אז אני "התעתדתי," שזה מונח שאני המצאתי -- (צחוק) לפני בערך שלוש שניות. התעתדתי בערך 20 שנה, וכשהתחלתי, הייתי יושב עם אנשים, ואומר, "היי, בואו נדבר על עוד 10, 20 שנה." והם היו אומרים, "מעולה." וראיתי שאופק הזמן הזה התקצר והתקצר והתקצר, כל כך התקצר שנפגשתי עם מנכ"ל לפני חודשיים ואמרתי -- התחלנו את השיחה הראשונית שלנו. והוא אומר, "אני אוהב את מה שאתה עושה, אני רוצה לדבר על ששת החודשים הבאים." (צחוק) יש לנו הרבה בעיות שעומדות בפנינו. אלו בעיות בקנה מידה של ציביליזציה. אבל הבעיה היא, שאנחנו לא יכולים לפתור אותן בשימוש במודלים המחשבתיים בהם אנחנו משתמשים עכשיו כדי לנסות לפתור את הבעיות האלו. כן, הרבה עבודה טכנית נעשית, אבל יש בעיה שאנחנו צריכים לפתור מראש, לפני, אם אנחנו רוצים באמת להתקדם משמעותית בבעיות הגדולות האלו. "חשיבה לטווח קצר." נכון? אין מצעדים. אין צמידים. אין עצומות עליהן אתם יכולים לחתום כדי להיות נגד חשיבה לטווח קצר. ניסיתי להעלות אחת פעם, ואף אחד לא חתם. זה היה מוזר. (צחוק) אבל היא מונעת מאיתנו לעשות כל כך הרבה. חשיבה לטווח קצר, מסיבות רבות, נכנסה לכל מקום במציאות שלנו. רק רציתי שתקחו שניה ותחשבו על הנושאים שאתם חושבים, עובדים עליהם. זה יכול להיות אישי, זה יכול להיות בעבודה או שזה יכול להיות משהו משמעותי ברמה העולמית, וחשבו עד כמה רחוק אתם נוטים לחשוב בנוגע למציאת פתרון לזה. כי מחשבה לטווח קצר מונעת מהמנכ"ל לקנות ציוד בטיחות באמת יקר. זה יפגע בשורה התחתונה. אז אנחנו מקבלים מקרה כמו פיצוץ על אסדת קידוח. מחשבה לטווח קצר מונעת ממורים לבלות זמן איכות אחד על אחד עם התלמידים שלהם. אז עכשיו באמריקה, תלמיד תיכון נושר כל 26 שניות. מחשבה לטווח קצר מונעת מהקונגרס -- סליחה אם מישהו פה מהקונגרס -- (צחוק) או לא באמת כל כך מצטער -- (צחוק) להשקיע כסף בחוק תשתיות אמיתי. אז מה שאנחנו מקבלים זה התמוטטות גשר ה-I-35 מעל נהר המיסיסיפי לפני כמה שנים, 13 נהרגו. זה לא תמיד היה ככה. בנינו את תעלת פנמה. די השמדנו את הפוליו בעולם. בנינו את מסילת הרכבת הטרנס קונטיננטלית, תוכנית מרשל. ואלה לא רק בעיות עם תשתיות פיזיות גדולות, המאבק לזכות ההצבעה של נשים. אבל בזמן של המחשבה לטווח הקצר שלנו, שם כל דבר נראה שמתרחש עכשיו ואנחנו יכולים לחשוב רק עד לציוץ הבא או פוסט בקו הזמן, אנחנו מגיבים יותר מדי אז מה אנחנו עושים? אנחנו לוקחים אנשים שבורחים מאזורים קרועי מלחמה, ואנחנו רודפים אחריהם. אנחנו לוקחים משתמשי סמים ברמה נמוכה, ואנחנו שמים אותם בכלא לכל החיים. ואז אנחנו בונים שיכוני ענק, מבלי לחשוב על איך אנשים יגיעו מהם לעבודה. זה כסף מהיר. עכשיו, המציאות היא, שלהרבה מהבעיות האלו, יש כמה תיקונים טכניים, הרבה מהם. אני קורא לתיקונים הטכניים האלה אסטרטגיות שקי חול. אז אתם יודעים שיש סערה מתקרבת, הסכר נפרץ, אף אחד לא שם כסף על זה, אתם מקיפים את הבית בשקי חול. ונחשו מה? זה עובד. הסערה עוברת, המים יורדים, אתם נפטרים משקי החול, ויש לכם סערה אחרי סערה אחרי סערה. ופה נכנס החלק הערמומי. אסטרטגיית שקי חול יכולה לגרום לכם להיבחר מחדש. אסטרטגיית שקי חול יכולה לעזור לכם לעמוד במטרות הרבעוניות שלכם. עכשיו, אם אנחנו רוצים לנוע קדימה, לעתיד שונה מזה שיש לנו עכשיו, כי אני לא חושב שפגענו -- 2016 היא לא שיא הציביליזציה. (צחוק) יש לנו לאן להתקדם. אבל הטיעון שלי הוא שאם לא נשנה את דפוסי ומפות החשיבה שלנו העוסקים בטווח הקצר, זה לא עומד לקרות. אז פיתחתי משהו שנקרא "הנתיב הארוך," וזו שיטה. והנתיב הארוך הוא לא סוג של תרגיל חד פעמי. אני בטוח שכולם פה בנקודה מסויימת היו מחוץ להתרחשות עם הרבה פתקאות פוסט איט ולוחות מחיקים, ואתם אומרים -- בלי להעליב את היועצים פה שעושים את זה -- ואתם עושים תכנון לטווח ארוך, ואז שבועיים מאוחר יותר, כולם שוכחים מזה. נכון? או שבוע מאוחר יותר. אם יש לכם מזל, שלושה חודשים. וזה קורה לא בהכרח בגלל משהו שאתם עושים, זה תהליך בו אתם צריכים לשקול מחדש דרכים שונות לחשיבה לכל החלטה משמעותית שאתם עובדים עליה. אז אני רוצה לעבור על שלוש דרכי החשיבה האלו. אז הראשונה, חשיבה בין-דורית. אני אוהב את הפילוסופים: אלפטון, סוקרטס, הברמס, היידגר. גדלתי עליהם. אבל כולם עשו דבר אחד, שלא נראה למעשה כמו עניין גדול עד שבאמת התחלתי לבחון את זה. הם כולם לקחו, כיחידת מידה לכל המציאות שלהם של מה זה אומר להיות מוסרי וטוב, אורך חיים של אדם יחיד, מלידה עד מוות. אבל יש בעיה עם הנושאים האלה: הם נערמים עלינו, כי הדרך היחידה שאנחנו יודעים איך לעשות משהו טוב בעולם זה אם אנחנו עושים את זה בין הלידה למוות שלנו. זה מה שאנחנו מתוכנתים לעשות. אם תסתכלו על ספרי העזרה העצמית בכל חנות ספרים, כולם עוסקים בכם. שזה מעולה, אלא אם אתם מתמודדים עם כמה מהנושאים הגדולים. וכך, עם חשיבה חוצה דורות, שהיא באמת סוג של אתיקה חוצה דורות, תוכלו להרחיב את החשיבה שלכם בנוגע לבעיות האלו, ומה התפקיד שלכם בפתרונן. עכשיו, זה לא משהו שרק צריך להיעשות במועצת הבטחון. זה משהו שאתם יכולים לעשות בדרך מאוד אישית. אז מדי פעם, אם יש לי מזל, אשתי ואני אוהבים לצאת לארוחת ערב, ויש לנו שלושה ילדים תחת גיל שבע. אז אתם יכולים לדמיין שזו ארוחה רגועה ושקטה. (צחוק) אז אנחנו יושבים וממש כל מה שאני רוצה זה רק לאכול ולהירגע, ולילדים שלי יש רעיון שונה לגמרי של מה שאנחנו הולכים לעשות. וכך המחשבה הראשונה העולה בדעתי היא אסטרטגיית שקי החול שלי, נכון? להוציא את האייפון מהכיס שלי ולתת להם את פרוזן או משחק אטרקטיבי אחר. ואז אני עוצר ואני צריך לשים את כובע החשיבה חוצת הדורות. אני לא עושה את זה במסעדה, כי זה יהיה מוזר, אבל אני חייב -- עשיתי את זה פעם אחת, וכך למדתי שזה מוזר. (צחוק) ואתם צריכים לחשוב, "אוקיי, אני יכול לעשות את זה." אבל מה זה מלמד אותם? אז מה זה אומר אם נביא דפים או נפתח בשיחה איתם? זה קשה. זה לא קל, ואני עושה את זה ממש אישי. זה למעשה יותר טראומטי מכמה מהנושאים הגדולים שאני עובד עליהם בעולם -- לבדר את הילדים שלי בארוחת ערב. אבל מה שזה עושה, זה מחבר אותם להווה איתי, אבל זה גם -- וזה העניין של חשיבה אתית חוצה דורות -- זה מכין אותם לדרך בה הם יתקשרו עם הילדים שלהם, והילדים שלהם והילדים שלהם. שנית, חשיבה עתידית. כשאנחנו חושבים על העתיד, בעוד 10, 15 שנה, תנו לי חזון של מה הוא העתיד. אתם לא צריכים לתת לי את זה, אבל תחשבו בראש. ומה שכנראה תראו זה את העדשה התרבותית הדומיננטית ששולטת בחשיבה שלנו בנוגע לעתיד ממש עכשיו: טכנולוגיה. אז כשאנחנו חושבים על הבעיות, אנחנו תמיד מעבירים אותן דרך עדשה טכנולוגית, ממוקדת טכנולוגית, אוטופיה טכנולוגית, ואין שום דבר רע בזה, אבל זה משהו שאנחנו צריכים באמת לחשוב לעומק עליו, אם רוצים להתקדם בנושאים החשובים האלה, כי זה לא תמיד היה ככה. נכון? אנשים בעבר הרחוק חשבו על איך ייראה העתיד. לכנסיה בהחלט היה רעיון על איך ייראה העתיד. ואפשר לשלם כדי להיכנס לעתיד הזה. נכון? ולמזלה של האנושות, עברנו את המהפכה המדעית. משם, קיבלנו את הטכנולוגיה, אבל מה שקרה -- ודרך אגב, זו לא ביקורת. אני אוהב טכנולוגיה. כל הדברים בבית שלי מדברים אלי, מהילדים שלי לרמקולים שלי להכל. (צחוק) אבל העברנו את הסמכות על העתיד שלנו מהכוהן הגדול שלנו ברומא לכוהן הגדול בעמק הסיליקון. אז כשאנחנו חושבים איך נתמודד עם האקלים או עם העוני או ההומלסים, התגובה הראשונה שלנו היא לחשוב על זה דרך עדשה טכנולוגית. ואני לא טוען שנלך לאדם הזה. אני אוהב את ג'ואל, אל תטעו, אבל אני לא אומר שנלך לג'ואל. אני אומר שאנחנו צריכים לחשוב מחדש על הנחות הבסיס שלנו בנוגע להסתכלות על העתיד רק בדרך אחת, להביט עליו רק דרך העדשה הדומיננטית. כי הבעיות שלנו הן כל כך גדולות ורחבות, שאנחנו צריכים לפתוח את עצמנו. לכן אני עושה כל שבכוחי לא לדבר על העתיד. אני מדבר על עתידים. זה פותח את השיח חזרה. אז כשאתם יושבים וחושבים על איך אנחנו נעים קדימה בבעיה החשובה הזו -- זה יכול להיות בבית, זה יכול להיות בעבודה, זה יכול להיות שוב בבמה הגלובלית -- אל תמנעו מעצמכם לחשוב על משהו מעבר לטכנולוגיה כתיקון, כי כיום אנחנו מודאגים יותר מההתפתחות הטכנולוגית, מאשר מההתפתחות המוסרית. ואם לא נתקן את זה, לא נצליח לצאת מחשיבה לטווח קצר ולהגיע למקום אליו אנחנו רוצים להגיע. ואחרונה, המטרה הסופית. זה מגיע ממקור יווני. הכיוון האולטימטיבי והמטרה האולטימטיבית. וזה אומר לשאול שאלה אחת: לאיזו מטרה? מתי בפעם האחרונה שאלתם את עצמכם: לאיזו מטרה? וכששאלתם את עצמכם את זה, כמה רחוק הגעתם? כי ארוך כבר אינו מספיק ארוך. שלוש, חמש שנים לא מספיקות. אלא 30, 40, 50, 100 שנה. באפוס של הומרוס, "האודיסיאה," אודיסאוס היה צריך לענות לעצמו: "לאיזו מטרה." זו היתה איתקה. זה היה החזון הנועז של מה הוא רצה -- לחזור לפנלופה. ואני יכול להגיד לכם, בגלל העבודה שאני עושה, אבל אתם יודעים את זה גם בליבכם -- איבדנו את איתקה. איבדנו את "מה המטרה" שלנו, אז אנחנו נשארים על גלגל האוגרים. וכן, אנחנו מנסים לפתור את הבעיות האלו, אבל מה מגיע אחרי שאנחנו פותרים את הבעיות? ואם לא תגדירו מה מגיע אחרי, אנשים לא יזוזו. העסקים -- זה לא נוגע רק לעסקים -- אבל העסקים שיוצאים בעקביות מהחשיבה קצרת הטווח לא במפתיע, הם עסקים משפחתיים. הם חוצי דורות. הם תלוס. הם חושבים על העתידים. וזו פרסומת לפטק פיליפ. הם בני 175 שנה, ומה שמדהים זה שהם ממש מגלמים חשיבה לטווח ארוך כזו במותג שלהם, ודרך אגב, אתם אף פעם לא הבעלים של פטק פיליפ, ואני ממש לא -- (צחוק) אלא אם מישהו רוצה לזרוק 25,000 דולר על הבמה. אתם רק שומרים עליו לדור הבא. אז זה חשוב שתזכרו, העתיד, אנחנו מתייחסים אליו כשם עצם. זה לא, זה פועל. הוא דורש פעולה. זה דורש מאיתנו להידחף לתוכו. זה לא משהו ששוטף אותנו. זה משהו שיש לנו שליטה מלאה עליו. אבל בחברת הטווח הקצר, אנחנו מרגישים כאילו אין לנו. אנחנו מרגישים לכודים. אנחנו יכולים להתנגד לזה. עכשיו יותר נוח לי עם העובדה שבנקודה מסויימת בעתיד הבלתי נמנע, אני אמות. אבל בגלל כל הדרכים האלו של חשיבה ועשייה, גם בעולם החיצוני וגם במשפחה שלי בבית, ומה שאני משאיר לילדים שלי, יותר נוח לי עם העובדה הזו. וזה משהו שלרבים מאיתנו באמת לא נוח איתו, אבל אני אומר לכם, חשבו על זה. יישמו סוג זה של חשיבה ותוכלו לדחוף את עצמכם מעבר לאי הנוחות הבלתי נמנעת. וכל זה מתחיל כשתשאלו את עצמכם: מה המסלול לטווח ארוך שלכם? אבל אני שואל אתכם, כשאתם שואלים את עצמכם את זה עכשיו, או הלילה, או מאחורי ההגה, או בחדר הישיבות או בחדר המצב: עברו מעבר לטווח הארוך, "מה התוכנית לטווח ארוך שלי בשלוש או חמש שנים הבאות?" נסו לעבור מעבר לחיים של עצמכם, אם תוכלו, כי זה גורם לכם לעשות דברים קצת יותר בגדול משחשבתם שאפשר. כן, יש לנו בעיות ממש עצומות. עם התהליך הזה, עם החשיבה הזו, אני חושב שאנחנו יכולים ליצור שינוי. אני חושב שאתם יכולים ליצור שינוי, ואני מאמין בכם. תודה לכם. (מחיאות כפיים)