אני עומד לפניכם היום
כאדם שחי את חייו במלואם

כאן ועכשיו.

אבל במשך תקופה ממושכת

חייתי עבור המוות.

הייתי איש צעיר והאמנתי

שג'יהאד פירושו כוח ואלימות.

ניסיתי לתקן עוולות בעזרת כוח ותוקפנות.

סבלם של אחרים
נגע מאוד לליבי

והיה לי רצון עז לסייע להם.

חשבתי שג'יהאד אלים הוא אצילי,

אבירי

והדרך הטובה ביותר לסייע.

בזמן בו רבים כל כך מהאנשים שלנו --

בעיקר אנשים צעירים --

נמצאים בסכנה להפוך לקיצוניים

דרך קבוצות כמו אל-קאעידה,

המדינה האיסלאמית וקבוצות אחרות,

כאשר הקבוצות האלו טוענות

שהאכזריות והאלימות המחרידות שלהן
הן הג'יהאד האמיתי,

אני רוצה לומר שההגדרה שלהן
של ג'יהאד שגויה --

שגויה לגמרי --

כפי שהיתה ההגדרה שלי אז.

ג'יהאד פירושו לשאוף למיטב היכולת.

הוא כולל מאמץ ורוחניות,

טיהור עצמי

ומסירות.

הוא מתייחס לשינוי חיובי

דרך למידה, תבונה וזכרון אלוהים.

המילה ג'יהאד מייצגת את כל
המושגים הללו כמכלול.

ג'יהאד עשוי לעיתים להופיע בצורה של לחימה,

אך רק לפעמים,

תחת תנאים נוקשים,

בתוך חוקים ומגבלות.

באיסלם,

התועלת של פעולה חייבת לעלות על משקלם
של הנזק או המצוקה להם היא גורמת.

חשוב מכך,

הפסוקים בקוראן שקשורים 
לג'יהאד או ללחימה

לא מבטלים את הפסוקים
שמדברים על מחילה,

נדיבות

או סבלנות.

אבל עכשיו אני מאמין שאין נסיבות בעולם

שיכולות להצדיק את הג'יהאד האלים,

מכיוון שזה יוביל לנזק גדול יותר.

אבל עכשיו רעיון הג'יהאד נחטף.

משמעותו עוותה אל מאבק אלים

בכל מקום שמוסלמים עוברים קשיים,

והופכים לטרור

על ידי אסלמיסטים קיצוניים כמו אל-קאעידה,

המדינה האסלמית ואחרים.

אבל הגעתי אל ההבנה

שפירושו של ג'יהאד אמיתי 
הוא השאיפה למיטב היכולת

כדי לחזק ולחיות את התכונות שאלוהים אוהב:

כנות, מהימנות,

חמלה, נדיבות,

אמינות, כבוד,

יושר לב --

ערכים אנושיים שרבים מאיתנו חולקים.

נולדתי בבַּנְגְּלָדֶשׁ,

אך גדלתי בעיקר באנגליה.

והלכתי לבית-הספר כאן.

אבי היה אקדמאי,

וחיינו בבריטניה בעקבות העבודה שלו.

ב-1971 היינו בבנגלדש כשהכל השתנה.

מלחמת העצמאות השפיעה עלינו נורא,

כשהעמידה משפחה נגד משפחה,

שכן נגד שכן.

ובגיל 12 חוויתי מלחמה,

עוני במשפחה שלי,

מוות בדרכים איומות של 22 מקרובי משפחתי,

כמו גם את הרצח של אחי הבכור.

הייתי עד להרג...

חיות ניזונות מגופות ברחובות,

רעב בכל מקום סביבי,

הפקרות, אלימות איומה --

אלימות חסרת הכרה.

אני הייתי בחור צעיר,

נער, מוקסם מרעיונות.

רציתי ללמוד,

אבל לא יכולתי ללכת לבית-ספר
במשך ארבע שנים.

אחרי מלחמת העצמאות,

אבי נשלח לכלא לשנתיים וחצי,

ונהגתי לבקר אותו בכלא בכל שבוע,

ולימדתי את עצמי בבית.

אבי שוחרר ב-1973

והוא טס לאנגליה כמהגר,

והלכנו אחריו מיד לאחר מכן.

הייתי בן 17.

אז החוויות האלו נתנו לי

מודעות חדה לזוועות והעוולות בעולם.

והייתה לי תשוקה עמוקה --

רצון עז, להוט מאוד --

לתקן את העוולות

ולעזור לקורבנות הדיכוי.

בזמן שלמדתי בקולג' בבריטניה,

פגשתי אחרים שהראו לי איך 
אני יכול לתעל את התשוקה הזו

ולעזור באמצעות הדת שלי.

ונהפכתי לקיצוני --

מספיק קיצוני כדי להצדיק אלימות

ואף להחשיב אותה למעלה בנסיבות מסויימות.

אז נהייתי מעורב בג'יהאד באפגניסטן.

רציתי להגן על האוכלוסיה המוסלמית האפגנית 
מהצבא הסובייטי.

ואני חשבתי שזה היה ג'יהאד:

החובה הקדושה שלי,

שתתוגמל על ידי אלוהים.

נהפכתי למטיף.

הייתי אחד החלוצים של הג'יהאד 
האלים בבריטניה.

גייסתי אנשים,

אספתי כספים, הכשרתי.

בלבלתי בין הג'יהאד האמיתי

לבין העיוות הזה כפי שהוצג על ידי
האיסלמיסטים הקיצוניים --

האנשים הללו שמשתמשים ברעיון הג'יהאד

על מנת להצדיק את תאוותם לכוח, 
סמכות ושליטה בעולם:

עיוות שמונצח היום על ידי קבוצות
איסלמיות קיצוניות

כמו אל-קאעידה, המדינה האיסלמית ואחרות.

במשך 15 שנה,

נלחמתי תקופות קצרות

בקאשמיר ובורמה,

מלבד אפגניסטן.

המטרה שלנו הייתה להסיר את הפולשים,

להביא נחת לקורבנות המדוכאים

וכמובן לבסס מדינה איסלמית,

ח'ליפות לשלטונו של אלוהים.

ועשיתי זאת בגלוי.

לא הפרתי שום חוק.

הייתי גאה ואסיר תודה להיות בריטי --

אני עדיין גאה.

ולא נשאתי עוינות נגד המדינה שלי,

גם לא טינה נגד התושבים הלא מוסלמים,

ואני עדיין לא נושא.

בזמן קרב אחד באפגניסטן,

נוצר קשר מיוחד בין כמה חיילים בריטים ואני

לבין ילד אפגני בן 15,

עבדאללה,

ילד תמים, אוהב ואהוב

שתמיד היה להוט לרצות.

הוא היה עני.

ובנים כמוהו עשו מטלות בזויות במחנה.

והוא היה נראה די שמח,

אבל לא יכולתי שלא לתהות --

ההורים שלו בוודאי התגעגעו אליו עמוקות.

והם בוודאי חלמו על עתיד טוב יותר בשבילו.

קורבן של נסיבות שנקלע למלחמה,

שנכפתה עליו באכזריות

על ידי הנסיבות האכזריות של הזמן.

יום אחד הרמתי פצצת מרגמה שלא התפוצצה,

והפקדתי אותה במעבדה מאולתרת בבקתת בוץ.

אחר כך יצאתי אל קטטה מיותרת --

תמיד מיותרת,

וחזרתי כמה שעות לאחר מכן 
לגלות שהוא מת.

הוא ניסה לחלץ חומרי נפץ מהמרגמה.

היא התפוצצה, והוא מת מוות אלים,

התפוצץ לחתיכות על ידי אותו מכשיר
שנראה לי לא מזיק.

אז התחלתי להטיל ספק.

איך המוות שלו שירת מטרה כלשהי?

למה הוא מת ואני חייתי?

המשכתי הלאה.

לחמתי בקשמיר.

כמו כן גייסתי בפיליפינים,

בוסניה וצ'צ'ניה.

והשאלות גדלו.

מאוחר יותר בבורמה,

נתקלתי בלוחמי רוהינגיה,

שהיו בקושי מתבגרים,

שנולדו וגדלו בג'ונגל,

סוחבים מכונות ירייה ומטולי רימונים.

פגשתי שני נערים בני 13 עם נימוסים רכים
וקולות עדינים.

כשהסתכלו עליי,

התחננו שאקח אותם איתי לאנגליה.

הם רק רצו ללכת לבית-ספר --

זה היה החלום שלהם.

המשפחה שלי --

ילדיי שהיו באותו הגיל --

חיו בבית שלנו בבריטניה,

הלכו לבית-הספר,

חיו חיים בטוחים.

ולא יכולתי שלא לתהות

כמה הנערים הצעירים האלו
בוודאי דיברו ביניהם

על החלומות שלהם לחיים כאלו.

קורבנות הנסיבות:

שני הנערים האלו,

שישנים על האדמה הקשה,
מסתכלים אל הכוכבים,

מנוצלים באופן ציני על ידי המנהיגים שלהם

בשביל התאוה האישית שלהם 
לתהילה וכוח.

מהר מאוד לאחר מכן הייתי עד לילדים כמותם 
הורגים אחד את השני

כחלק מסכסוך בין קבוצות יריבות.

וזה היה אותו הדבר בכל מקום --

אפגניסטן, קשמיר, ברומה,

פיליפינים, צ'צ'ניה;

מצביאים קטנוניים לקחו את הצעירים
והפגיעים על מנת שיהרגו אחד את השני

בשם הג'יהאד.

מוסלמים נגד מוסלמים.

לא מגנים על אף אחד מפולשים או כובשים;

לא מביאים נחת למדוכאים.

ילדים מנוצלים,

מנוצלים באופן ציני;

אנשים מתים בסכסוכים

בהם תמכתי בשם הג'יהאד.

וזה נמשך כך עד היום.

כשהבנתי שהג'יהאד האלים

שהייתי חלק ממנו בחוץ לארץ

היה כל כך שונה --

כזו תהום בין מה שחוויתי

לבין מה שחשבתי שהיתה חובה קדושה --

הייתי חייב להרהר על הפעולות 
שלי פה בבריטניה.

הייתי חייב לשקול את ההטפה שלי,

הגיוס, איסוף הכספים,

האימונים,

אבל חשוב מכל, ההקצנה שלי --

שליחה של אנשים צעירים להילחם ולמות

כפי שעשיתי --

הכל שגוי לגמרי.

אז נהייתי מעורב בג'יהאד אלים
באמצע שנות ה-80,

כשאני מתחיל באפגניסטן.

וכשסיימתי השנה הייתה 2000.

הייתי לגמרי שקוע בזה.

כל האנשים סביבי תמכו,

הריעו,

אפילו חגגו את הדברים שעשינו בשמם.

אך עד שיצאתי מזה,

כשעיניי נפקחו בשנת 2000,

עברו 15 שנה.

אז מה משתבש?

היינו כל כך עסוקים בדיבור על טוהר,

והיינו עיוורים מהמטרה.

ולא נתנו לעצמנו הזדמנות 
לפתח דמות מוסרית.

אמרנו לעצמינו שאנחנו נלחמים
למען המדוכאים,

אבל אלו היו מלחמות שלא ניתן לנצח בהן.

הפכנו להיות הכלי דרכו 
אירעו יותר מקרי מוות,

שותפים בגרימת עוד סבל

בשביל הטובה האנוכית של אכזריים בודדים.

אז במשך הזמן,

הרבה מאוד זמן,

פקחתי את עיניי.

התחלתי להעז

להתעמת עם האמת,

לחשוב,

להתמודד עם השאלות הקשות.

התחברתי לנשמה שלי.

מה למדתי?

שאנשים שמשתתפים בג'יהאד אלים,

שאנשים שנמשכים לסוג הקיצוניות הזה,

לא כאלה שונים מכל השאר.

אבל אני מאמין שהאנשים הללו 
מסוגלים להשתנות.

הם יכולים לזכות מחדש בלב שלהם
ולשקם אותו

על ידי כך שימלאו אותו בערכים 
אנושיים שמרפאים.

כשאנחנו מתעלמים מהמציאות,

אנו מגלים שאנחנו מקבלים את הנאמר לנו
מבלי להרהר ביקורתית.

ואנחנו מתעלמים מהכישרונות והיתרונות 
שרבים מאיתנו היו מוקירים

אפילו לרגע אחד בחיינו.

השתתפתי בפעולות שחשבתי שהיו צודקות.

אבל עכשיו אני מתחיל לתהות 
איך ידעתי את מה שידעתי.

אמרתי לאחרים לקבל את האמת,

אבל נכשלתי להעניק לספק 
את מקומו הראוי.

האמונה הזו שאנשים יכולים להשתנות
מושרשת בניסיון שלי,

במסע שלי.

בעזרת קריאה מרובה,

הרהורים,

התבוננות, ידע-עצמי,

גיליתי,

הבנתי שעולמם של האיסלמיסטים 
הוא שקרי ובלתי הוגן.

תוך התחשבות באי-וודאות בכל העמדות שלנו,

אל האמיתות הקדושות,

עליהן אין עוררין,

פיתחתי הבנה שונה מעט.

הבנתי שבעולם עמוס בשונות וסתירה,

מטיפים טיפשיים,

רק מטיפים טיפשיים כמו שאני הייתי,

לא רואים שום פרדוקס במיתוסים והבדיות
אותם החשיבו כאותנטיים.

אז הבנתי את החשיבות החיונית
של מודעות עצמית,

מודעות פוליטית

והצורך להבנה עמוקה ורחבה

של המחויבויות והמעשים שלנו,

איך הם משפיעים על אחרים.

אז הבקשה שלי היום מכולכם,

במיוחד מאלו שבכנות מאמינים
בג'יאהדיזם איסלמי --

סרבו לסמכות דוגמטית;

הניחו לכעס, לשנאה ולאלימות;

למדו לתקן עוולות

מבלי אפילו לנסות להצדיק 
התנהגות אכזרית, לא מוצדקת וחסרת ערך.

במקום, צרו דברים שימושיים ויפים

שישארו אחרינו.

גשו לעולם, לחיים,

באהבה.

למדו לפתח

או לטפח את הלב שלכם

לראות טוב לב, יופי ואמת 
באחרים ובעולם.

כך אנחנו באמת משמעותיים לנו...

אחד לשני,

לקהילות שלנו

ובשבילי, לאלוהים.

זה ג'יהאד --

הג'יהאד האמיתי שלי.

תודה לכם.

(מחיאת כפיים)