לפני שבועיים,

ישבתי לייד השולחן במטבח

עם אשתי קטיה,

ושוחחנו על מה שאני הולך לספר היום.

יש לנו ילד בן 11. קוראים לו לינקולן. הוא ישב איתנו ליד השולחן

ועשה שיעורי בית.

במהלך אחת ההפסקות בשיחה

עם קטיה, הסתכלתי לכיוונו של לינקולן

ופתאום היכה בי

כשנזכרתי באחד הלקוחות שלי.

הלקוח היה בחור בשם וויל.

הוא היה במקור מצפון טקסס.

הוא מעולם לא הכיר טוב את אביו, כיוון שאביו עזב

את אמא שלו כאשר היתה בהריון איתו.

לכן, היא גידלה אותו כאם חד הורית,

מה שהיה יכול להיות בסדר גמור,

רק שהאמא הספציפית הזו

היתה פרנואידית סכיזופרנית.

כאשר וויל היה בן 5 היא ניסתה להרוג אותו עם סכין קצבים.

היא

נלקחה על ידי הרשויות והושמה בבית חולים פסיכיאטרי,

כך שבשנים לאחר מכן הוא חי עם אחיו הגדול.

עד שהוא התאבד כשירה בעצמו בלב.

ולאחר מכן

וויל עבר מקרוב משפחה אחד לשני,

עד שכאשר היה בן 9, הוא למעשה חי בגפו.

באותו בוקר שישבתי עם קטיה ולינקולן, הבטתי בבני,

והתחוור לי שכאשר וויל הלקוח שלי,

היה בגילו,

הוא חי בגפו כבר שנתיים.

בסופו של דבר, וויל הצטרף לכנופיה

וביצע

מספר פשעים רציניים,

שבניהם, הפשע הנוראי מכל,

רצח.

בסופו של דבר וויל הוצא להורג

כעונש על הפשע שביצע.

אבל אני לא רוצה

לדבר היום

על המוסריות של עונש המוות. אני בהחלט חושב שהקליינט שלי

לא היה צריך להיות מוצא להורג, אבל מה שאני רוצה לעשות היום

זה לדבר על עונש המוות

בצורה שמעולם לא עשיתי בעבר,

בצורה שהיא

איננה שנויה במחלוקת.

אני חושב שזה אפשרי,

כיוון שישנו אספקט

בדיון על עונש המוות --

אולי האספקט החשוב ביותר --

שעליו כולם מסכימים,

זהו נושא שגם התומכים הנלהבים ביותר של עונש המוות

וגם המתנגדים הגדולים ביותר

מסכימים בנוגע אליו.

זה הנושא בו אני מעוניין לדון.

לפני שאני עושה זאת, אני רוצה לנצל מספר דקות על מנת לספר לכם כיצד

מתנהל תיק של עונש מוות,

ולאחר מכן אני רוצה לספר לכם על שני לקחים שלמדתי במהלך עבודתי ב-20 השנים האחרונות

כעורך דין של תיקים עם עונש מוות,

לקחים שלמדתי ממאות תיקים בהם צפיתי ושהתנהלו בדרך זו.

אפשר להתייחס לתיק של עונש מוות כסיפור

בעל ארבעה פרקים.

הפרק הראשון הוא דומה בכל התיקים,

והוא טרגי ביותר.

הוא מתחיל ברצח

של אדם חף מפשע,

לאחר מכן ישנו משפט

שבו הרוצח מורשע ונשלח לאגף הנידונים למוות.

גזר הדין של עונש המוות נדון בסופו של דבר

בבית הדין לערעורים של המדינה.

הפרק השני מורכב מהליך משפטי מורכב הידוע בשם

ערעור "הביאס קורפוס" של המדינה (מלטינית - הבאת הגוף).

הפרק השלישי הוא הליך משפטי אפילו יותר מסובך שנקרא

הליך "הביאס קורפוס" פדראלי.

והפרק הרביעי

הוא פרק בבו יכולים לקרות מגוון של דברים. עורכי הדין יכולים להגיש בקשת חנינה,

הם יכולים להתחיל בהתדיינות אף יותר מסובכת,

או שהם לא יעשו דבר.

אך הפרק הרביעי תמיד נגמר

בהוצאה להורג.

כאשר התחלתי לייצג אסירים מאגף הנידונים למוות, לפני יותר מ-20 שנה,

לאנשים באגף הנידונים למוות לא היתה זכות לעורך דין בפרק השני

ובפרק הרביעי של הסיפור.

הם היו לבדם.

למעשה, רק בשנות השמונים המאוחרות הם השיגו

את הזכות לעורך דין בפרק השלישי

של הסיפור.

אז מה שהיה על נידונים למוות לעשות

הוא להסתמך על עורכי דין מתנדבים

שיטפלו בהליכים המשפטיים שלהם.

הבעיה היתה שהיו יותר אנשים נידונים למוות

מאשר עורכי דין שהיו בעלי הידע והרצון לעבוד על התיקים שלהם.

ולכן, בצורה בלתי נמנעת,

עורכי הדין העדיפו לעסוק בתיקים שכבר היו בשלב הרביעי --

זה הגיוני, כמובן. אלו הם התיקים בעלי הדחיפות הגבוהה ביותר.

אלו הם האנשים הקרובים ביותר להוצאה להורג.

חלק מעורכי הדין הללו נחלו הצלחה. הם השיגו משפט חוזר ללקוחות שלהם.

אחרים הצליחו להאריך את חייהם של הלקוחות,

לפעמים בשנים, לפעמים בחודשים.

אבל הדבר היחיד שלא קרה

הוא שמעולם לא נראתה ירידה רצינית במספר

ההוצאות להורג במדינת טקסס.

למעשה, כפי שאתם יכולים לראות בגרף הזה, מאז שמנגנון

ההוצאה להורג בטקסס הפך ליעיל באמצע-סוף שנות התשעים של המאה הקודמת,

היו רק שנתיים בהן מסר ההוצאות להורג היה

מתחת לעשרים.

בשנה טיפוסית בטקסס,

הממוצע נע סביב

שני אנשים בחודש.

בכמה שנים בטקסס, הוצאו להורג קרוב ל- 40 אנשים, והמספר הזה

לא ירד באופן משמעותי ב-15 השנים האחרונות.

ועדיין, בזמן שאנו ממשיכים להוציא להורג

או מספר אנשים בכל שנה,

מספר האנשים שנגזר עליהם גזר דין מוות

על בסיס שנתי

ירד בצורה חדה.

אז יש לנו פרדוקס,

מספר ההוצאות להורג נשאר גבוה

בעוד מספר גזרי הדין החדשים ירד.

מדוע זה קורה?

אי אפשר לייחס זאת לירידה במספר מקרי הרצח,

כיוון שמספר מקרי הרצח לא ירד

בצורה חדה כמו הגרף הזה.

מה שקרה במקום,

זה שהמושבעים במשפט החלו לשלוח אנשים לכלא

לשארית חייהם ללא אפשרות חנינה,

במקום לשלוח אותם לתא ההוצאות להורג.

למה זה קורה?

זה לא קורה בגלל התפרקות התמיכה הציבורית

בעונש המוות. מתנגדי עונש המוות מוצאים נחמה בעובדה

שהתמיכה בעונש המוות נמצאת בשפל של כל הזמנים.

אתם יודעים מה זה אומר "שפל של כל הזמנים" בטקסס?

זה אומר שזה שהתמיכה היא בסביבות ה-60 אחוז.

זה טוב מאוד ביחס לאמצע שנות ה-80, כאשר התמיכה היתה

מעל ל- 80 אחוז,

אבל אנחנו לא יכולים להסביר את הירידה במספר הגזרי דין מוות והמשיכה

למאסרי עולם ללא אפשרת חנינה, בשחיקה בתמיכה בעונש המוות,

כיוון שאנשים עדיין תומכים בו.

מה קרה שגורם לתופעה הזו?

מה שקרה זה

שעורכי דין

שמייצגים אסירים באגף הנידונים למוות התחילו להתרכז

בפרקים המוקדמים יותר של סיפור עונש המוות.

לפני 25 שנה, עורכי הדין התרכזו בפרק הרביעי.

והם עברו מהפרק הרביעי, לפני 25 שנה, לפרק השלישי

בסוף שנות השמונים.

באמצע שנות התשעים הם עברו מהפרק השלישי לפרק השני,

ומאמצע-סוף שנות התשעים,

הם החלו לעסוק יותר ויותר בפרק הראשון של הסיפור.

אתם יכולים לחשוב שהירידה בעונשי המוות והעלייה

במספר עונשי מאסר העולם זה דבר טוב או רע.

אני לא מעוניין לדבר על זה היום.

מה שאני רוצה להגיד זה שהסיבה שזה קרה

היא שעורכי הדין הבינו

שככל שההתערבות בתיק תהיה מוקדמת יותר,

כך גדל הסיכוי שתצליח להציל את חייו של הלקוח שלך.

זה הדבר הראשון שלמדתי.

והנה הדבר השני שלמדתי:

הלקוח שלי, וויל,

לא היה יוצא מן הכלל.

הוא היה הכלל.

לפעמים אני אומר, אמור לי את שמו של האסיר באגף הנידונים למוות --

לא משנה באיזו מדינה הוא נמצא, לא משנה אם פגשתי אותו אי פעם --

ואני אכתוב את הביוגרפיה שלו בשבילך.

ובשמונה מתוך עשר פעמים,

הפרטים בביוגרפיה הזאת

יהיו נכונים פחות או יותר.

והסיבה לכך היא ש-80 אחוז מהאנשים באגף הנידונים למוות

מגיעים מאותו סוג של משפחות לא מתפקדות כמו המשפחה של וויל.

80 אחוז מהאנשים באגף הנידונים למוות

הם אנשים שנחשפו

למערכת המשפט לקטינים.

זהו השיעור השני

שלמדתי.

עכשיו אנו בנקודה

שבה כולם הולכים להסכים איתי.

אנשים בחדר הזה עלולים לא להסכים בנושא

האם וויל, הלקוח שלי, היה צריך להיות מוצא להורג,

אבל אני חושב שכולם יסכימו

שהגרסה הטובה ביותר של הסיפור שלו

תהיה הגירסא

שבה הרצח מעולם לא התרחש.

כיצד אנו גורמים לזה לקרות?

כאשר הבן שלנו, לינקולן, עבד על פתרונה של בעיה במתימטיקה

לפני שבועיים, זו היתה בעיה גדולה ומסובכת.

והוא למד כיצד, כשיש מולך בעיה גדולה ומסובכת,

כדאי לחלק את הבעיה לבעיות קטנות יותר וקלות לפתרון.

זה מה שאנו עושים עבור רוב הבעיות -- במתימטיקה, פיזיקה, אפילו מדיניות סוציאלית --

אנחנו מחלקים אותן לבעיות קטנות וקלות יותר לפתרון.

אבל מדיי פעם,

כמו שאמר דוויט אייזנהאואר,

הדרך לפתור בעיה

היא להפוך אותה לגדולה יותר.

הדרך לפתור את הבעיה הזו

היא להפוך את הנושא של עונש המוות לגדול יותר.

אז אוקיי...

יש לנו את ארבעת הפרקים

של סיפור עונש המוות,

אבל מה קורה לפני

שהסיפור מתחיל?

כצד נוכל להתערב בחייו של רוצח

לפני שהוא הופך לרוצח?

אילו אופציות עומדות בפנינו

לדחוף את האיש

החוצה מהדרך

שהולכת להוביל אותו לתוצאה שכולם --

תומכי ומתנגדי עונש המוות --

עדיין מסכימים

שהיא תוצאה גרועה:

רצח של אדם חף מפשע?

אתם יודעים, לפעמים אנשים אומרים

שמשהו

איננו איזשהו מדע טילים.

ובזה הם מתכוונים שמדע טילים מאוד מאוד מסובך

בעוד הבעיה שבה אנו דנים היא מאוד פשוטה.

ובכן, זה מדע טילים.

זה הביטוי המתימטי

לדחף שנוצר על ידי הרקטה.

הנושא שאנו מדברים עליו היום

מסובך באותה מידה.

הנושא שאנו מדברים עליו היום הוא גם

סוג של מדע טילים.

ללקוח שלי וויל

ולשמונים אחוז מהאנשים באגף הנידונים למוות

היו חמישה פרקים בחייהם

שבאו לפני

ארבעת הפרקים של סיפור עונש המוות.

אני רואה בחמשת הפרקים הללו כנקודות התערבות,

מקומות בחייהם שבהן החברה שלנו

יכלה להתערב בחייהם על מנת להסיט אותם מהדרך בה הם הלכו

שגרמה לתוצאה שכולנו -- תומכי ומתנגדי

עונש המוות --

אומרים שהיא תוצאה רעה.

במהלך כל אחד מחמשת הפרקים הללו:

כאשר אימו היתה בהיריון איתו.

בשנות ילדותו המוקדמות.

כאשר הוא היה בבית ספר יסודי.

כאשר הוא היה בחטיבת הביניים ובתיכון.

וכאשר הוא היה במערכת המשפט לקטינים -- 
במהלך כל אחד מהפרקים הללו,

היו הרבה מאוד דברים שהחברה יכלה לעשות.

למעשה, אם רק נדמיין

שישנם חמש צורות שונות של התערבות, שבהן יכולה החברה לנקוט

בכל אחד מחמשת הפרקים הללו,

ונוכל לערבב ולהתאים אותם בכל דרך שנרצה,

ישנן 3,000 -- יותר מ- 3,000 -- אסטרטגיות שונות

שנוכל לאמץ על מנת שנוכל להסיט ילדים כמו וויל

מהדרך בה הם צעדו.

אני לא עומד כאן היום

עם הפתרון.

אבל העובדה שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד,

לא מעידה על כך שאיננו יודעים הרבה כבר עכשיו.

אנו יודעים מהנסיון במדינות אחרות

שישנן שיטות מגוונות להתערבות

שבהן אנו יכולים להשתמש בטקסס, או בכל מדינה אחרת בהן לא משתמשים בהן,

על מנת למנוע את התוצאה שכולנו מסכימים שהיא רעה.

אני רוצה לציין כמה מהן.

אני לא אדבר היום על עשיית רפורמות המערכת המשפט.

זה נושא שעדיף שישמר לחדרים מלאים בשופטים ועורכי דין.

במקום זאת, אני רוצה לדבר על מספר שיטות להתערבות

שכולנו יכולים לעזור בהן,

כיוון שאלו שיטות שיפעלו

כאשר מחוקקים וקובעי מדיניות, כאשר משלמי מיסים ואזרחים,

יסכימו שזה מה שעלינו לעשות

וזו המטרה שלשמה אנו צריכים להשקיע את כספנו.

אנו יכולים לספק תמיכה בשלבי הילדות המוקדמים

לילדים בבתים עם בעיות כלכליות וילדים בסיכון,

אנו יכולים לעשות זאת בחינם.

אנו יכולים להסיט ילדים כמו וויל מהדרך שבה הם הולכים.

ישנן מדינות אחרות שעושות זאת, בניגוד אלינו.

אנו יכולים לספר בתי ספר מיוחדים, גם ברמת בית ספר תיכון

וחטיבת הביניים, ואפילו בתי ספר יסודיים,

שישימו לעצמם למטרה את הילדים הללו שנמצאים בסיכון, ובמיוחד ילדים

שנחשפו כבר בעבר

למערכת המשפט לקטינים.

ישנו מספר מצומצם של מדינות שעושות זאת.

טקסס איננה בניהן.

ישנו דבר נוסף שאנו יכולים לעשות --

ובכן, יש מספר דברים שאנו יכולים לעשות -- ישנו דבר נוסף שאפשר לעשות

שאני הולך להזכיר, וזה הולך להיות הדבר היחיד שיעורר מחלוקת

שאני הולך להגיד היום.

אנו יכולים להתערב

בצורה הרבה יותר אגרסיבית

בבתים שאינם מתפקדים ברמה מסוכנת,

על ידי הוצאת הילדים מתוכם

לפני שאמא שלהם תיקח סכין ותאיים להרוג אותם.

אם אנחנו הולכים לעשות את זה,

אנחנו צריכים גם מקום שבו נשים את הילדים.

אפילו אם נבצע את כל הדברים הללו, תמיד יהיו ילדים שיפלו בין הכסאות

ויגיעו לפרק האחרון, לפני שסיפור הרצח מתחיל,

הם הולכים להגיע למערכת המשפט לקטינים.

ואפילו אם זה קורה,

זה עדיין לא מאוחר מדיי.

עדיין יש זמן להסיט אותם,

אם נשקיע בזה מחשבה

במקום רק להעניש אותם.

ישנם שני פרופסורים בצפון מזרח ארצות הברית -- אחד ב"ייל" ואחד במרילנד --

הם הקימו בית ספר

המסופח לבית סוהר לנערים.

הילדים נמצאים בכלא, אבל הם הולכים לבית ספר משמונה בבוקר

עד ארבע אחר הצהרים.

זה היה קשה מבחינה לוגיסטית.

הם היו צריכים לגייס מורים

שהסכימו ללמד בתוך בית סוהר, הם היו צריכים ליצור הפרדה ברורה

בין האנשים שעובדים בבית הספר, לבין רשויות בית הסוהר,

והדבר הקשה מכל, הם היו צריכים להמציא תוכנית לימודים חדשה.

אתם יודעים למה?

אנשים לא נכנסים ויוצאים מהכלא על בסיס סמסטריאלי.

אבל הם עשו את כל הדברים הללו.

אם כן, מה משותף לכל הדברים האלה?

מה שמשותף לכל הדברים הללו הוא שהם עולים כסף.

חלק מהאנשים פה בחדר אולי מבוגרים מספיק בשביל לזכור

את הבחור מהפרסומת הישנה למסנני שמן.

הוא נהג לומר: "אתה יכול לשלם לי עכשיו

או לשלם לי מאוחר יותר."

מה שאנו עושים

במערכת של עונש המוות

הוא לשלם מאוחר יותר.

אבל הנקודה היא

שעל כל 15,000 דולר שאנו משקיעים בהתערבות

של ילדים בסיכון

בפרקים המוקדמים יותר,

אנחנו חוסכים 80,000 דולר בהוצאות הקשורות לפשיעה בהמשך הדרך.

אפילו אם אתם לא מסכימים

שיש איזשהו ציווי מוסרי שנעשה כך,

יש בזה הגיון כלכלי פשוט.

אני רוצה לספר לכם על השיחה האחרונה שהיתה לי עם וויל.

זה היה ביום שבו הוא עמד להיות מוצא להורג,

שבו ישבנו ודיברנו.

לא היה עוד מה לעשות

בתיק שלו.

ולכן ישבנו ודיברנו על החיים שלו.

בהתחלה הוא דיבר על אביו, אותו בקושי הכיר,

שמת כשהיה צעיר,

לאחר מכן על אמו,

שאותה הוא דווקא הכיר,

שהיא עדיין בחיים.

ואמרתי לו,

"אני מכיר את הסיפור.

קראתי את התיק.

אני יודע שהיא ניסתה להרוג אותך."

אמרתי לו: "אבל תמיד תהיתי אם אתה באמת

זוכר את זה."

"אני לא זוכר דבר

מהזמן שהייתי בן 5.

אולי אתה זוכר רק שמישהו סיפר לך על זה."

והוא הסתכל אליי, התכופף קדימה,

ואמר לי: "פרופסור," -- הוא הכיר אותי 12 שנים ועדיין קרא לי פרופסור.

והוא אמר: "פרופסור, אני לא מתכוון להעליב,

אבל כשאמא שלך

מרימה סכין קצבים שנראה גדול יותר ממך,

ורודפת אחריך בכל הבית תוך שהיא צועקת שהיא הולכת להרוג אותך,

ואתה צריך לנעול את עצמך באמבטיה, להישען על הדלת

ולצעוק לעזרה עד שהמשטרה תגיע,"

הוא הסתכל עליי ואמר,

"זה משהו שאתה לא שוכח."

ואני מקווה שיש משהו אחד שאתם לא תשכחו:

בין הזמן שהגעתם לפה בבוקר לבין ארוחת הצהרים,

עומדים להתרחש ארבעה מקרי רצח

בארצות הברית.

אנחנו הולכים להשקיע משאבים רבים על מנת להעניש את האנשים

שמבצעים את הפשעים הללו, וזה בסדר, כיוון שאנו צריכים להעניש

אנשים שעושים דברים רעים.

אבל שלושה מתוך ארבעת הפשעים הללו ניתנים למניעה.

אם נסתכל על התמונה הגדולה

ונשקיע את מאמצינו בפרקים המוקדמים יותר,

אז לעולם לא נצטרך לכתוב את המשפט הראשון

שמתחיל את סיפור עונש המוות.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)