בקיץ האחרון חזרתי לאוהיו 
כדי להשתתף בחתונה משפחתית

ובזמן שהייתי שם,

התרחש ארוע בהשתתפות
אנה ואלזה מ-"לשבור את הקרח"

לא "ה"-אנה ואלזה מ-"לשבור את הקרח".

כי זה לא היה ארוע בחסות חברת דיסני.

שתי יזמיות אלו היו בעלות עסק לאירגון
מסיבות של נסיכות.

הילדה שלכם חוגגת חמש?

הן יבואו, ישירו כמה שירים,
יפזרו קצת אבקת פיות, זה נהדר.

והן לא התכוונו לפספס את ההזדמנות

של התופעה שהיא "לשבור את הקרח".

אז חנות צעצועים מקומית שוכרת את שרותיהן,

הילדים באים בשבת בבוקר,

קונים קצת מוצרי דיסני,
מצטלמים עם הנסיכות,

ואפשר לסיים את היום

זה כמו סנטה קלאוס בלי מגבלות עונתיות.

(צחוק)

ואחייניתי בת השלוש וחצי, סמנתה, 
היתה עמוק בתוך העניינים.

לא היה לה אכפת ששתי הנשים הללו
חתמו על פוסטרים וחוברות צביעה

כמלכת השלג והנסיכה אנה עם N אחד
כדי להימנע מתביעות משפטיות

(צחוק)

על פי אחייניתי ועוד 200 ילדים
במגרש החנייה באותו יום

אלו היו ה"אנה ואלזה" מ"לשבור את הקרח"

זהו שבת בבוקר שרבי באוגוסט באוהיו,

אנחנו מגיעים לשם בעשר, שעת ההתחלה

ונתנו לנו את המספר 59.

עד השעה 11, הם קראו למספרים 21-25.

זה ייקח זמן.

ואין שום כמות של איפור פנים חינמי
או קעקועים זמניים

שימנעו את ההתמוססויות שקרו שם בחוץ.

(צחוק)

אז ב- 12:30 קראו לנו.

"56 עד 63 בבקשה"

וכשאנחנו נכנסים, זו סצינה שאני יכולה
רק לתאר לכם

שזה נראה כמו קיא נורווגי

(צחוק)

היו פתיתי שלג מקרטון על כל הרצפה,

נצנצים על כל משטח, ושלגונים על כל הקירות.

וכשעמדנו בתור

בתקווה לאפשר לאחייניתי מראה טוב יותר

מהצד האחורי של אמא מס.58,

הושבתי אותה על כתפיי,

והיא מיד הוקסמה למראה הנסיכות

וככל שהתקדמנו, התרגשותה רק גדלה,

וכשסופסוף הגענו לתחילת התור,

ומספר 58 שחררה את הפוסטר שלה
לחתימת הנסיכות,

ממש יכולתי להרגיש את ההתרגשות שלה 
עוברת בגופה.

ובואו נהיה כנים,
בשלב זה אני גם די התרגשתי.

(צחוק)

הדקדנס הסקנדינבי היה מרתק.

(צחוק)

אז אנחנו מגיעים לתחילת התור,

והעובדת המותשת פונה לאחייניתי ואומרת,

"הי מותק, את הבאה!

את רוצה לרדת, או שאת נשארת

על הכתפיים של אבא לתמונה?"

(צחוק)

ומחוסר מילה טובה יותר, קפאתי.

(צחוק)

זה מדהים שברגע בלתי צפוי אנחנו 
עומדים בפני השאלה:

מי אני?

אני דודה? או שאני מיליטנטית?

מליוני אנשים צפו בסרטון שלי על 
איך לקיים שיחה קשה,

והנה עמדתי בפני אחת.

באותו זמן,

אין דבר שיותר חשוב לי מאשר
הילדים בחיי,

אז מצאתי את עצמי בסיטואציה
בה אנו מוצאים את עצמנו לעיתים כה תכופות,

קרועה בין שני דברים,
שתי בחירות בלתי אפשריות.

אהיה פעילה חברתית?

האם אוריד את האחיינית שלי מכתפי,
ואסביר לפקידה

שבעצם אני דודתה, ולא אבא שלה

ושהיא צריכה להיות יותר זהירה

ולא לקפוץ למסקנות מגדר שמבוססות על תספורת
או רכיבה על הכתפיים --

(צחוק)

ותוך כדי שאני עושה את זה

אני אפסיד את מה שעד עכשיו היה
הרגע הנפלא ביותר בחייה של האחיינית שלי.

או שאהיה דודה?

אתעלם מהתגובה הזו, אצלם אלף תמונות,

ולא אהיה מוסחת לרגע מרגע טהור של שמחה,

ובעשותי כך,

אצא מלאת בושה על כי לא עמדתי למען עצמי,

בעיקר בפני האחיינית שלי.

מי הייתי?

מי הייתה יותר חשובה?
איזה תפקיד יותר שווה את זה?

האם אני דודה? או האם אני פעילה חברתית?

והייתה לי חצי שניה להחליט.

מלמדים אותנו כעת

שאנו חיים בעולם של קוטביות הולכת וגדלה.

הכל כל כך שחור ולבן כך שאנו והם
כך נכון ושגוי

אין אמצע, אין תחום אפור, רק קוטביות.

קוטביות היא מצב בו שני רעיונות או דעות

הן הפוכות לגמרי אחת מהשנייה;

ניגודים דיאמטריים.

באיזה צד אתם נמצאים?

האם אתם פציפיסטים, תומכי הפלות
מתנגדים לעונש מוות,

תומכים בפיקוח על נשק

או האם אתם לגמרי וללא התפשרות

בעד מלחמה, בעד הפלות, בעד עונש מוות,

מאמינים לחלוטין בתיקון השני,

נגד הגירה, ובעד עסקים?

זה הכל או כלום, אתה איתנו או נגדנו.

זו קוטביות.

הבעיה עם קוטביות ומוחלטות היא

שהיא שוללת את האינדבידואליות 
של החוויה האנושית שלנו

וזה הופך אותה למנוגדת לטבע האנושי שלנו.

אבל אם אנחנו נמשכים בשני הכיוונים האלה,

אבל זה לא באמת היכן שאנו מתקיימים --

קוטביות היא לא המציאות האמתית שלנו --

לאן אנחנו הולכים משם?

מהו הקצה השני של הספקטרום הזה?

אינני חושבת שזו הרמוניה אוטופית שלא 
ניתנת להשגה.

אני חושבת שההפך מקוטביות זו דואליות.

דואליות היא מצב שיש בו שני חלקים

אבל לא בניגודיות דיאמטרית,

בקיום סימולטני.

לא חושבים שזה אפשרי?

הנה האנשים שאני מכירה:

אני מכירה קתולים תומכי-הפלות,
ופמיניסטיות שלובשות חיג'אבים

יוצאי צבא ותיקים שמתנגדים למלחמה,

וחברי NRA שחושבים שמגיע לי להתחתן.

אלה הם אנשים שאני מכירה,
אלה הם חבריי ובני משפחתי,

זה רוב החברה שלנו, זה אתה, זו אני.

(מחיאות כפיים)

דואליות היא היכולת להחזיק בשני הדברים.

אבל השאלה היא:
האם נוכל להחזיק בדואליות זו?

האם יש לנו את האומץ להחזיק בשני הדברים?

אני עובדת במסעדה בעיר,

התחברתי מאוד עם שוטפת הכלים.

הייתי מלצרית והיתה לנו מערכת יחסים נפלאה

היה לנו ממש כיף יחד.

הספרדית שלה הייתה מעולה

בגלל שהיא הייתה ממקסיקו.

(צחוק)

השורה ההיא באמת יצאה הפוך.

האנגלית שלה הייתה מוגבלת,
אבל הרבה יותר טובה מהספרדית שלי.

אבל הדמיון בינינו איחד אותנו,

לא הפרידו בינינו ההבדלים.

והיינו קרובות למרות 
שבאנו משני עולמות מאוד שונים.

היא הייתה ממקסיקו,

היא עזבה את המשפחה שלה מאחור 
כדי לבוא לכאן

ולתת להם חיים טובים יותר שם.

היא הייתה קתולית שמרנית אדוקה

מאמינה בערכי משפחה מסורתית,

תפקידים סטריאוטיפים של גברים ונשים,

ואני הייתי, נו, אני.

(צחוק)

אבל הדברים שחיברו ביננו 
היו כשהיא שאלה על חברה שלי

או שיתפה תמונות שהיו לה של משפחתה מהבית.

אלו היו הדברים שחיברו ביננו.

אז יום אחד היינו מאחור,

בולסות אוכל מהר ככל שיכולנו
סביב שולחן קטן,

במהלך הפוגה נדירה,

ומישהו חדש מהמטבח בא --

שבמקרה היה בן דודה --

והתיישב עם כל התעוזה והמצ'ואיזם

שגופו בן ה-20 יכול היה לשאת.

(צחוק)

והוא אמר לה, [בספרדית] "האם לאש יש חבר?"

והיא אמרה [בספרדית]

והוא אמר [בספרדית] "חברה?!?!"

והיא הניחה את המזלג שלה, 
ונעצה בו את עיניה

ואמרה [בספרדית] "כן, חברה. זה הכל."

והגיחוך שלו הפך להבעת כבוד אימהית,

לקח את הצלחת שלו, יצא, חזר לעבוד.

היא אף פעם לא יצרה אתי קשר עין.

היא עזבה, עשתה אותו דבר --

היו 10 שניות של שיחה, אינטראקציה כה קטנה

ועל הנייר, היה לה הרבה יותר במשותף אתו:

שפה, תרבות, היסטוריה, משפחה, הקהילה
שלה הייתה עורק החיים שלה

אבל המצפן המוסרי שלה גבר על כל זה.

ומעט מאוחר יותר, הם התלוצצו 
במטבח בספרדית,

לזה לא היה כל קשר אלי.

וזו היא דואליות.

היא לא נאלצה לנקוט עמדה על
הומוסקסואליות מעל למורשת שלה

היא לא הייתה צריכה לבחור בין
משפחה לידידות בינינו.

זה לא היה ישו או אש.

(צחוק)

(תשואות)

המוסר האישי שלה היה מושרש כל כך חזק

שהיה לה האומץ לאחוז בשני הדברים.

טוהר המידות שלנו הוא באחריותנו

ואנו חייבים להיות מוכנים להגן עליו
אפילו אם זה לא נוח.

זה משמעותו של בן-ברית ואם 
אתם הולכים להיות בני ברית,

עליכם להיות בני ברית פעילים:

שאלו שאלות, תפעלו כשאתם
שומעים משהו בלתי הולם,

באמת תהיה מעורבים.

היה לי ידידת משפחה שבמשך שנים
נהגה לקרוא לבת זוגי המאהבת שלי.

באמת? מאהבת?

זה היה כל כך מיני בגלוי,

כל כך פורנו הומוסקסואלי של שנות ה-70.

(צחוק)

אבל היא ניסתה, והיא שאלה.

היא היתה יכולה לקרוא לה החברה שלי

או "חברה" שלי או "חברה מיוחדת" שלי --

(צחוק)

או אפילו, גרוע מזה, לא לשאול בכלל.

האמינו לי, אנחנו מעדיפות שתשאלו.

הייתי מעדיפה שהיא תאמר מאהבת שלי 
מאשר לא תאמר כלום.

אנשים לעיתים קרובות אומרים לי,
"טוב, אש, לא איכפת לי.

איני רואה מוצא אתני, דת או מיניות.

זה לא משנה לי. אני לא רואה את זה."

אבל אני חושבת שההיפוך של הומופוביה וגזענות
ושנאת זרים, אינו אהבה,

זה אפאטיה.

אם אינך רואה את ההומוסקסואליות שלי
אינך רואה אותי.

אם לא אכפת לך עם מי אני שוכבת,

אז אינך יכול לדמיין איך אני מרגישה

כשאני הולכת ברחוב מאוחר בלילה אוחזת בידה,

וקבוצת אנשים קרבה וצריכה לקבל החלטה

אם להמשיך בזה, או לשמוט את ידה

כאשר כל מה שאני רוצה לעשות
הוא ללחוץ את ידה יותר חזק.

והניצחון הקטן שאני מרגישה

כשאני עושה זאת ולא עוזבת

והפחדנות המדהימה והתסכול שאני מרגישה
כשאני שומטת אותה.

אם אינכם רואים את המאבק הזה

שייחודי לחוויה האנושית משום שאני לסבית,
אז אינכם רואים אותי.

אם אתם הולכים להיות בני ברית,
אני זקוקה שתראו אותי.

כיחידים, כבני ברית, כבני אדם,

אנו צריכים להיות מסוגלים
לאחוז בשני הדברים:

בטוב וברע,

בקל ובקשה.

אינכם לומדים כיצד לאחוז
בשני דברים מן הרוך,

אתם לומדים זאת מתוך אומץ

ומה אם דואליות היא רק הצעד הראשון?

מה אם בעזרת חמלה ואמפטיה 
ואינטרקציה אנושית

אנחנו מסוגלים ללמוד לאחוז בשני דברים?

ואם אנו יכולים לאחוז שני דברים
נוכל לאחוז ארבעה,

ואם אנחנו יכולים לאחוז ארבעה,
אנו יכולים לאחוז שמונה,

ואם אנחנו יכולים לאחוז שמונה
אנחנו יכולים לאחוז מאות.

אנחנו בני אדם מורכבים,

מערבולות של ניגודים.

כולכם אוחזים בכל כך הרבה דברים עכשיו.

מה אתם יכולים לעשות
כדי לאחוז בעוד כמה אחדים?

אז חזרה לטולדו, אוהיו.

אני בראש התור,

אחייניתי על כתפיי העובדת
המותשת קוראת לי אבא.

האם אי פעם טעו בזיהוי המגדר שלכם?

לא זה אפילו.

האם אי פעם קראו לכם משהו שאם לא?

זה מה שזה מרגיש עבורי:

אני כהרף עין בסערה פנימית של 
רגשות מנוגדים.

אני מתכסה זיעה שהיא שילוב של כעס ועלבון,

אני מרגישה שכל החנות צופה בי.

ובאותו זמן אני מרגישה בלתי נראית.

אני רוצה להתפוצץ בחמת זעם.

ואני רוצה לזחול מתחת לסלע.

ומעל כל זה יש את התסכול שאני לובשת

חולצת טי סגולה צמודה שלא לטעמי,

כך שכל החנות יכולה לראות לי את הציצים,

כדי לוודא שאותו דבר לא קורה.

ׁ(צחוק)

אבל למרות המאמצים שלי
להיראות כשייכת למגדר שלי,

זה עדיין קורה.

ואני מקווה בכל לבי שאף אחד לא שמע --

לא אחותי, לא בת הזוג שלי,
ובוודאי לא אחייניתי.

אני רגילה לכאב מוכר זה.

אבל אעשה כל מה שאני צריכה כדי להגן מכך
על האנשים שאני אוהבת.

אבל אז אני מורידה את אחייניתי מהכתפיים,

והיא רצה לאלזה ואנה --

מה שהיא חיכתה לו כל כך הרבה זמן --

וכל זה נעלם.

מה שחשוב זה רק החיוך שעל פניה,

וכש 30 השניות חיכינו שעתיים וחצי מסתיימות

אנו אוספות את חפצינו ואני והעובדת 
מחליפות שוב מבט:

והיא מחייכת אלי חיוך מתנצל ואומרת:

"אני כל כך מצטערת!"

(צחוק)

והאנושיות שלה, הנכונות שלה להודות
בטעות שלה מנטרלת אותי מיד.

ואז אני אומרת לה "זה בסדר,
זה קורה, אבל תודה."

ואני מבינה באותו רגע

שאיני צריכה להיות

או דודה, או פעילה חברתית, 
אני יכולה להיות שתיהן.

אני יכולה לחיות בדואליות
ואני יכולה לאחוז בשני דברים.

ואם אני יכולה לאחוז בשני דברים בסביבה זו,

אני יכולה לאחוז בכל כך הרבה דברים נוספים.

ובעת שבת זוגי ואחייניתי אוחזות ידיים
ופונות לכיוון היציאה.

אני פונה לאחותי ואומרת,
"זה היה שווה את זה?"

והיא אומרת, ":את צוחקת עלי?

ראית את המבט על פניה? זה היה 
היום הכי טוב בחייה!"

(צחוק)

"זה היה שווה את השעתיים וחצי בחום,

זה היה שווה את חוברת הצביעה 
במחיר מופקע שכבר היתה לנו."

(צחוק)

"זה היה שווה אפילו שיקראו לך אבא."

(צחוק)

ובפעם הראשונה בחיי, זה באמת היה.

תודה לכם בולדר, לילה טוב.

(תשואות)