחלות
או טפילים לקוטב הצפוני?
ומה עושים הצלילים החדשים שהם מפיקים
למרחב הצלילים התת-ימי?
ושלוש: קרקע.
וכשאני אומרת קרקע...
אני מתכוונת לאנשים.
יותר מים פתוחים משמעם עליה
בניצול האנושי של הקוטב הצפוני.
רק בקיץ האחרון,
ספינת שיט ענקית הצליחה
לעבור בין המעבר הצפון מערבי --
הנתיב המיתי לשעבר בין אירופה והים השקט.
ירידה בכמות קרח הים אפשרה לבני האדם
לבקר בקוטב הצפוני לעתים קרובות יותר.
היא אפשרה לעליה
במשלחות גילוי וכריית נפט וגז,
בפוטנציאל של נתיבי ים מסחריים,
כמו גם עליה בתיירות.
ועכשיו אנחנו יודעים שרעשי אוניות מעלים את
רמות ההורמוני המתח אצל לוויתנים
ויכולים לשבש את התנהגות האכילה.
רובי אוויר, המפיקים רעש גדול בעצימות נמוכה
כל 10 עד 20 שניות,
משנים את דפוסי השחיה
והפקת הצלילים של הלוויתנים.
וכל מקורות הרעשים האלה
מצמצמים את המרחב האקוסטי
המשמש את היונקים הימיים הקוטביים לתקשורת.
עכשיו, היונקים הימיים הקוטביים רגילים
לרמות גבוהות מאוד של רעשים
בתקופות מסוימות של השנה.
אבל הם מגיעים בעיקר מחיות אחרות או קרח ים,
ואלו הם הרעשים אתם הם התפתחו,
והרעשים שחיוניים להישרדות שלהם.
הרעשים החדשים האלה הם חזקים וזרים.
הם יכולים להשפיע על הסביבה בדרכים
שאנחנו חושבים שאנחנו מבינים
אבל גם בדרכים שאנחנו לא מבינים.
זכרו, חוש השמיעה הוא החוש
החשוב ביותר עבור חיות אלה.
ולא רק שהסביבה הפיזית של הקוטב הצפוני
משתנה בקצב מהיר,
אלא שהסביבה האקוסטית משתנה גם היא.
זה כאילו לקחנו את החיות האלה
ותלשנו אותן מהכפר השקט
וזרקנו אותן באמצע העיר הגדולה בשיא הפקקים.
והן לא יכולות להמלט משם.
אז מה אנחנו יכולים לעשות עכשיו?
אנחנו לא יכולים להוריד את מהירות הרוח
או למנוע מהחיות התת-קוטביות מלנדוד צפונה,
אבל אנחנו יכולים לעבוד על פתרונות מקומיים
להפחית את הרעש התת-ימי האנושי.
אחד מהפתרונות האלה הוא להאט את הספינות
שחוצות את הקוטב הצפוני,
כיוון שספינה איטית יותר
היא ספינה שקטה יותר.
אנחנו יכולים להגביל את הכניסה
בתקופות או באזורים מסוימים
שחשובים להזדווגות או אכילה או נדידה.
אנחנו יכולים להיות חכמים יותר
לגבי השקטת ספינות
ולמצוא דרכים טובות יותר
לחקור את רצפת האוקיינוס.
והחדשות הטובות הן,
שישנם אנשים שעובדים על זה ממש עכשיו.
אבל בסופו של דבר,
אנחנו בני האדם חייבים לעשות את העבודה הקשה
של השבה או לפחות הפחתה
של שינויי הסביבה האנושיים.
אז, בא נחזור לרעיון הזה
של עולם תת-ימי שקט.
זה אפשרי בהחלט
שהרבה מהלוויתנים ששוחים בקוטב הצפוני כיום,
במיוחד הזנים בעלי אורך חיים ארוך
כמו לוויתני הבלנה
שהאינואיטים אומרים שיכולים לחיות
במשך שני דורות אנושיים --
אפשרי שהלוויתנים האלה היו חיים ב1956,
כשז'ק קוסטו צילם את הסרט שלו.
ובראיה לאחור,
לאחר שבחנו את כל הצלילים שאנחנו
יוצרים באוקיינוסים כיום,
אולי באמת זה היה "העולם השקט".
תודה רבה.
(מחיאות כפיים)