תודה רבה לכם.

כן, אני האנה פריי,
אני מתמטיקאית,

והיום ארצה לדבר איתכם
על המתמטיקה של האהבה.

נראה לי שכולנו מסכימים

שמתמטיקאים מפורסמים בכושרם
למצוא אהבה.

אך זה לא רק הודות
לאישיות הכובשת שלנו,

לכישורי השיחה המעולים
ולקלמרים המשובחים שלנו:

זה נובע גם מהההשקעה
העצומה שלנו במתמטיקה

כדי למצוא את בני הזוג המושלמים.

במאמר האהוב עלי בנושא,
שכותרתו היא:

"מדוע אין לי חברה?"...
[צחוק]

...פיטר באקוס מנסה לדרג
את סיכוייו למצוא אהבה.

פיטר איננו רודף-בצע במיוחד.

מכל הנשים הזמינות בבריטניה,

פיטר מחפש רק מישהי
שמתגוררת בקרבת מקום,

שתהיה בטווח הגילים המתאים,

בעלת תואר אקדמי,

מישהי שסביר שיוכל להסתדר איתה,

מישהי שסביר שתהיה מושכת,

מישהי שסביר שתחשוב
שהוא מושך.

[צחוק]

והוא מגיע לאומדן של 26 נשים
בכל בריטניה.

לא נראה מבטיח, נכון, פיטר?

רק למען הפרופורציות,

זה בערך פי 400 מעט יותר
מההערכות הכי אופטימיות

לגבי כמות בעלי-החיים
החייזריים התבוניים ביקום.

בנוסף, זה נותן לפיטר סיכוי
של 1 ל-285,000

להיתקל באחת מהגברות המיוחדות האלה

בבילוי נתון כלשהו.

הייתי רוצה להאמין
שזו הסיבה שמתמטיקאים

כבר אינם טורחים לצאת לבלות.

אך אני, אישית, לא מקבלת
ראיית-שחורות כזאת,

כי ברור לי,
כפי שברור לכולכם,

שבאהבה זה לא ככה.

הרגשות האנושיים אינם מסודרים יפה,
הגיוניים או ניתנים בקלות לחיזוי.

אבל גם ברור לי
שזה לא אומר

שלמתמטיקה אין מה להציע לנו,

כי האהבה, כמו החיים,
מלאה בדפוסים

והמתמטיקה, בסופו של דבר,
עוסקת כולה בחקר דפוסים.

דפוסים, החל מחיזוי מזג האוויר,
תנודות הבורסה

ועד לתנועת כוכבי הלכת
או גידול הערים.

ולמען הכנות,
גם אף לא אחד מאלה

פועל בסדר מדויק
וקל לחיזוי.

כי אני מאמינה שלמתמטיקה
יש עוצמה כה רבה, שהיא מסוגלת

להציע לנו דרך חדשה
להתבונן כמעט בכל דבר.

אפילו במשהו מסתורי כמו האהבה.

אז כדי לשכנע אתכם

עד כמה המתמטיקה היא
מדהימה, מעולה ונוגעת לעניינו,

ברצוני לתת לכם
את שלוש עצות-הזהב שלי לאהבה,

כולן ברות-אימות מבחינה מתמטית.

עצת-זהב מס' 1:

איך להצליח בהיכרות מקוונת.

אתר ההיכרויות המקוון האהוב עלי

הוא "אוקיי-קיופיד",

ולא רק בגלל שהקימה אותו
קבוצת מתמטיקאים.

ובתור מתמטיקאים, הם אספו מידע

על כל משתמשי האתר שלהם
במשך כמעט עשור שנים.

והם מנסים לחפש דפוסים

בדרכים בהן אנו מדברים על עצמנו

ויחסי הגומלין בינינו
באתרי היכרויות מקוונים.

והם הגיעו לכמה ממצאים
רציניים ומעניינים ביותר.

אבל לפי הממצא הכי אהוב עלי,

מסתבר שבאתר היכרויות מקוון

האטרקטיביות שלכם לא קובעת
את מידת הפופולריות שלכם,

ולמעשה, אם תעוררו את הרושם
שאתם מכוערים,

זה עשוי להועיל לכם.

הבה ואראה לכם איך זה עובד.

בשדה שאיננו חובה, תודה לאל,
ב"אוקיי-קיופיד",

מותר לכם לדרג
כמה אנשים מסוימים מושכים בעיניכם

בין 1 ל-5.

אם משווים את הציון,
את הציון הממוצע

למספר המסרים שמקבלים אנשים
בקבוצה אקראית,

מתחילים לקבל מושג

לגבי הקשר בין אטרקטיביות לפופולריות
באתר היכרויות מקוון.

זהו גרף ששרטט מישהו
מ"אוקיי-קיופיד"

וחשוב לשים לב לכך
שלא לגמרי נכון

שכמה שאתם מושכים,
כך תקבלו יותר פניות.

טוב, כאן יש מגמה מסוימת,

אבל זה בעצם אפס בריבוע.

אבל אז עולה השאלה,
מה הופך את האנשים כאן למעלה

להרבה יותר פופולריים
מאשר אלה שכאן למטה,

למרות שכולם קיבלו
אותו ציון אטרקטיביות?

והסיבה היא, שלא חשוב
רק המראה החיצוני.

אנסה להמחיש ממצאים אלה
בעזרת דוגמה.

אם תקחו אישה
כמו פורשה דה-רוסי, למשל,

כולם מסכימים שפורשה דה-רוסי
היא אישה יפה מאד.

איש לא חושב שהיא מכוערת,
אבל היא גם לא דוגמנית-על.

אם תשוו את פורשה דה-רוסי
למישהי כמו שרה ג'סיקה פרקר,

הרבה אנשים,
כולל אותי, עלי לומר,

חושבים ששרה ג'סיקה פרקר
יפהפיה רצינית

ואולי אחד היצורים הכי יפים

שאי-פעם התהלכו עלי-אדמות.

אבל יש אנשים,
למשל רוב האינטרנט,

שחושבים שהיא קצת דומה לסוס.

[צחוק]

לדעתי, אילו שאלתם אנשים
כמה מושכות בעיניהם

הן שרה ג'סיקה פרקר
או פורשה דה-רוסי,

וביקשתם מהם לתת להן
ציון בין 1 ל-5,

נראה לי שבממוצע,
הציון היה בערך זהה,

אבל היו הבדלים גדולים מאד בהצבעה.

הציונים של פורשיה
היו מקובצים באזור ה-4,

כי כולם מסכימים שהיא יפה מאד,

ולגבי שרה ג'סיקה פרקר
היו דעות חלוקות מאד.

היה פיזור עצום בציונים שלה.

ולמעשה, הפיזור הזה
הוא שחשוב.

הפיזור הזה,
הוא שהופך אתכם לפופולריים יותר

באתרי היכרויות מקוונים.

וזה אומר,

שאם יש אנשים שחושבים
שאתם מושכים,

כדאי לכם, בעצם,

שיהיו אנשים אחרים
שחושבים שאתם מכוערים לגמרי.

זה טוב יותר ממצב
שבו כולם חושבים

שאת הבת הנחמדה של השכנים.

לדעתי, זה מתחיל להיות הגיוני יותר

כשחושבים על האנשים
ששולחים את הפניות האלה.

נניח שמישהו מוצא חן בעיניכם,

אבל נראה לכם
שלא הרבה אחרים יתעיינו בו.

זה אומר שיש לכם
פחות מתחרים

ועבורכם זה תמריץ נוסף
ליצור קשר.

לעומת זאת, כשמישהו מושך בעיניכם,

ונראה לכם שכולם כנראה יחשבו
שהוא מושך,

למה לכם להשפיל את עצמכם,
אם להיות כנים?

והנה החלק המעניין באמת.

כי כשאנשים בוחרים את התמונות
שיפרסמו באתר היכרויות,

הם בד"כ ינסו למזער את הדברים

שלדעתם ייחשבו לא-מושכים.

הדוגמה הקלאסית היא אנשים
שהם, אולי, קצת בעודף משקל

שבוחרים בכוונה תמונה חתוכה היטב,

או גבר קירח, לדוגמה,

שבוחר בכוונה בתמונות
שבהן הוא חובש כובע.

אבל זה בעצם ההיפך ממה
שכדאי לעשות אם רוצים להצליח.

בעצם, עליכם להדגיש
את מה ששונה אצלכם,

אפילו אם נראה לכם שיש אנשים
שיחשבו שזה לא מושך.

כי אלה שתמצאו חן בעיניהם,
יאהבו אתכם בכל מקרה,

והמפסידנים העלובים שלא?
נו, זה רק לטובתכם.

עצת-זהב מס' 2: איך לתפוס את
בן או בת הזוג המושלמים.

נניח שאתם מצליחים מאד
בזירת ההיכרויות,

אבל השאלה היא איך
לתרגם את ההצלחה הזאת

לאושר ארוך טווח,
ובמיוחד,

איך מחליטים שהגיע הזמן
להקים משפחה?

כללית, לא מומלץ
"לפדות את הזכיות"

ולהתחתן עם האדם הראשון שפוגשים
ושבכלל מתעניין בכם.

אבל באותה מידה אינכם רוצים
לדחות את זה יותר מדי

אם אתם רוצים למרב
את סיכוייכם לאושר ממושך.

כדברי הסופרת האהובה עלי,
ג'יין אוסטן:

"אישה לא-נשואה בת 27

"אינה יכולה עוד לקוות
שתחוש או תעניק אהבה."

[צחוק]

תודה רבה, ג'יין.
מה את יודעת על אהבה?

אז השאלה היא,

איך יודעים מתי הזמן הנכון
להקים משפחה,

בהינתן כל האנשים
שאפשר להכיר בחיים?

למזלנו יש חתיכת מתמטיקה עסיסית
שבה נוכל להיעזר,

בשם "תיאוריית העצירה המיטבית".

הבה נדמיין,

שאתם מתחילים לצאת בגיל 15,

ואתם שואפים להינשא עד גיל 35,

ויש מספר מסוים של אנשים

שפוטנציאלית, תוכלו לצאת איתם
במשך חייכם,

והם יהיו ברמות משתנות
של איכות.

הכללים אומרים שברגע
שמהמרים על הכל ומתחתנים,

אסור להמשיך לחפש כדי לראות
את מי יכולתם להשיג,

ובאותה מידה,
אסור לחזור לאחור ולהתחרט.

לפחות מנסיוני,

אנשים לא אוהבים במיוחד
כשמזכירים להם,

אחרי שנים,
שפסחו עליהם למען מישהו אחר,

ואולי זה רק אצלי כך.

אז המתמטיקה אומרת
שמה שעליכם לעשות,

הוא שאת 37 האחוזים הראשונים
בחלון ההיכרויות שלכם

עליכם לדחות אוטומטית
בתור מועמדים רציניים לנישואין.

[צחוק]

ואחריהם, להתייחס לאדם הבא

כמועמד טוב יותר
מכל מי שראיתם לפניו.

הנה דוגמה.

אם תעשו זאת,
יש ביסוס מתמטי

לכך שזאת הדרך הכי טובה

למרב את סיכוייכם
למצוא את הזיווג המושלם.

לצערי, עלי לומר
שיש לשיטה זאת כמה סיכונים.

למשל, תארו לעצמכם
שהזיווג המושלם עבורכם

הופיע בין 37 האחוזים הראשונים.

אך מה חבל:
עליכם לפסול אותו.

[צחוק]

ואם תצייתו למתמטיקה,

אני חוששת שלא יופיע מישהו
טוב יותר מכל מי שכבר ראיתם,

ואז עליכם להמשיך לפסול
את כולם ולמות בודדים...

[צחוק]

...וסביבכם חתולים שמכרסמים
את שאריותיכם.

סיכון נוסף הוא...
הבה נדמיין,

שהאדם הראשון שאיתו תצאו
מתוך 37 האחוזים הראשונים

הוא טיפוס משעמם וטיפש להפליא.

זה בסדר,
כי אתם עדיין בשלב הפסילות --

זה בסדר,
אתם עדיין בשלב הפסילות,

ואתם עדיין יכולים לפסול אותו.

אבל תארו לעצמכם
שהאדם הבא

הוא באופן שולי במקצת
פחות משעמם, טיפש ונורא

מכל מי שראיתם לפניו.

אם אתם אכן מצייתים למתמטיקה,
חוששני שתינשאו לו

ויהיו לכם יחסים, בכנות,
תת-מיטביים.

מצטערת.

אבל אני באמת חושבת
שטמונה כאן הזדמנות לרווח

עבור ערוץ "הולמרק",

שיספק את הביקוש
לברכת "יום האהבה" כזאת:

[צחוק]

"בעלי הנפלא,
אתה פחות נורא באופן שולי

"מ-37% הראשונים
של האנשים איתם יצאתי."

זה בעצם יותר רומנטי
ממה שבד"כ יוצא לי.

השיטה הזאת לא מבטיחה לכם
100% שיעורי הצלחה,

אבל אין שום שיטה מוצלחת יותר.

ולמעשה, יש בטבע
סוגים מסוימים של דגים

שנוהגים ופועלים
בדיוק לפי השיטה הזאת.

הם פוסלים כל מחזר אפשרי שמופיע

ב-37% מעונת ההזדווגות שלהם,

ואז בוחרים את הדג הבא
בחלון ההזדמנויות הזה

שהוא אולי, לא יודעת,
גדול וחסון יותר

מכל הדגים שפגשו לפניו.

לדעתי, באופן תת-הכרתי,
גם אנו נוהגים כך ממילא.

אנו מקצים לעצמנו זמן מסוים
לצאת עם כמה אנשים,

מקבלים מושג מה יש בשוק
וכדומה, כשאנו עוד צעירים,

ומתחילים לחפש ברצינות
מועמדים רציניים לנישואין

רק כשאנו מגיעים לאמצע-סוף
שנות ה-20 שלנו.

בעיני, זאת הוכחה חותכת,
אם זה נחוץ בכלל,

לכל שהמוח של כולם מחווט
לנהוג באופן מתמטי כלשהו.

טוב, זו היתה עצת-זהב מס' 2.

עצת-זהב מס' 3:
איך להימנע מגירושין.

נניח שבחרתם את הזיווג המושלם

ואתם נכנסים איתו או איתה
למערכת-יחסים ממושכת.

אני מעדיפה לחשוב
שכולם רוצים להימנע מגירושין,

פרט, אולי,
לאשתו של פירס מורגן.

אבל עובדה מצערת
של החיים המודרניים היא,

שזוג נשוי אחד מכל שניים בארה"ב
מגיע לגירושין,

ושאר העולם לא מפגר אחריו בהרבה.

אולי יסולח לכם על כך שחשבתם

שהטיעונים שקודמים להתפרקותם של נישואין

אינם מועמדים אידיאליים לבחינה מתמטית.

למשל, קשה מאד לדעת

מה צריך למדוד
או מה צריך לכמת.

אבל פסיכולוג בשם ג'ון גוטמן
לא ראה בזה מכשול,

וזה בדיוק מה שהוא עשה.

גוטמן צפה במאות זוגות
בעודם מנהלים דו-שיח

ותיעד, ובכן,
כל מה שאפשר להעלות על הדעת.

הוא תיעד מה נאמר בשיחות,

הוא תיעד את מוליכות העור שלהם,

את הבעות פניהם,

את קצב הלב,
את לחץ הדם,

ממש הכל, פרט לשאלה
אם האישה תמיד צדקה,

והיא תמיד צודקת, אגב.

אבל מה שגוטמן וצוותו מצאו

היה שהגורמים המנבאים החשובים ביותר

אם זוג עתיד להתגרש או לא,

היה עד כמה חיובית או שלילית

היתה גישתו של כל צד בדו-שיח

זוגות בסיכון נמוך מאד

זכו בסולם גוטמן
ליותר נקודות חיוביות מאשר שליליות.

בעוד שביחסים גרועים,

כלומר, שעתידים כנראה להסתיים בגירושין,

הזוגות מצאו עצמם
בסחרור בעל מגמה שלילית.

ובעזרת הרעיונות האלה בלבד,
הפשוטים ביותר,

גוטמן וצוותו הצליחו לנבא

אם זוג נתון עתיד להתגרש

ברמת דיוק של 90%.

אבל רק אחרי שחבר למתמטיקאי
בשם ג'יימס מארי,

הם החלו באמת להבין

מה גורם לסחרורים השליליים
ואיך הם קורים.

והתוצאות שהם קיבלו

הן לדעתי פשוטות ומעניינות
באופן מרשים להפליא.

והנה הן.

נראה לי שזה ברור למדי, נכון?

המשוואות האלה מנבאות
איך האישה או הבעל יגיבו

כשיגיע תורם לדבר בדו-שיח,

עד כמה הם יהיו
חיוביים או שליליים.

והמשוואות האלה,
הן תלויות במצב רוחו

של בן או בת הזוג
כשהם לבד,

במצב רוחם כשהם עם בני זוגם,

אבל הכי חשוב, הן תלויות

במידת ההשפעה ההדדית
בין הבעל לאישה.

לדעתי, בנקודה זו חשוב לציין

שהתברר שאותן משוואות בדיוק

גם הצליחו לתאר באופן מושלם

מה קורה בין שתי מדינות
במירוץ חימוש.

[צחוק]

כלומר, זוג שמתווכח
בסחרור של שליליות

ומתנודד על פי גירושין,

שווה-ערך מבחינה מתמטית
לתחילתה של מלחמה גרעינית.

[צחוק]

אבל המונח המעניין באמת במשוואה זו

הוא ההשפעה ההדדית בין אנשים,

ובמיוחד, משהו שקרוי
"סף השליליות".

אפשר לחשוב על סף השליליות

כעל המידה בה הבעל
יכול להיות מרגיז

לפני שהאישה מתחילה
באמת להתעצבן, ולהיפך.

אני תמיד חשבתי שנישואין מוצלחים
הם עניין של פשרה והבנה,

ולאפשר לבן הזוג
להיות הוא-עצמו.

כך שלדעתי, היחסים הכי מוצלחים

הם אלה שסף השליליות בהם גבוה.

שבהם בני הזוג מוותרים

ומעלים סוגיות רק אם הן
באמת חשובות.

אבל המתמטיקה, ובעקבותיה
הממצאים של הצוות,

הראו שההיפך הוא הנכון.

הזוגות הכי טובים,
הזוגות הכי מוצלחים,

הם בעלי סף שליליות נמוך מאד.

אלה הזוגות שלא מתעלמים מדברים

ומעניקים לכל צד מרחב להתלונן.

הזוגות שמנסים ללא הרף
לתקן את היחסים,

הם אלה שיש להם
השקפה חיובית יותר על נישואיהם.

זוגות לא מתעלמים מדברים

וזוגות שלא מאפשרים לדברים פעוטים
להצטבר לכלל בעיות גדולות.

כמובן שדרוש יותר מאשר
סף שליליות נמוך

ואי-נכונות להתפשר,
כדי להשיג יחסים מוצלחים

אבל בעיני, מעניין למדי

לדעת שאכן יש ראיה מתמטית

לכך שאסור ללכת לישון כועסים.

אז אלה שלוש
עצות הזהב שלי,

איך להיעזר במתמטיקה
באהבה וביחסים.

אך אני מקווה
שפרט לשימוש בהן כעצות,

הן גם נותנות לכם מושג מסוים
לגבי כוחה של המתמטיקה.

כי מבחינתי, משוואות וסמלים
אינם סתם משהו.

הם בבחינת קול שמכריז
על העושר המופלא של הטבע

ועל הפשטות המדהימה

שיש בדפוסים שמסתובבים ומסתחררים,
מתפתלים ומתפתחים מסביבנו,

מאופן פעולתו של העולם
ועד אופן התנהגותנו.

ואני מקווה שאולי לכמה מכם,

הצצה קטנה למתמטיקה של האהבה

תצליח לשכנע אתכם
לאהוב קצת יותר את המתמטיקה.

תודה לכם.

[מחיאות כפיים]