אני נמצא פה היום כדי להראות לכם תמונות של שבט הלאקוטה

רבים מכם שמעו על הלאקוטה

או לפחות על על האומה הגדולה יותר לה הם שייכים,

אומת הסו.

הלאקוטה הינם שבט אחד מיני רבים שגורשו מאדמתם

למחנות שבויי מלחמה

שהיום אנו קוראים להם שמורות.

שמורת פיין רידג',

שהינה הנושא למצגת היום,

ממוקמת כ-120 ק"מ דרום-מזרחית

ל"גבעות השחורות" בדקוטה הדרומית.

לפעמים קוראים לה בשם

"מחנה שבויי מלחמה מספר 334",

ושם גרים היום שבט הלאקוטה.

אם מישהו מכם שמע פעם על AIM,

שהיא התנועה האינדיאנית באמריקה,

או על ראסל מינס,

או ליאונרד פלטייר,

או העימות באוגלאלה,

אז אתם יודעים שהשמורה בפיין רידג' היא לב ליבו

של נושא האינדיאנים בארה"ב.

אז נתבקשתי לדבר מעט היום

על מערכת היחסים שלי עם הלאקוטה,

והיא מערכת יחסים קשה בשבילי.

מכיוון, שלמקרה שלא שמתם לב מצבע העור שלי,

אני לבן,

וזהו מחסום אדיר בשמורה אינדיאנית.

אתם תראו הרבה אנשים בצילומים שלי היום,

אני נעשיתי קרוב מאוד אליהם, והם קיבלו אותי כמו משפחה.

הם קראו לי אח ודוד

והזמינו אותי שוב ושוב במשך חמש שנים.

אך בשמורה בפיין רידג',

אני תמיד אהיה "וואשיצ'ו",

ו"וואשיצ'ו" היא מילה בשפת הלאקוטה

המציינת את מי שאינו אינדיאני,

אך פירוש אחר למילה

הוא "זה אשר לוקח את הבשר הטוב ביותר לעצמו."

ועל זה אני רוצה להתמקד:

זה אשר לוקח את הבשר הטוב ביותר לעצמו.

כלומר חמדנות.

אז הביטו מסביב לאודיטורים פה היום.

אנו נמצאים בבית ספר פרטי במערב האמריקני,

יושבים בכסאות מקטיפה

עם כסף בכיסנו.

ואם אנו בוחנים את חיינו,

אנו מוצאים שבאמת

לקחנו את הבשר הטוב ביותר.

אז בואו נביט עכשיו על סדרת צילומים

של האנשים שהפסידו

כדי שאנו נוכל להרוויח,

ונדע שכשאנו רואים את פניהם של האנשים הללו

שאלו לא רק תמונות של אנשי הלאקוטה,

אלא שהם מייצגים את כל האינדיאנים ברחבי ארה"ב.

בפיסת הנייר הזאת,

כתובה ההיסטוריה כפי שלמדתי אותה

מחברי ובני משפחתי משבט הלאקוטה.

מדובר בציר זמן

של אמנות שנחתמו והופרו,

של טבחים שמוסווים כקרבות.

אתחיל ב-1824.

המשרד לענייני אינדיאנים

מוקם בתוך מחלקת המלחמה האמריקאית,

מה שקובע טון אגרסיבי כבר בראשית הדרך

של יחסינו עם האינדיאנים.

1851:

אמנת פורט לרמי הראשונה נחתמת,

ומסמנת באופן ברור את גבולותיה של אומת הלאקוטה.

לפי האמנה,

הלאקוטה הינם אומה ריבונית.

אם הגבולות כפי שמצויינים באמנה היו נשמרים

ויש בסיס חוקי לכך שכך צריך היה להיות -

אז כך היתה נראית מפת ארה"ב היום.

10 שנים מאוחר יותר,

הנשיא לינקולן חותם על חוק חלוקת אדמות

שגורם לשטף של מתיישבים לבנים הפולשים לשטחי האינדיאנים.

1863:

מרד של שבטי הסו המזרחיים במינסוטה

מסתיים בתלייתם של 38 אנשי סו,

ההוצאה להורג ההמונית הגדולה ביותר בתולדות ארה"ב.

לינקולן הורה על ההוצאה להורג

רק יומיים

לאחר שחתם על הכרזת שחרור העבדים.

1866 מסמנת את תחילתה של הרכבת הטרנס-קונטיננטלית.

עידן חדש.

לקחנו אדמות לרכבות ומסילות

כדי ליצור קיצורי דרך בלב שטחי הלאקוטה.

האמנות נזרקו לפח.

בתגובה, שלושה שבטים בהנהגת צ'יף ענן אדום מהלאקוטה

תקפו והביסו את צבא ארה"ב שוב ושוב.

אני רוצה לחזור על המשפט הזה:

הלאקוטה הביסו את צבא ארה"ב.

1868: אמנת פורט לרמי השנייה

מבטיחה באופן ברור את ריבונותה של כל אומת הסו הגדולה

ואת בעלותם של הלאקוטה על הגבעות השחורות הקדושות.

הממשלה מבטיחה גם אדמות וזכויות ציד

במדינות השכנות.

הבטחנו שאיזור נהר הפאודר

יהיה סגור מאותו זמן לכל התישבות לבנה.

נראה היה כי האמנה היא נצחון מוחלט

של צ'יף ענן אדום והסו.

למעשה, זוהי המלחמה היחידה בכל ההיסטוריה האמריקנית

שבה הממשלה השיגה שלום

בוויתור על כל דרישה של האויב.

1869:

הרכבת הטרנס-קונטיננטלית מושלמת.

היא החלה להוביל, בין השאר, מספר גדול של ציידים

שהחלו בהרג סיטונאי של הבאפלו,

וחיסלו ע"י כך מקור חשוב לאוכל, ביגוד ומחסה לאומת הסו.

1871:

נחקק חוק הלאמת אדמות אינדיאניות

שהופך גם את כל האינדיאנים לחוסים של הממשלה הפדרלית.

בנוסף לזאת, הצבא מוציא פקודות

האוסרות של האינדיאנים המערביים מלעזוב את השמורות שלהם.

כל האינדיאנים המערביים הם באותה נקודה בזמן

אסירי מלחמה.

באותה שנה (1871)

הבאנו לסיומו את עידן האמנות.

הבעיה עם אמנות היא שהן מרשות לשבטים להתקיים כאומות ריבוניות,

ואת זה אנחנו לא יכלנו להרשות.

היו לנו תוכניות.

1874:

הגנרל ג'ורג' קאסטר מודיע על גילוי זהב בשטחי הלאקוטה,

ובייחוד בגבעות השחורות.

הידיעות על הזהב גורמות להגעה של המוני מתיישבים לבנים

לשטחי הלאקוטה.

קאסטר המליץ שהקונגרס ימצא דרך

לבטל את האמנות עם הלאקוטה

בהקדם האפשרי.

1875: מלחמת הלאקוטה מתחילה

בעקבות הפרת אמנת פורט לרמי.

1876:

ב-26 ביולי

כשהם בדרכם לתקוף אחד מכפרי הלאקוטה,

מובס חיל הפרשים השביעי של קאסטר

בקרב ליטל ביגהורן.

1877:

הלוחם וצ'יף הלאקוטה הגדול ששמו סוס משוגע

נכנע בפורט רובינסון.

הוא נהרג מאוחר יותר בעודו בשבי.

1877 היא גם השנה בה מצאנו דרך

לעקוף את שתי אמנות פורט לרמי.

הסכם חדש הוצג לצ'יפים של הסו ואנשיהם

תחת הקמפיין שנודע כ"מכור או גווע ברעב."

חתום על הנייר, או שהשבט שלך לא יקבל יותר אוכל.

רק כ-10 אחוזים מהאוכלוסיה הבוגרת חתמה על המסמך.

אמנת פורט לרמי

דרשה שלפחות שלושה-רבעים מהשבט

יסכימו לוותר על אדמתם.

כמובן שהתעלמנו מהסעיף הזה.

1887: חוק דוז.

אחזקה משותפת של אדמות השמורה מגיעה לסיומה.

השמורות מחולקות לחלקות בנות כ-40 דונם

ומחולקות בין חברי השבט

כשהשטח שנותר נלקח.

השבטים איבדו מיליוני דונמים.

החלום האמריקני של בעלות על חלקת אדמה

התברר כדרך חכמה מאוד

לחלק את השמורות עד שלא נשאר דבר.

החוק הרס את השמורות,

כאשר הפך את הנוהג לחלק שוב ושוב את החלקות

לדורות הבאים ליותר קל.

רובה של האדמה שנותרה

ורבות מהחלקות בתוך שטחי השמורה

נמצאות כיום בידי חוואים לבנים.

שוב, האדמה הטובה הולכת ל"וואשיצ'ו".

ב-1890, תאריך שאני מאמין

שהוא החשוב ביותר במצגת הזאת.

זאת השנה בה התרחש הטבח בוונדד ני.

ב-29 לדצמבר.

חיילי צבא ארה"ב הקיפו את מחנה הסו בוונדד ני

וטבחו בצ'יף ביג פוט

ו-300 אסירי מלחמה,

עם מכונות ירייה

שירתה פגזים

שנקראה מכונת ירייה הוצ'קיס.

בעקבות ה"קרב" לכאורה הזה,

20 עיטורי גבורה ניתנו

לחיילי חיל הפרשים השביעי.

עד היום,

זהו מסר העיטורים הגבוה ביותר

שניתן אי פעם למשתתפי קרב יחיד.

יותר עיטורי כבודה ניתנו

לטבח בנשים וילדים

מאשר לכל קרב יחיד במלחמת העולם הראשונה,

מלחמת העולם השנייה,

והמלחמות בקוריאה, וייטנאם,

עיראק ואפגאניסטן.

הטבח בוונדד ני

נחשב לסיום מלחמות האינדיאנים.

כל פעם כאשר אני מבקר את האתר,

של קבר האחים בוונדד ני,

אני רואה לא רק קבר

של שבטי הלאקוטה או הסו,

אלא את קברם של כל האינדיאנים.

האיש הקדוש, בלק אלק, אמר

"לא ידעתי אז

עד כמה הכל הגיע לסופו.

כאשר אני מסתכל אחורה כעת,

מהגבעה הגבוהה שהיא זקנתי,

אני עדיין יכול לראות את הנשים והילדים שנטבחו

גופותיהם מפוזרות לכל עבר,

לכל אורך הנהר העקום,

כאילו אני

עדיין שם.

ואני יודע שמשהו אחר מת שם גם, באדמה ספוגת הדם

ונקבר בסופת השלג לאחר מכן.

חלומו של עם מת שם,

והוא היה חלום נפלא."

בארוע זה,

עידן חדש בהיסטוריה האינדיאנית החל.

אפשר לחלק הכל

ל-לפני ואחרי וונדד ני.

מכיוון שזה היה ברגע זה

עם האצבעות על ההדקים של מכונות הירייה

שממשלת ארה"ב הכריזה באופן גלוי על עמדתה כלפי זכויות האינדיאנים.

הם עייפו מאמנות.

הם עייפו מהגבעות הקדושות.

הם עייפו מריקודי הרוחות.

והם עייפו מכל תלונותיהם של הסו.

אז הם הביאו את התותחים.

"אתם רוצים להיות אינדיאנים עכשיו?" הם אמרו,

אצבעותיהם על ההדק.

1900:

האוכלוסיה האינדיאנית בארה"ב מגיעה לשפל:

מתחת ל-250,000 איש.

בהשוואה לאוכלוסיה מוערכת של שמונה מיליון

ב-1492.

נקפוץ קדימה בזמן.

1980:

התביעה שנידונה הכי הרבה זמן בתולדות ארה"ב,

אומת הסו נגד ארה"ב,

הגיעה לסיומה בהכרעת בית המשפט העליון.

בית המשפט קבע שכאשר הסו יושבו מחדש בשמורות

ו-2 מיליון דונם מאדמתם

נפתחו למתיישבים ומחפשי זהב,

תנאי אמנת פורט לרמי השנייה

הופרו.

בית המשפט קבע

שהגבעות השחורות נלקחו שלא כחוק

ושהמחיר הראשוני שהוצע, בתוספת ריבית,

ישולם לאומת הסו.

כתשלום על הגבעות השחורות,

בית המשפט קבע פיצוי של 106 מיליון דולר בלבד

לאומת הסו.

הסו סירבו לקבל את הכסף וזעקו:

"הגבעות השחורות אינן למכירה."

2010:

הסטטיסטיקה על האוכלוסיה האינדיאנית כיום,

יותר ממאה שנה לאחר הטבח בוונדד ני,

חושפים מורשת של קולוניזציה,

הגירה כפויה

והפרת אמנות.

אבטלה בשמורת פיין רידג'

נעה בין 85 ל-90 אחוזים.

המשרד לדיור אינו מצליח לבנות מבנים חדשים,

המבנים הקיימים מטים ליפול.

רבים חסרי בית,

ואלו שיש להם מגורים, דחוסים לבניינים רעועים

עם עד חמש משפחות אחרות.

ל-39 אחוזים מהבתים בפיין רידג'

אין חשמל

ולפחות 60 אחוזים מהבתים בשמורה

מלאים בעובש שחור.

יותר מ-90 אחוז מהאוכלוסיה

חיים מתחת לקו העוני.

שיעור השחפת בפיין רידג'

הינו בערך פי שמונה מהממוצע הלאומי.

שיעור תמותת התינוקות

הוא הגבוה ביותר ביבשת

וגבוה בערך פי שלושה מהממוצע הלאומי.

שיעור החולות בסרטן צוואר הרחים גבוה פי חמישה

מהממוצע הלאומי.

מספר הנושרים מבית הספר עומד על כ-70 אחוז.

שיעור חילופי המורים

גבוה פי שמונה מהממוצע הלאומי.

לעיתים קרובות, סבים וסבתות מגדלים את נכדיהם

מכיוון שההורים, עקב אלכוהוליזם,

אלימות ביתית ואפאתיה כללית,

אינם יכולים לגדל אותם.

כחצי מהאוכלוסיה מעל גיל 40

חולה בסכרת.

תוחלת החיים של הגברים

היא בין 46

ל-48.

בערך אותו דבר

כמו באפגאניסטן או סומאליה.

הפרק האחרון בכל רצח עם מוצלח

הוא הפרק בו המדכא

יכול להרים את ידיו ולהגיד:

"אלוהים אדירים, מה האנשים האלה עושים לעצמם?

הם הורגים אחד את השני.

הם הורגים את עצמם

בזמן שאנו צופים בהם מתים."

ובצורה זו השתלטנו על ארצות הברית האלה.

זוהי המורשת

של הייעוד המוצהר שלנו.

אסירים עדיין נולדים

לתוך מחנות אסירי מלחמה

הרבה לאחר שהשומרים הלכו.

אלה הן העצמות שנשארו

לאחר שהבשר הטוב ביותר נלקח מהן.

לפני הרבה זמן,

סדרה של אירועים התחילה

על ידי אנשים שנראו כמוני, על ידי וואשיצ'ו,

שהיו להוטים לקחת את האדמה והמים

ואת הזהב בגבעות.

אירועים אלה גרמו לאפקט דומינו

שעדיין לא הסתיים.

עד כמה שאנו, החברה השלטת, מרגישים

מטבח שהתרחש ב-1890,

או סדרה של אמנות מופרות מלפני 150 שנה,

אני עדיין חייב לשאול אתכם את השאלה:

איך אתם מרגישים לגבי הסטטיסטיקה בימינו?

מהו הקשר

בין תמונות הסבל האלה

לבין ההיסטוריה שקראתי לכם עכשיו?

ועל כמה מאותה היסטוריה

עליכם לחוש אחריות?

האם זוהי בכלל האחריות שלכם בימינו?

נאמר לי שחייב להיות משהו שאנו יכולים לעשות.

חייבת להיות קריאה לפעולה.

מכיוון שבמשך זמן כה רב עמדתי מהצד

נכון להיות עד,

רק לצלם תמונות.

מכיוון שהפתרון נראה כ"כ רחוק בעבר,

שהייתי צריך לא פחות ממכונת זמן

כדי להגיע אליו.

הסבל של האינדיאנים

אינו דבר פשוט לתקן.

זה לא משהו שכולם יכולים להתאחד מאחוריו

באותה דרך שבה התאחדנו מאחורי העזרה להאיטי,

או מאחורי המלחמה באיידס, או ברעב.

הפתרון יכול להיות

מכאיב יותר עבור החברה השולטת

מאשר צ'ק על סך 50 דולר

או מסע קבוצתי

כדי לצבוע כמה בתים מכוסי גרפיטי,

או משפחה בפרברים

שתורמת חבילה של בגדים שהם בכלל כבר לא צריכים.

איפה זה שם אותנו?

מושכים בכתפינו בחשיכה?

ארה"ב

ממשיכה, ביום יום,

להפר את התנאים

של אמנות פורט לרמי

מ-1851 ו-1868 שנחתמו עם הלאקוטה.

הקריאה לפעולה שאני מציע היום,

המשאלה שלי היא:

כבדו את האמנות.

החזירו את הגבעות השחורות.

אין זה עניינכם מה הם עושים איתן.

(מחיאות כפיים)