מה החלק הכי חשוב בבריאות? מה נראה לכן? האם זה תזונה מאוזנת ובעיקר צמחונית, האיזון ההורמוני שלכן, אימון כושר יומי, לישון מספיק-- מה נראה לכן? לקחת ויטמינים, ללכת לרופא לבדיקות שגרתיות? [צחוק] כל אלה נראים כגורמים חשובים, אולי אפילו קריטיים לחיים בריאים, נכון? אבל מה אם הייתי אומרת לכן שהדאגה לגוף היא החלק הכי פחות חשוב בבריאותכן? מה דעתכן? אני רופאה, אז אם הייתן אומרות לי את זה לפני 5 שנים, זה היה חילול קודש מוחלט. הרי למדתי 12 שנים, כי הגוף אמור להיות היסוד של כל דבר בחיים, נכון? אבל מה אם אומר לכן שמקצוע הרפואה מבין הכל הפוך, מה אם לא הגוף שלנו מכתיב כיצד אנו חיים את חיינו? מה אם גופנו הוא בעצם מראה שמשקפת את הדרך בה אנו חיים? חישבו על זה לרגע. חישבו על תקופה בחייכן, שבה לא חייתן את החיים שהייתן אמורות לחיות. אולי הייתן במערכת היחסים הלא-נכונה: או באיזו סביבת עבודה עוינת ועשיתן מה שחשבתן שמוטל עליכן לעשות; אולי הייתן מדוכאות מבחינה יצירתית, חשתן ניתוק רוחני. ומה אם התחלתן לקבל רמזים קטנים מהגוף, תסמינים גופניים קטנים? כאילו הגוף מנסה לומר לכן משהו ואתן מתעלמות ממנו, כי אתן אמורות לעשות את מה שאתן עושות. ואז הגוף מתמוטט לגמרי. האם תוכלו להיזכר בתקופה בחייכן שבה קרה משהו כזה? כן. אני רואה הרבה הנהונים. כן. גם אני. קרה לי אותו הדבר. אז זה מה שהגוף עושה, הגוף הוא מבריק מבחינה זו, הגוף מדבר אלינו בלחישות. ואם אנו מתעלמים מלחישות הגוף, הגוף מתחיל לצעוק. מיליוני אנשים בארץ הזו מתעלמים מלחישות הגוף. אנו סובלים ממגפה שלרפואה המודרנית אין כל מושג מה לעשות לגביה. האנשים שסובלים מהמגפה הזאת תשושים, הם חרדים ומדוכאים, הם מתפתלים ומסתובבים בלילה, הם איבדו את יצר המין שלהם. הם סובלים מכל מיני כאבים ומיחושים, אז הם הולכים לרופא, כי משהו לא בסדר. והרופא עושה שורה שלמה של בדיקות, וכל הבדיקות חוזרות תקינות, אז החולה מאובחנת בתור "בריאה". אלא שהחולה לא מרגישה בריאה. אז היא הולכת לרופא אחר ומתחילה שוב את כל התהליך, כי ברור שמשהו לא בסדר, נכון? ומשהו אכן לא בסדר. זה פשוט לא מה שהיא חושבת. בעבר עבדתי כרופאה בקליניקת טיפול מנוהל עמוסה מאד, ראיתי 40 חולים ביום. והייתי נעשית כל-כך מתוסכלת, לעזאזל, מהחולים האלה. הם היו נכנסים, והיה כל-כך ברור שהם באמת סובלים. והייתי מריצה את הבדיקות, הכל היה חוזר תקין, הייתי מאבחנת אותם כבריאים, והם היו נותנים בי מבט של: "לא, אני לא בריא. משהו לא בסדר." ואני הרגשתי כל-כך מתוסכלת כי לא הצלחתי לאבחן כלום. וכל מה שהם רצו היה, "בבקשה, דוקטור, תני לי איזו גלולה." ולא היתה שום גלולה. אין שום גלולה לזה, אין שום בדיקת מעבדה שמאבחנת את המגפה הזאת, אין שום חיסון שמונע אותה, אין שום ניתוח שמסיר אותה. רק אחרי שנים הבנתי שגם אני סובלת מאותה מגפה שממנה סבלו החולים שלי. כשהגעתי לגיל 33, הייתי כבר רופאה טיפוסית. הצלחתי להשיג כל מה שרציתי, כך חשבתי. היו לי כבר כל סממני ההצלחה, בית-חוף בסן-דייגו, בית נופש, יאכטה, פנסיה שמנה, כדי שיום אחד בעתיד אוכל להיות מאושרת. בשלב הזה כבר הספקתי להתגרש פעמיים. אובחנתי כבעלת לחץ-דם גבוה. הייתי על שלוש תרופות שלא הצליחו להוריד לי את לחץ הדם ואבחנו אצלי תאים קדם-סרטניים בצוואר הרחם, מה שדרש ניתוח. חשוב יותר, הייתי כל-כך מנותקת ממי שהייתי, כל-כך נטולת אשליות לגבי העבודה שלי, כל-כך מרוקנת מרוחניות, שאפילו כבר לא ידעתי מי אני. כיסיתי את עצמי בסדרה שלמה של מסכות. היתה לי המסכה של הרופאה, כשאת לובשת את החלוק הלבן, עומדת מורמת מעם, מעמידה פנים שהכל בשליטה, שאת יודעת הכל. וכיוון שאני גם אמנית מקצועית, היתה לי גם המסכה של האמנית, ואז את אמורה להיות קודרת ומהורהרת, מסתורית, רעבה-- גם זו לא היתה אני. ואז התחתנתי בפעם השלישית, כמו שאומרים: "פעם שלישית גלידה." עכשיו עלי ללבוש את מסכת האשה המסורה, להכין את הארוחה ולוודא שאני לובשת את הלבנים הסקסיים הנכונים. ואז נכנסתי להריון, ולפתע פתאום יש מסכת אמא ענקית שאני אמורה ללבוש, נכון? אתן מכירות את מסכת האמא. אתן אמורות לרשת מיד את הגן שהופך אתכן לאופות העוגות המושלמות. ובדיוק אז, בעודי לובשת את כל המסכות האלה, היכתה בי הסערה המושלמת של חיי. באותה עת בחיי, זה היה בינואר 2006, ילדתי את בתי בניתוח קיסרי, כלבי בן ה-16 מת, אצל אחי הצעיר והבריא התגלה כשל מלא בכבד בגלל האנטיביוטיקה "זיטרומקס", ואבי האהוב נפטר מגידול במוח, הכל תוך שבועיים. רק התחלתי לנשום שוב, כשבעלי, שנשאר בבית לשמור על התינוקת, כרת לעצמו שתי אצבעות במסור שולחני. כן-- אומרים שכאשר החיים שלך מתפרקים, או שאת גדלה, או שמוצאים אצלך גידול. למזלי החלטתי לגדול, היה בי משהו, סאר"ק קוראת לזה "האני הפנימי החכם", ואני קוראת לזה "התאורה הפנימית". הדבר הזה אמר לי, "הגיע הזמן להסיר את המסכות, להפסיק עם הטירוף הזה. הגיע הזמן להפסיק לעשות מה שאת אמורה לעשות ולהתחיל לעשות את מה שאת מרגישה." ובאותו רגע ידעתי שעלי להתפטר. וזה היה עניין רציני, כן? למדתי 12 שנה כדי להיות רופאה והוצאתי מאות אלפי דולרים ויש לנו כל סממני ההצלחה, הבית, המשכנתא, כל הדברים האלה שיש לרופאים, כן? בעלי היה מובטל, וזה עתה ילדתי. היה עלי גם לשלם ביטוח רשלנות מקצועית כדי לקנות את החופש שלי, סכום בן שש ספרות, למקרה שאי-פעם יתבעו אותי. אז החלטתי לעשות זאת, ויברך האל את בעלי, שאמר, "בואי נקפוץ למים ביחד." התפטרתי ונאלצתי למכור את הבית ולחסל את חשבון הפנסיה שלי ולעבור לאזור כפרי; וביליתי כמה חודשים כשאני מציירת, כותבת ומלקקת את פצעי. [צחוק] [מחיאות כפיים] רק אחרי 9 חודשים-- כולם אמרו, "9 חודשים!" אני מיילדת-גינקולוגית. אחרי 9 חודשים הבנתי שאני יכולה להתפטר מהעבודה אבל לא מהשליחות. והוטלה עלי שליחות בגיל צעיר מאד, כשהייתי בת שבע, נקראתי לשירות, לפרקטיקה, לפרקטיקה הרוחנית של הרפואה; והשליחות הזו לא התבטלה. נפגעתי כל-כך קשה מן המערכת, עד שכבר לא זכרתי אותה; אבל היא חזרה, אחרי שנחתי והחלמתי במשך זמן-מה. אבל היה לי ברור שאני לא יכולה לחזור. לא אוכל לראות 40 חולים ביום, 7.5 דקות לחולה. לא בשביל זה למדתי רפואה. וכך החל המסע הזה. זהו כבר מסע של כמעט 5 שנים, לגלות מחדש את מה שאהבתי ברפואה. וזה גם אמר שעלי היה לגלות מה אני שונאת ברפואה. אז בהתחלה האשמתי את כולם: את פרקליטי הרשלנות המקצועית רודפי האמבולנסים, את חברות התרופות הגדולות; את הטיפול המנוהל; את חברות הביטוח, ואז חשבתי, אוי לא, זו מערכת הבריאות שמתמקדת בפרטים, אנו הרי כל-כך מתמחים בתחומים צרים, אני מיילדת/גינקולוגית, אז אני מטפלת בחולות עם בעיות אגן. אבל תמיד ידעתי שמשהו גדול יותר מהאגן גורם להן בעיות. אבל לא ממש הכשירו אותי לחפש אותו. אז חשבתי שזו הבעיה. זה כמו שאת הולכת לרופא, יש לך כאב בזרת והוא אומר, "מצטער, אני רופא אגודלים." [צחוק] אף אחד אינו מסתכל על התמונה הכוללת. אז חשבתי שרפואה משלימה היא התשובה. והצטרפתי לפרקטיקה לרפואה משלימה, וזה היה הרבה יותר טוב; קיבלתי שעה שלמה עם החולה. ממש הצלחתי להקשיב להם, לא קיבלנו ביטוח של טיפול מנוהל, והכל היה באמת הרבה יותר טוב. אבל עדיין היה איזה מחסום, כי כעת, כשהיית מגיעה אלינו בדכאון, היינו נותנים לך עשבים וחומצות אמינו במקום פרוזאק. אם היו לך תסמינים גופניים אחרים-- אבל זה עדיין היה המודל האלופתי, שבו התשובה נמצאת מחוצה לך, ואני אמורה לתת לך משהו לבלוע. אז חשבתי שאולי לא זו הבעיה, אולי אני צריכה לחפש מעבר לכך ולמצוא כלים חדשים עבור ארגז הכלים שלי. אז התחלתי לעבוד עם כל ספקי הרפואה האלטרנטיבית האהובים עלי: מדקרים, נטורופתים ותזונאים. והתחלתי לטפל בחולי עם מחטים ומרידיאנים אנרגטיים ומזון גולמי, וזה היה נהדר. אבל שוב ושוב נתקלתי באותו מחסום: החולים היו מבריאים מתסמין אחד, ואם לא טיפלנו בשורש הבעיה שבגללו יש להם מלכתחילה תסמינים גופניים כאלה, הם פשוט פיתחו תסמין חדש. אז בשלב הזה כבר נעשיתי ממש מתוסכלת וגם ממש מסוקרנת, ויצאתי לדרך הזו, של לנסות להבין מה באמת מבריא את הגוף, ומה באמת גורם לנו להיות חולים. חפרתי בספרות הרפואית והקדשתי שנה שלמה למחקר של כל ניסויי הביקורת האקראית הקליניים שנעשו אי-פעם. והחלטתי שזהו זה. אני מתכוונת לפענח את זה, אני אמצא את התשובה. ביליתי שעות בספריה במחקר, בקריאה, בעיון. ומה שמצאתי שיגע אותי לגמרי, דברים שאיש לא לימד אותי בביה"ס לרפואה. כל מה שאנו רואים בו בריאות, כל מה שלדעתנו חשוב, הוא באמת חשוב. חשוב להתאמן, חשוב לאכול נכון, חשוב לבקר אצל הרופא. אבל איש לא לימד אותי שמה שבאמת חשוב הוא מערכות-יחסים בריאות, חיים מקצועיים בריאים, להתבטא מבחינה יצירתית, להיות מחוברת מבחינה רוחנית, שיהיו לך חיי מין בריאים, להיות בריאה מבחינה כספית, לחיות בסביבה בריאה, להיות בריאה מבחינה נפשית, וכמובן, כל הדברים שאנו מקשרים באופן מסורתי עם בריאות גם חשובים, כל הדברים שמטפחים את הגוף. הנתונים על זה הם מדהימים. הרבה מזה לא מופיע בכתבי העת הרגילים שאתן קוראות, שהרופאים קוראים, יש הרבה מזה בספרות הפסיכולוגית, בספרות הסוציולוגית. אבל אם מחפשים לעומק, מוצאים את זה בכתב העת הרפואי של ניו-אינגלנד, בכתב העת הרפואי של איגוד הרופאים האמריקאיים, זה מגיע מ"הרווארד", מ"ייל" ומ"ג'והן הופקינס". אלה נתונים אמיתיים שמוכיחים שהדברים האלה חשובים בדיוק באותה מידה, אם לא יותר. יש לי חולה, טבעונית שאוכלת רק מזון גולמי, היא רצה במרתונים, היא לוקחת 20 תוספי תזונה ביום, היא ישנה 8 שעות בכל לילה, היא עושה כל מה שהרופא אומר לה, יש לה תיק רפואי כזה עבה, ויש לה המון בעיות בריאותיות. היא שמעה על הפילוסופיה שהתחלתי לעבוד לפיה עם החולים שלי, ויש לי טופס קבלה באורך 20 עמודים ששואל על כל הדברים האלה, יחסים, עבודה, חיים רוחניים, חיי יצירה, חיי מין, כל הדברים האלה שעושים אדם לשלם. אז היא באה ומילאה את הטופס, ושאלה, "דוקטור, מה הדיאגנוזה שלי?" עניתי, "מותק, הדיאגנוזה שלך היא שאת בנישואין משפילים ואיומים. את שונאת את עבודתך, את מרגישה מדוכאת מבחינה יצירתית, את מנותקת מבחינה רוחנית, ועוד לא ויתרת על הכעס שיש לך על אביך שהתעלל בך כשהיית ילדה. אין סיכוי שהגוף שלך יבריא עד שלא תבריאי את זה." אז אם הדאגה לגוף איננה החלק הכי חשוב בבריאות, מה כן? זו הדאגה לנפש, הדאגה ללב, הדאגה לנשמה, להתחבר למה שאני קוראת "התאורה הפנימית" שלנו. והתאורה הפנימית היא אותו חלק מכן, אותה מהות, אותו חלק אותנטי, עמוק, אמיתי בכן, אותו ניצוץ רוחני ואלוהי שתמיד יודע מה נכון עבורך. אתן נולדות איתו והוא הולך איתכן כשאתן מתות, והוא תמיד יודע את האמת עליכן ועל גופכן. הוא בא ולוחש לכן; זו האינטואיציה שלכן; זהו אותו חלק יפה בכן שהוא המעריץ הכי גדול שלכן; החלק שכותב לכן מכתבי אהבה. וזהו המרפא הכי גדול שתוכלו להתחבר אליו, טוב יותר מכל תרופה, מכל רופא. אז על יסוד כל מה שלמדתי, פיתחתי מודל בריאותי חדש. והוא לא מבוסס על דיאגרמות ופירמידות כמו רבים מהמודלים הבריאותיים שחקרתי. ביססתי אותו על גל האבנים. יצא לכם לראות את הדברים האלה בסביבות סן-פרנציסקו? ערמות האבנים המאוזנות, אני אוהבת אותן. תמיד אהבתי. אני אמנית, לכן זה משך אותי מבחינה ויזואלית. אבל מוצאת חן בעיני התלות ההדדית. כל אבן תלויה באחרת. אי-אפשר למשוך אבן אחת מבלי שכל העסק יתמוטט. והאבן הכי לא יציבה היא שזו שבפסגה. זה הגוף. כך אני רואה את הגוף. הגוף הוא האבן העליונה. כשכל ההיבטים של מה שעושה אתכן שלמות יוצאים מאיזון, הגוף הוא הראשון שמתחיל ללחוש, ואבן הבסיס היא התאורה הפנימית שלכן, המהות האמיתית שלכן, החלק הפגיע והשקוף בכן. ועל סמך זה יצרתי את המודל שלי, "גל האבנים של הבריאות השלמה." ובזה עוסק הספר הבא שלי. הוא לוקח את כל ההיבטים של מה שעושה אתכן שלמות; הוא מדבר על ריפוי עצמי מן המרכז, ומרגע שאתן מכירות בכך, אתן מקבלות את כל הכלים הנחוצים כדי לצאת למסע ריפוי משלכן. וכל ההיבטים של מה שעושה אותנו לשלמים מוקפים במה שאני מכנה "בועת החלמה": אהבה, הכרת-תודה ועונג. והמדע מוכיח שכל הדברים האלה טובים גם הם לבריאותכן; הם הדבק שמחבר הכל יחד. אז אני מציבה לכן אתגר. אם יש לכן איזה תסמין גופני, אם אתן סובלות מהמגפה שפוגעת בעולם המפותח, אני רוצה שתשאלו את עצמכן, "מהי הסיבה האמיתית לכך שאני חולה או סובלת? מה יצא מאיזון בגל האבנים של בריאותי הכוללת?" מהי הדיאגנוזה האמיתית ומה תוכלו לעשות בקשר לכך. איך תצליחו להיות יותר שקופות? איך תפתחו את עצמכן לאפשרויות נוספות? איך תהיו כנות יותר עם עצמכן לגבי צרכיכן ולגבי מי שאתן? אם למישהי מכן התמזל המזל לראות את ההרצאה המדהימה של ברנה בראון ב-TED על כוחה של הפגיעות-- אני רואה הרבה הנהונים, זה מוצא חן בעיני-- הרצאה נהדרת, אבל היא עוסקת במדע שמאחורי הכנות, מאחורי הפגיעות, מאחורי השקיפות. הם יוצרים אהבה ואינטימיות שמגבירים את ייצור האוקסיטוצין והאנדורפינים, ומפחיתים את הורמוני הדחק המזיקים כמו קורטיזול ואדרנלין. כשאנו מניחים לעצמי האמיתי שלנו להיראות, כשאנו מניחים לתאורה הפנימית שלנו להקרין החוצה, אנו מרפאים את עצמנו מבפנים וזה יותר חזק מכל מה שהרפואה יכולה לתת לנו מבחוץ. אז אני מציבה לכן אתגר, לכתוב את המרשם שלכן. אין רופא שיכול לעשות זאת עבורכן. אנו יכולים לתת לכן תרופות, וניתוחים, ולפעמים תזדקקו להם, זו התנעה ראשונית של תהליך ההחלמה העצמית. אבל כדי להחלים עד למרכז, כדי שלא תפתחו תסמינים חדשים, כדי שלא תזדקקו לניתוח נוסף-- עליכן לכתוב את המרשם שלכן. ואני שואלת אתכן, "מה אתן צריכות, למה זקוק הגוף שלכן כדי להבריא? למה אתן זקוקות כדי להשתנות, מה צריך להשתנות בחייכן?" אם תדעו שלהסיר את כל המסכות שלכן ולהניח לכולנו לראות כמה שהאור היפה שבתוככן הוא הפתרון לבעיות הבריאות שלכן, האם תהיו מוכנות לעשות זאת? נראה אתכן. זה יכול פשוט להכין את הגוף שלכן לניסים. תודה לכן. [מחיאות כפיים]