אני מספרת-סיפורים.

והייתי רוצה לספר לכם מספר סיפורים אישיים

על מה שאני אוהבת לכנות "הסכנה שבסיפור היחיד".

גדלתי בקמפוס אוניברסיטאי במזרח ניגריה.

אימי מספרת שהתחלתי לקרוא בגיל שנתיים,

ואולם אני חושבת שגיל ארבע קרוב יותר לאמת.

אם כן, התחלתי לקרוא בגיל מוקדם. ומה שקראתי

היו ספרי ילדים בריטים ואמריקאים.

התחלתי גם לכתוב בגיל מוקדם.

וכאשר התחלתי לכתוב, בגיל שבע לערך,

סיפורים בעיפרון עם איורים צבעוניים

שאימי האומללה אולצה לקרוא,

מצאתי שאני כותבת בדיוק ברוח הסיפורים שקראתי.

כל הדמויות שלי היו אנשים לבנים תכולי עיניים.

הם שיחקו בשלג.

הם אכלו תפוחים.

(צחוק)

והם דיברו די הרבה על מזג האוויר,

כמה חביב שהשמש יצאה מבין העננים.

(צחוק)

וזאת, חרף העובדה שחייתי בניגריה.

מעולם לא הייתי מחוץ לניגריה.

לא היה בארצנו שלג. נהגנו לאכול מנגו.

ומעולם לא שוחחנו על מזג האוויר,

כיוון שלא היה בכך צורך.

בנוסף, הדמויות שלי שתו המון בירת זנגוויל

בגלל שהדמויות שהכרתי מהסיפורים הבריטיים

שתו בירת זנגוויל

זאת על אף שלא היה לי שום מושג מהי בכלל בירת זנגוויל

(צחוק)

ושנים רבות לאחר מכן, עדיין היה לי צורך נואש

לטעום בירת זנגוויל.

אבל זהו כבר סיפור אחר.

כל זה מדגים, בעיניי

עד כמה אנו פגיעים ומושפעים בקלות

כשאנו עומדים לנוכח סיפור,

במיוחד בהיותינו ילדים.

בגלל העובדה שכל שקראתי היו ספרים

בהם כל הדמויות היו זרות למדינתי,

הייתי משוכנעת שספרים

מעצם טיבם, מוכרחים להכיל דמויות של זרים,

והיו צריכים להיכתב אודות דברים אשר

אני לא הייתי יכולה להזדהות איתם

דברים השתנו כאשר גיליתי את הספרים האפריקאים.

לא היו רבים מהם. והם לא היו

קלים למציאה כמו הספרים הזרים.

אך בזכות סופרים כמו צ'נואה אצ'בה וקאמרה לאיה

עברתי שינוי בתפיסה שלי

על ספרות.

גיליתי שאנשים כמותי,

נערות עם עור בצבע השוקולד

ששיערן המקורזל לא מאפשר תספורת זנב-סוס

יכולות אף הן להתקיים בספרות.

התחלתי לכתוב אודות דברים שהכרתי.

אני אמנם אוהבת את אותם סיפורים אמריקאים ובריטיים שקראתי.

הם הציתו את דמיוני. הם פתחו עולמות שהיו חדשים עבורי.

אך בלי כוונה, ההשלכה שלהם

הייתה שלא ידעתי שאנשים כמותי

יכולים להתקיים בספרות.

ולכן, גילויים של כותבים אפריקאים תרם בעבורי כך:

הגילוי הציל אותי מכך שיהיה לי סיפור יחיד

על מה הם ספרים.

אני מגיעה ממשפחה ניגרית רגילה מהמעמד הבינוני.

אבי היה פרופסור.

אימי הייתה מנהלנית.

ולכן היה לנו, כמקובל,

עזרה במשק הבית, שהיו מגיעים מהאיזורים הכפריים הסמוכים.

ואותה שנה, בה מלאו לי שמונה, קיבלנו נער חדש לעזרה בבית.

שמו היה פיד'ה.

הדבר היחיד שאימי סיפרה לנו עליו

היה שמשפחתו ענייה מאד.

אימי נהגה לשלוח בטטות ואורז,

כמו גם בגדים ישנים, אל משפחתו.

וכאשר לא סיימתי את הארוחה אימי הייתה אומרת,

"סיימי לאכול! את לא יודעת? לאנשים כמו משפחתו של פיד'ה אין כלום".

וכך חשתי חמלה עצומה על משפחתו של פיד'ה.

ואז יום שבת אחד יצאנו לכפרו לביקור.

ואימו הראתה לנו סל יפיפה, מעשה מקלעת מקושט בדוגמאות,

עשוי מדקל מיובש, שאחיו קלע.

נדהמתי.

לא העליתי על דעתי שמישהו ממשפחתו

יוכל ליצור משהו.

כל ששמעתי עליהם היה כמה הם עניים,

ולכן זה היה בלתי אפשרי עבורי לראותם

בכל דרך אחרת זולת היותם עניים.

העוני שלהם היה הסיפור היחיד שהיה ברשותי עליהם.

שנים לאחר מכן, נזכרתי בכך כאשר עזבתי את ניגריה

לטובת לימודים באוניברסיטה בארצות הברית.

הייתי בת תשע עשרה.

השותפה האמריקאית שלי הייתה המומה ממני.

היא שאלה היכן למדתי לדבר אנגלית כל כך טוב,

והייתה מבולבלת כאשר עניתי לה שבניגריה

אנגלית היא שפה רשמית.

היא ביקשה ממני לשמוע את מה שהיא כינתה "המוזיקה השבטית" שלי

והיתה איפוא מאד מאוכזבת

כשהצגתי בפניה קסטה של מאריה קארי.

(צחוק)

היא הניחה שלא ידעתי איך

להשתמש בתנור.

מה שהדהים אותי היה זה: היא ריחמה עלי

עוד לפני שראתה אותי.

ברירת המחדל שלה עבורי, כאפריקאית,

הייתה סוג של חמלה בעלת כוונות טובות ומתנשאת.

לשותפה שלי היה סיפור יחיד על אפריקה.

סיפור יחיד על אסון.

בסיפור יחיד זה אין כל אפשרות

שאפריקאים יהיו דומה לה, בשום דרך.

אין אפשרות לתחושות מורכבות יותר מאשר רחמים.

אין אפשרות לחיבור שבין שני בני אדם שווים.

אני חייבת לומר כי קודם להגעתי לארצות הברית, מעולם לא

הגדרתי את עצמי ביודעין כאפריקאית.

ואולם בארצות הברית, כל פעם שאפריקה הוזכרה אנשים פנו אלי.

ללא קשר לכך שלא היה לי שום מושג על מקומות כמו נמיביה.

אבל החלטתי לאמץ את הזהות החדשה.

ובמובנים רבים אני חושבת על עצמי כיום כאפריקאית.

למרות שעדיין צורם לי כאשר

מתייחסים אל אפריקה כאל מדינה.

הדוגמה העדכנית ביותר לקוחה מטיסה נהדרת

מהעיר לאגוס (בניגריה) לפני יומיים, שבה

הייתה כריזה על טיסה של חברת ורג'ין

על פרוייקט הצדקה שנעשה "בהודו, אפריקה, וארצות נוספות".

(צחוק)

ולכן לאחר מספר שנים, אותם העברתי בארצות הברית כאפריקאית,

התחלתי להבין את תגובתה של השותפה שלי כלפי.

אילו לא גדלתי בניגריה, וכל שהייתי יודעת על אפריקה

היה מהדימויים המקובלים,

הייתי אף אני תופסת את אפריקה כמקום של

נופים עוצרי נשימה, חיות יפיפיות,

ואנשים לא מובנים,

שנלחמים אלו באלו מלחמות חסרות הגיון, מתים מעוני ומאיידס,

לא מסוגלים לדבר בשם עצמם,

וממתינים להינצל,

בידי זר לבן ומיטיב.

הייתי רואה אפריקאים ממש באותה צורה שבה ראיתי,

כילדה, את משפחתו של פיד'ה.

הסיפור היחידי הזה על אפריקה מגיע, בעיניי, מהספרות המערבית.

הנה ציטוט מתוך

כתביו של סוחר לונדוני בשם ג'ון לוק,

אשר הפליג לאפריקה בשנת 1561,

ושמר תיאורים מרתקים של של מסעותיו.

אחרי אזכור של האפריקאים השחורים

כ-"חיות חסרות בתים",

הוא כותב, "מדובר באנשים חסרי ראשים,

שעיניהם ופיהם נמצאים בחזה".

נהגתי לצחוק בכל פעם שהייתי קוראת את זה.

וחייבים להעריץ את דמיונו הפורה של ג'ון לוק.

אך מה שחשוב ביחס לכתיבה שלו

שהיא מייצגת את תחילתה

של מסורת הכתיבה המערבית על אפריקה.

מסורת של אפריקה שמדרום לסהרה, כמקום של שלילה,

של שוני, של אפלה,

של אנשים שהם, במילותיו של המשורר הנהדר

רודיארד קיפלינג

"חצי שד, חצי ילד".

ומכאן התחלתי להבין שהשותפה האמריקאית שלי

לבטח לאורך כל חייה

ראתה ושמעה גרסאות שונות

של הסיפור היחיד הזה,

כמו גם הפרופסור,

שפעם אחת אמר לי שהרומן שלי אינו "אפריקאי אותנטי".

הייתי אמנם מוכנה להודות שהיו מספר דברים

שגויים ברומן,

שהוא נכשל במספר מקומות.

אך התקשיתי לדמיין שהוא נכשל

בהשגת משהו כמו "אותנטיות אפריקאית".

ולמען האמת כלל לא הבנתי מה

היא "אותנטיות אפריקאית".

הפרופסור אמר לי כי דמויותיי ברומן

היו דומות מדי לו עצמו -

אדם משכיל מהמעמד הבינוני.

הדמויות בספרי נסעו במכוניות.

הן לא גוועו ברעב.

ולפיכך חפו מ-"אותנטיות אפריקאית".

אבל אוסיף במהירות כי אף אני כושלת באותה מידה

בסוגיה של "הסיפור היחיד".

לפני מספר שנים, ביקרתי במקסיקו בהיותי בארצות הברית.

האקלים הפוליטי בארצות הברית באותה העת היה מתוח.

ונערכו דיונים על הגירה.

וכפי שקורה במקרים רבים באמריקה,

הגירה הפכה בעלת משמעות נרדפת למקסיקנים.

היו סיפורים אין-ספור על מקסיקנים

כעל אנשים שהיו

עושקים את מערכת הבריאות,

חומקים אל תוך גבולות המדינה,

נעצרים במעברי הגבול, דברים מסוג זה.

אני זוכרת את עצמי הולכת ביומי הראשון בגוודלחרה,

מתבוננת באנשים בדרכם לעבודה,

מגלגלים טורטיות בכיכר השוק,

מעשנים, צוחקים.

אני זוכרת כי בתחילה חשתי מופתעת.

ואז מצאתי את עצמי מוצפת בבושה.

הבנתי שהייתי כה שקועה

בסיקור התקשורתי על מקסיקנים

כך שהם הפכו להיות דבר אחד בראשי,

המהגר הבזוי.

שוכנעתי לקנות את הסיפור היחיד על מקסיקנים

וחשתי שאני מאד מתביישת בעצמי.

והרי לפניכם הדרך ליצור סיפור יחיד:

הציגו בני עם מסוים כדבר אחד בלבד,

אך ורק דבר אחד,

פעם אחר פעם,

ולבסוף לכך בדיוק הם יהפכו.

זה בלתי אפשרי לדבר אודות הסיפור היחיד

מבלתי לדבר על כוח.

יש מילה בשפת האגיבו (שפה ממזרח ניגריה),

שאני נזכרת בה כל אימת שאני חושבת על

מבנה היררכיית הכוח בעולם, וזו המילה "נ'קאלי".

זהו שם-עצם שאפשר לתרגמו בצורה חופשית

כ-"להיות טוב יותר ממישהו אחר".

ממש כמו העולם הפוליטי והכלכלי,

כך גם סיפורים מוגדרים

על פי עיקרון הנ'קאלי.

כיצד מספרים אותם, מי הוא המספר אותם,

היכן הם מסופרים, כמה סיפורים ישנם,

כל אלה תלויים בכוח.

הכוח הוא היכולת לא רק לספר את סיפורו של האחר,

אלא לקבוע אותו כסיפורו המוחלט של אותו אדם.

המשורר הפלסטיני מוּריד ברגותי כותב

שאם ברצונך לנשל עם,

הדרך הפשוטה ביותר לעשות זאת היא לספר את סיפורו

ולהזכיר אותו שני.

התחילו את הסיפור עם החצים של הילידים האמריקאים,

ולא עם הגעת הבריטים ליבשת,

ויש לכם סיפור שונה לחלוטין.

התחילו את הסיפור עם

הכשלון של המדינה האפריקאית,

ולא עם היצירה הקולוניאלית של המדינה האפריקאית,

והרי לכם סיפור שונה לחלוטין.

לאחרונה הרציתי באוניברסיטה, ובהרצאה

סטודנט אמר לי שזו

חרפה גדולה

שגברים ניגרים הם גברים מכים,

כמו האב ברומן שכתבתי.

עניתי לו שבדיוק סיימתי לקרוא רומן

שנקרא "פסיכופת אמריקאי"

(צחוק)

ושזו חרפה גדולה

שבחורים אמריקאים צעירים הם רוצחים סדרתיים.

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

אם כן, מובן שדברי נאמרו מתוך כעס מעודן.

(צחוק)

לעולם לא הייתי מעלה על דעתי לחשוב

שרק משום שקראתי רומן

שבו יש דמות של רוצח סדרתי

הוא איכשהו מייצג

את כל האמריקאים.

וזאת, לא משום שאני אדם טוב יותר מאשר אותו סטודנט,

אלא, שבהינתן כוחה התרבותי והכלכלי של אמריקה,

היו ברשותי סיפורים רבים על אמריקה.

קראתי את טיילר ואפדייק וסטיינבק וגייטסקיל.

לא היה לי סיפור יחיד על אמריקה.

כאשר למדתי, לפני שנים מספר, שמצופה מסופרים

שתהיה להם ילדות לא מאושרת

כדי שיהיו מוצלחים,

התחלתי לתהות כיצד אני יכולה לבדות

דברים נוראיים שהוריי עשו לי.

(צחוק)

אך האמת היא שעברה עלי ילדות מאושרת ביותר,

מלאת צחוק ואהבה, במשפחה קרובה וחמה.

אבל עדיין, היו לי סבים שמתו במחנות הפליטים.

בן דודי פול'ה מת משום שלא זכה לטיפול רפואי הולם.

אחד מחברי הטובים ביותר, אוקולומה, מת בהתרסקות מטוס

כיוון שברכב מכבי האש לא נשארו מים.

גדלתי בצילו של משטר צבאי דכאני

שפיחת את ערך החינוך,

כך שלעיתים הורי לא קיבלו את המשכורת שלהם.

ולפיכך, כילדה, ראיתי את הריבה נעלמת משולחן ארוחת הבוקר,

ואחריה המרגרינה נעלמה,

ואז הלחם עצמו הפך יקר מדי,

וגם החלב הפך להיות קצוב.

ויותר מכל, סוג של פחד פוליטי שנדמה כרגיל למראה

חדר אל תוך חיינו.

כל הסיפורים הללו עשו ממני את מי שאני.

אך להתעקש על הסיפורים השליליים

משמעו שיטוח של חוויות חיי,

והתעלמות משאר הסיפורים

שהגדירו אותי.

הסיפור היחיד קובע סטריאוטיפים.

והבעיה עם סטריאוטיפים

היא לא שהם חסרי אמת,

אלא שהם בלתי שלמים.

הם הופכים סיפור אחד להיות הסיפור היחיד.

מובן, אפריקה היא יבשת רווייה באסונות.

חלקם קשים במיוחד - כמו מקרי האונס המזעזעים בקונגו.

וחלקם מדכאים, כמו העובדה

שעל כל 5,000 מובטלים מחפשי עבודה, ישנה משרה פנויה אחת בניגריה.

אך ישנם גם סיפורים שאינם על אסון.

וזה חשוב ביותר; זה חשוב באותה מידה לדבר גם עליהם.

תמיד חשתי שזה בלתי אפשרי

לגשת בצורה נאותה אל מקום או אדם

מבלי לערב את כל הסיפורים של אותו מקום או אותו אדם.

התוצאה של הסיפור היחיד

היא בכך, שהוא גוזל מאנשים את כבודם הסגולי.

הוא גורם לכך שההכרה בשוויון שיש בין בני אדם הופכת להיות קשה יותר.

הוא מדגיש כמה אנו שונים זה מזה

במקום להתרכז במה אנו דומים זה לזה.

אז מה אפוא, אם לפני הטיול שלי למקסיקו

הייתי עוקבת אחר דיוני ההגירה משני הצדדים,

הצד אמריקאי והצד המקסיקני?

מה אם אימי הייתה מספרת לנו שמשפחתו של פיד'ה הייתה ענייה

וגם חרוצה?

מה אם הייתה לנו תחנת טלוויזיה אפריקאית

שהייתה משדרת סיפורים אפריקאים מגוונים לכל רחבי העולם?

מה שהסופר הניגרי צ'נואה אצ'בה קורא לו

"איזון בין סיפורים"

מה אם השותפה שלי הייתה יודעת על המוציא לאור הניגרי שלי,

מוקטה באקארי,

אדם בלתי רגיל שעזב את עבודתו בבנק

כדי להגשים את חלומו ולפתוח בית הוצאה?

התפיסה המקובלת באותה העת הייתה שניגרים לא קוראים ספרות.

הוא לא הסכים. הוא חש

שאנשים שיכולים לקרוא, יקראו

אם תספק להם ספרות שתהיה זמינה ושניתן לעמוד כלכלית ברכישתה.

זמן קצר לאחר שהוא הוציא לאור את הרומן הראשון שלי

הגעתי לתחנת טלוויזיה בלאגוס כדי לערוך ראיון.

ואישה שעבדה בתחנה כשליחה באה לקראתי ואמרה:

"ממש חיבבתי את הרומן שלך. לא אהבתי את סופו

עכשיו את חייבת לכתוב לו ספר המשך, וזה מה שצריך לקרות בו..."

(צחוק)

והיא החלה לספר לי מה לכתוב בספר ההמשך.

הייתי לא רק מוקסמת, אלא גם התרגשתי מאד.

הרי לפניכם אישה, חלק מההמון הניגרי הרגיל למראה,

שאנשיו לא אמורים להיות קוראי ספרים.

לא זו בלבד שהיא קראה את הספר, היא אף לקחה בעלות עליו

וחשה הצדקה להגיד לי

מה לכתוב בסיפור ההמשך.

אם כן, מה אם השותפה שלי היה מכירה את חברתי פומי אונדה,

אישה חסרת מורא שמגישה תוכנית טלוויזיה בלאגוס,

וחדורת שליחות לספר את הסיפורים שכולנו מעדיפים לשכוח?

מה אם השותפה שלי הייתה יודעת על ניתוח הלב

שנערך בלאגוס בשבוע שעבר?

מה אם השותפה שלי הייתה מכירה מוזיקה ניגרית עכשווית?

אנשים מוכשרים ששרים באנגלית ובתערובת שפות שונות,

ובשפות איגבו ויורובה ואייג'ו,

ממזגים השפעות החל מג'יי-זי וכלה בפאלא (פאלא קוטי - מוזיקאי ניגרי)

עד לבוב מארלי ועד לסביהם של המוזיקאים.

מה אם השותפה שלי הייתה מכירה את עורכת הדין

שהגישה תביעה לאחרונה לבית המשפט בניגריה

בכדי לשנות חוק מגוחך

שקובע כי אישה זקוקה לאישור בעלה

קודם שהיא ניגשת לחדש את הדרכון שלה?

מה אם השותפה שלי הייתה מכירה את נוליווד,

המלאה באנשים חדשניים היוצרים קולנוע חרף קשיים טכניים רבים?

סרטים כה פופולאריים

עד שהם דוגמה מעולה

לניגרים שצורכים את פרי עמלם.

מה אם השותפה שלי הייתה מכירה את קולעת הצמות שלי, עם השאפתנות הנהדרת שלה,

שזה עתה הקימה את העסק העצמאי שלה למכירת תוספות שיער?

או על מיליוני ניגרים נוספים

שהקימו בתי עסק ולעיתים כושלים,

אך ממשיכים לטפח את השאיפות?

כל פעם שאני בבית, אני מתעמתת עם

אותם גורמים רגילים של כעס, שהם מנת חלקם של רוב הניגרים:

התשתיות הכושלות שלנו, הממשלה הכושלת שלנו.

אך נזכרת גם בחוסן יוצא הדופן של אנשים

שמשגשגים על אף הממשלה,

לא בזכותה.

אני מלמדת סדנאות כתיבה בלאגוס כל קיץ.

וזה מדהים עבורי כמה אנשים נרשמים,

כמה אנשים כמהים לכתוב,

לספר סיפורים.

המוציא לאור הניגרי שלי ואני בדיוק הקמנו מלכ"ר (מוסד ללא כוונת רווח)

שקרוי "קרן פארפינה".

ויש לנו חלומות גדולים לבנות ספריות

ולשפץ ספריות שכבר קיימות,

ולספק ספרים לבתי ספר ציבוריים

שהספריות שלהם ריקות מספרים,

וכן לארגן עוד ועוד סדנאות,

בקריאה ובכתיבה,

עבור כל אותם אנשים שרעבים לספר את הסיפורים הרבים שלנו.

סיפורים הם חשובים.

סיפורים רבים הם חשובים.

סיפורים שימשו בכדי לנשל ולהשמיץ.

אך סיפורים יכולים לשמש גם בכדי להעצים והגביר אנושיות של קבוצה.

סיפורים יכולים לרמוס את כבודם הסגולי.

אך סיפורים יכולים גם לתקן אותו כבוד סגולי פגוע.

הסופרת האמריקאית אליס ווקר כתבה קטע

על קרוביה הדרומיים

כאשר עברו אל הצפון.

היא הציגה בפניהם ספר אודות

החיים שהשאירו מאחוריהם בדרום.

"הם ישבו סביב, קראו את הספר בעצמם,

מאזינים לי קוראת את הספר, והרוויחו מחדש כעין גן העדן".

הייתי רוצה לסיים עם המחשבה הזו:

שכאשר אנו דוחים מאיתנו את הסיפור היחיד,

כאשר אנו מכירים בכך שלעולם אין רק סיפור יחיד

על שום מקום,

אנו מרוויחים מחדש כעין גן העדן.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)