במשך זמן רב מאוד,

התמודדתי עם שתי תעלומות.

לא הבנתי אותן

ולמען האמת, די חששתי לבחון אותן.

התעלומה הראשונה הייתה, שאני בן 40,

ולאורך כל חיי, שנה אחרי שנה,

התרבו רגשות דיכאון וחרדה קשים,

בארצות הברית, בבריטניה,

ובכל רחבי העולם המערבי.

ורציתי להבין למה.

למה זה קורה לנו?

מדוע בכל שנה שחולפת,

יותר ויותר מאיתנו מתקשים לעבור את היום?

ורציתי להבין זאת בגלל תעלומה אישית יותר .

כשהייתי בגיל העשרה,

אני זוכר שהלכתי לרופא שלי

והסברתי שהרגשתי כאילו כאב דולף מתוכי.

לא יכולתי לשלוט בזה,

לא הבנתי למה זה קורה

די התביישתי בזה.

והרופא שלי סיפר לי סיפור

שכעת אני מבין שהיתה בו כוונה טובה,

אבל הוא היה פשטני למדי.

לא שגוי לחלוטין.

הרופא שלי אמר, "אנחנו יודעים
למה אנשים נעשים כאלה.

יש אנשים שבאופן טבעי נוצר בראשם
חוסר איזון כימי -

ברור שאתה אחד מהם.

מה שצריך לעשות זה לתת לך כמה תרופות,

שיגרמו לכימיקלים שלך לחזור לאיזון."

אז התחלתי לקחת תרופה שנקראת
פקסיל, או סרוקסט,

זו אותה תרופה עם שמות שונים
במדינות שונות.

והרגשתי הרבה יותר טוב, התעודדתי מאוד.

אבל זמן לא רב אחר כך,

תחושת הכאב הזו החלה לחזור.

אז ניתנו לי מינונים יותר ויותר גבוהים

עד שבמשך 13 שנים לקחתי את 
המינון המרבי האפשרי

שמותר באופן חוקי .

ובהרבה מ 13 השנים האלו,
וכמעט ברוב הזמן, עד לסופן,

עדיין סבלתי מכאב רב.

והתחלתי לשאול את עצמי, "מה קורה פה?

כי אתם עושים כל מה

שאומרים לכם לעשות, על פי 
הטענה ששולטת בתרבות -

למה אתם עדיין מרגישים ככה?"

אז כדי לרדת לעומקן של שתי תעלומות אלו

עבור ספר שכתבתי,

יצאתי בסופו של דבר למסע גדול סביב העולם,

נסעתי כ 81,000 קילומטר

רציתי לשבת עם המומחים המובילים בעולם

לגבי הגורמים לדיכאון ולחרדה

ויותר חשוב, מה פותר אותם.

ולגבי אנשים שסבלו מדיכאון וחרדה

ויצאו מהם, בכל מיני דרכים,

ולמדתי הרבה מאוד

מהאנשים המדהימים שהיכרתי לאורך הדרך.

אבל אני חושב שבלב כל מה שלמדתי היה,

שעד כה יש לנו ראיות מדעיות

לתשע סיבות שונות לדיכאון וחרדה.

שתיים מהן באמת בביולוגיה שלנו.

הגנים שלכם יכולים להפוך אתכם 
לרגישים יותר לבעיות אלה,

אם כי הם לא חורצים את הגורל שלכם.

ויש שינויים אַמִיתִיִּם
שיכולים לקרות כשאתם נכנסים לדיכאון

שיכולים להקשות על היציאה מהמצב הזה.

אבל רוב הגורמים שהוכחו

כגורמים למצבי דיכאון וחרדה

אינם בביולוגיה שלנו.

אלה הם פקטורים שמגיעים מהדרך שבה אנו חיים.

וברגע שאתם מבינים אותם,

נפתחת בפניכם מערכת פתרונות שונים לחלוטין

שצריכים להיות מוצעים לאנשים

לצד האופציה של תרופות כימיות 
נוגדות דיכאון.

לדוגמה:

אם אתם בודדים, סביר יותר שתהיו מדוכאים.

אם כשאתם הולכים לעבודה,
אין לכם שליטה על התפקיד שלכם,

אתם פשוט עושים את מה שאומרים לכם,

סביר יותר שתהיו מדוכאים.

אם אתם יוצאים לחיק הטבע 
לעתים רחוקות מאוד בלבד,

סביר יותר שתיכנסו לדיכאון.

ודבר אחד מאחד את הסיבות הרבות 
לדיכאון וחרדה

שלמדתי עליהם.

לא את כולם, אבל רבות מהן.

כולכם כאן יודעים

שלכולכם יש צרכים גופניים טבעיים, נכון?

כמובן.

אתם זקוקים למזון, אתם זקוקים למים,

אתם זקוקים למחסה, אתה זקוקים לאוויר נקי.

לו הייתי לוקח מכם את הדברים האלה,

תהיו ממש מהר בצרות צרורות

אבל באותו זמן,

לכל אדם יש תמיד צרכים פסיכולוגיים טבעיים.

אתם צריכים להרגיש שאתם שייכים.

אתם צריכים להרגיש שלחייכם 
יש משמעות ותכלית.

אתם צריכים להרגיש שאנשים 
רואים אתכם ומעריכים אתכם.

אתם צריכים להרגיש שמצפה לכם עתיד הגיוני.

ושהתרבות הזו שבנינו טובה בהרבה מובנים.

והרבה דברים הינם טובים יותר משהיו בעבר -

אנחנו שמחים לחיות היום.

אבל אנחנו הופכים להיות פחות ופחות מצליחים

לענות על צרכים פסיכולוגיים בסיסיים אלה.

וזה לא הדבר היחידי שקורה,

אבל אני חושב שזו הסיבה העיקרית
לכך שהמשבר הזה ממשיך לגדול ולגדול.

ומצאתי שממש קשה לקלוט את זה.

ממש נאבקתי עם הרעיון

לעבור מחשיבה על הדיכאון שלי כעל
בעיה במוח שלי,

למשהו שיש לו הרבה סיבות,

כולל רבות בשל האופן בו אנו חיים.

וזה רק התחיל באמת להסתדר לי בראש

כשיום אחד הלכתי לראיין 
פסיכיאטר דרום אפריקאי

בשם ד"ר דרק סאמרפילד.

הוא אדם נהדר.

וד"ר סאמרפילד הזדמן לקמבודיה בשנת 2001,

כשהציגו שם לראשונה 
תרופות כימיות נוגדות דיכאון

לתושבי המדינה ההיא.

והרופאים המקומיים, הקמבודים,
מעולם לא שמעו על התרופות האלו,

אז הם היו ככה, מה זה?

והוא הסביר.

והם ענו לו,

"אנחנו לא צריכים אותן, 
כבר יש לנו תרופות נגד דיכאון."

והוא שאל, "למה אתם מתכוונים?"

הוא חשב שהם הולכים לדבר על
איזושהי תרופה מצמחי מרפא,

כמו סנט ג'ונ'ס וורט, ג'ינקו בילובה, 
משהו כזה.

במקום זה, הם סיפרו לו סיפור.

בקהילה אחת היה איכר שעבד בשדות האורז.

ויום אחד, הוא דרך על מוקש נעל

שנשאר מהמלחמה עם ארצות הברית,

ורגלו התרסקה.

אז הם התקינו לו רגל תותבת,

ואחרי זמן מה הוא חזר לעבוד בשדות האורז.

אבל כנראה שמאוד כואב לעבוד מתחת למים

כשיש גפה מלאכותית,

ואני משער שזה היה די טראומטי

לחזור ולעבוד בשדה היכן שהוא נפצע.

הבחור התחיל לבכות כל היום,

הוא סירב לצאת מהמיטה,

הוא פיתח את כל התסמינים של דיכאון קלאסי.

הרופא הקמבודי אמר,

"זה הרגע שאנחנו נתנו לו נוגד דיכאון."

וד"ר סאמרפילד אמר, "מה זה היה?"

הם הסבירו שהם ישבו איתו.

הם הקשיבו לו.

הם הבינו שהכאב שלו הגיוני -

היה לו קשה לראות את זה 
בעיצומו של הדיכאון שלו,

אבל למעשה, היו 
סיבות הגיוניות לגמרי בחייו.

אחד הרופאים שדבר עם האנשים בקהילה חשב,

"אתם יודעים, לו קנינו לבחור הזה פרה,

הוא היה יכול להיות רפתן,

הוא לא יהיה במצב הזה שפגע בו כל כך,

הוא לא יצטרך ללכת ולעבוד בשדות האורז."

אז קנו לו פרה.

תוך שבועיים, הוא הפסיק לבכות,

תוך חודש, הדיכאון שלו נעלם.

הם אמרו לד"ר סאמרפילד,

"אז אתה רואה, דוקטור, הפרה ההיא,
זה היה נוגד דיכאון,

לזה אתה מתכוון, נכון?"

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

אם הייתם גדלים לחשוב על דיכאון כמוני,

וכמו רוב האנשים כאן,

זה היה נשמע כמו בדיחה גרועה, נכון?

"הלכתי לרופאה שלי כדי לקבל נוגד דיכאון,

היא נתנה לי פרה."

אבל מה שאותם רופאים קמבודיים 
ידעו באופן אינטואיטיבי,

בהתבסס על אנקדוטה לא מדעית זו,

זה מה שהגוף הרפואי המוביל בעולם,

ארגון הבריאות העולמי,

מנסה לספר לנו כבר שנים,

בהתבסס על העדויות המדעיות הטובות ביותר.

אם אתם בדיכאון,

אם אתם סובלים מחרדה,

אתם לא חלשים, אתם לא משוגעים,

אינכם מכונה עם חלקים שבורים

אתם בני אדם עם צרכים לא מסופקים.

וחשוב מאוד לשים לב למה שהרופאים הקמבודיים

וארגון הבריאות העולמי, לא אומרים.

הם לא אמרו לאיכר הזה,

היי חבר, אתה צריך לקחת את עצמך בידיים.

זה התפקיד שלך להבין ולתקן את הבעיה בעצמך."

נהפוך הוא, מה שהם אמרו זה,

"אנחנו כאן כקבוצה נעזור ונשתף איתך פעולה,

וביחד, אנו יכולים להבין ולתקן את הבעיה."

זה מה שכל אדם בדיכאון צריך,

וזה מה שמגיע לכל אדם שסובל מדיכאון.

זו הסיבה שאחד הרופאים המובילים באו"ם,

בהצהרתו הרשמית ביום הבריאות העולמי,

לפני כמה שנים, ב 2017,

אמר שאנחנו צריכים לדבר פחות 
על חוסר איזון כימי

ויותר על חוסר האיזון בדרך בה אנו חיים.

תרופות ממש מקלות על אנשים מסוימים -

הן הקלו עלי לזמן מה -

אבל בדיוק בגלל שהבעיה הזאת יותר 
עמוקה מהביולוגיה שלהם

גם הפתרונות צריכים להעמיק הרבה יותר.

אבל כשלמדתי זאת לראשונה,

אני זוכר שחשבתי,

"בסדר, יכולתי לראות את הראיות המדעיות,

קראתי הרבה מחקרים,

ראיינתי הרבה מומחים
שהסבירו את זה,

המשכתי לחשוב, 
"בסדר אבל איך נוכל לעשות את זה?"

הדברים שגורמים לנו לדיכאון

הם ברוב המקרים מורכבים יותר ממה שקרה

עם החקלאי הקמבודי הזה.

היכן אנו מתחילים, עם התובנה הזו?

אבל אז, במסע הארוך לקראת הספר שלי,

סביב העולם,

המשכתי לפגוש אנשים שעשו בדיוק את זה,

מסידני לסן-פרנסיסקו,

ולסאן פאולו.

המשכתי לפגוש אנשים שהבינו

את הסיבות העמוקות יותר לדיכאון וחרדה

וכקבוצות, תיקנו אותן.

כמובן, שאיני יכול לספר לכם 
על כל האנשים המדהימים

שיצא לי להכיר ושכתבתי עליהם,

או על כל תשעת הגורמים לדיכאון ולחרדה
שלמדתי עליהם,

כי לא יתנו לי להגיש שיחת TED של 10 שעות -

תוכלו להתלונן על כך בפניהם.

אבל אני רוצה להתמקד בשניים מהגורמים

ושניים מהפתרונות שעולים מהם, אם זה בסדר.

הנה הראשון:

אנחנו החברה הבודדה ביותר 
בהיסטוריה האנושית.

במחקר שנערך לאחרונה, שאלו אמריקאים:

"האם אתה מרגיש שאתה כבר לא קרוב לאף אחד?"

ו- 39% מהאנשים אמרו שזה מתאר אותם.

"לא קרוב יותר לאף אחד."

במדד הבדידות העולמי,

בריטניה ושאר אירופה, 
נמצאים ממש מאחורי ארה"ב,

במקרה ומישהו כאן מרגיש זָחוּחַ.

(צחוק)

ביליתי זמן רב בדיונים על כך

עם המומחה המוביל בעולם לבדידות,

אדם מדהים בשם פרופסור ג'ון קסיופו,

שהיה בשיקגו,

וחשבתי הרבה על שאלה אחת שהעבודה שלו
מציבה בפנינו.

פרופסור קסיופו שאל,

"מדוע אנחנו קיימים?

למה אנחנו כאן, למה אנחנו חיים?"

סיבה מרכזית אחת היא

שאבותינו בסוואנות של אפריקה

היו ממש טובים בדבר אחד.

הם לא היו גדולים מהחיות שהם צדו
הרבה מהזמן,

הם לא היו יותר מהירים מבעלי החיים 
שהם צדו הרבה מהזמן,

אבל הם היו הרבה יותר טובים
בהתאגדות לקבוצות

ובשיתוף פעולה.

זה היה הכוח העליון שלנו כמין --

אנחנו מתאגדים יחד,

בדיוק כמו שדבורים התפתחו לחיות בכוורת,

בני האדם התפתחו לחיות בשבט.

ואנחנו בני האדם הראשונים אי פעם

שפירקנו את השבטים שלנו.

וזה גורם לנו להרגיש נורא.

אבל זה לא צריך להיות כך.

אחד הגיבורים בספרי, ובעצם בחיי,

הוא רופא בשם סם אברינגטון.

הוא רופא כללי באזור עני של מזרח לונדון,

היכן שחייתי הרבה שנים.

ולסם היה ממש לא קל,

כי שהיו לו המון מטופלים

שהגיעו אליו עם דיכאון וחרדה קשים מאוד.

וכמוני, הוא לא מתנגד לתרופות כימיות
נוגדות דיכאון,

הוא חושב שהם מקלים איכשהו 
על אנשים מסוימים.

אבל הוא יכל לראות שני דברים.

ראשית, מטופליו היו בדיכאון וחרדה
הרבה מהזמן

מסיבות מובנות לחלוטין, כמו בדידות.

ושנית, למרות שהתרופות נתנו הקלה מסוימת 
לאנשים מסוימים,

להרבה אנשים אחרים, הם לא פתרו את הבעיה.

הבעיה הבסיסית.

יום אחד, סם החליט ליזום גישה אחרת.

אישה הגיעה למרכז הרפואי שלו,

קראו לה ליסה קנינגהם.

התוודעתי לליסה מאוחר יותר.

וליסה נסגרה בביתה 
עם דיכאון משתק וחרדה

במשך 7 שנים.

וכשהגיעה למרכז של סם, אמרו לה: "אל תדאגי,

נמשיך לתת לך את התרופות האלו,

אבל נרשום לך גם משהו אחר.

אנו נרשום לך לבוא לכאן, 
למרכז הזה פעמיים בשבוע

כדי להיפגש עם קבוצת אנשים אחרים
שסובלים מדיכאון וחרדה.

לא כדי לדבר על כמה את אומללה,

אלא כדי לחשוב על משהו משמעותי
שכולכם יכולים לעשות יחד

כדי שלא תהיו בודדים ולא תרגישו 
שהחיים חסרי טעם"

בפעם הראשונה שהקבוצה הזו נפגשה,

ליסה פשוט החלה להקיא מרוב חרדה,

זה היה כל כך מהמם עבורה.

אבל אנשים טפחו לה על הגב, 
והקבוצה התחילה לדבר,

הם היו כאילו "מה אנחנו יכולים לעשות?"

אלה אנשים עירוניים, ממזרח לונדון, כמוני,

הם לא ידעו שום דבר על גינון.

והם אמרו "למה שאנחנו לא נלמד גינון?"

היה שטח מאחורי משרדי הרופאים

מכוסה בשיחים סבוכים.

"מדוע שלא נהפוך את זה לגן?"

הם התחילו להשאיל ספרים בספרייה,

התחילו לצפות בסרטוני יוטיוב.

הם התחילו לתחוב את אצבעותיהם באדמה.

הם התחילו ללמוד את מקצבי העונות.

יש הרבה הוכחות

שחשיפה לעולם הטבע

היא נוגד דיכאון חזק באמת.

אבל הם התחילו לעשות משהו אפילו יותר חשוב.

הם התחילו להקים שבט.

הם התחילו להקים קבוצה.

הם התחילו לדאוג אחד לשני.

אם אחד מהם לא הגיע,

האחרים היו הולכים לחפש אותו - "אתה בסדר?"

לעזור לו להבין מה הטריד אותו באותו יום.

זו הדרך בה ליסה תיארה לי את זה,

"כשהגן התחיל לפרוח,

התחלנו אנחנו לפרוח."

הגישה הזו מכונה מתן מרשם חברתי,

היא מתפשטת ברחבי אירופה.

ויש יותר ויותר הוכחות

לכך שזה יכול להביא לירידות 
ממשיות ומשמעותיות

בדיכאון ובחרדה.

ויום אחד, אני זוכר שעמדתי בגן

שליסה וחבריה, המדוכאים לשעבר הקימו --

זה גן ממש יפה -

ומחשבה זו,

היא הרבה בהשראת אדם בשם 
פרופסור יו מקאי מאוסטרליה.

חשבתי: זה כל כך נפוץ כשאנשים מרגישים
רע, בתרבות הזו,

שאנחנו אומרים להם - אני בטוח 
שכולם כאן אמרו את זה, אני אמרתי

אנו אומרים: "אתה רק צריך להיות 
עצמך"

והבנתי, שמה שאנחנו צריכים לומר לאנשים זה,

"אל תהיה אתה.

אל תהיה עצמך.

תהיה אנחנו, תהיה אנו.

תהיה חלק מקבוצה"

(מחיאות כפיים)

הפתרון לבעיות האלו

הוא לא לשאוב יותר ויותר מהמשאבים שלכם

כיחידים מבודדים -

זה בחלקו מה שהכניס אותנו למשבר הזה.

הוא מתבסס על חיבור מחדש עם משהו גדול מכם.

וזה באמת מתקשר לאחת מהסיבות האחרות

לדיכאון וחרדה שעליה רציתי לדבר איתכם.

אז כולם יודעים

שהג'אנק פוד השתלט על התזונה שלנו
והפך אותנו לחולים פיזית.

אני לא אומר את זה מתוך תחושת עליונות,

אני ממש הגעתי לשיחה זו ממקדונלד'ס.

ראיתי שכולכם אוכלים את ארוחת הבוקר הבריאה של TED,

וחשבתי כאילו, אין מצב.

אבל כמו שהג'אנק פוד השתלט על התזונה שלנו 
והפך אותנו לחולים פיזית,

סוג של ערכי ג'אנק השתלטו על דעתנו

והפכו אותנו לחולים בנפש.

במשך אלפי שנים, פילוסופים אמרו,

אם אתם חושבים שהחיים הם 
על כסף ומעמד ועשיית רושם,

אתם תרגישו מגעיל.

זה לא ציטוט מדויק משופנהאואר,

אבל זו תמצית הדברים שהוא אמר.

אבל באופן מוזר,כמעט אף אחד
לא חקר זאת מדעית,

עד שאדם יוצא דופן, 
בשם פרופסור טים קאסר,

ממכללת נוקס באילינוי,

והוא חוקר את זה כבר 30 שנה.

והמחקר שלו מציע כמה דברים ממש חשובים.

ראשית, ככל שאתם יותר מאמינים

שאתם יכולים להשיג ולהציג 
את הדרך שלכם לצאת מהעצב,

לחיים טובים,

יותר אתם צפויים להפוך למדוכאים וחרדים.

ושנית,

כחברה, הפכנו הרבה יותר מונעים 
על ידי אמונות אלו.

לאורך כל חיי,

בהשפעת הפרסום והאינסטגרם ושכמותם.

וכשחשבתי על זה

הבנתי שזה כאילו מיום היוולדנו, 
מאכילים אותנו סוג של מזון מהיר לנפש.

הוכשרנו לחפש אושר בכל המקומות הלא נכונים,

וממש כמו שג'אנק פוד 
לא עונה על צרכיכם התזונתיים

ולמעשה גורם לכם להרגיש נורא,

כך ערכי הג'אנק אינם עונים 
על הצרכים הפסיכולוגיים שלכם,

ולוקחים אתכם רחוק מחיים טובים.

אבל כשביליתי לראשונה עם פרופסור קאסר

ולמדתי את כל זה,

חשתי תערובת רגשות ממש מוזרה.

כי מצד אחד מצאתי שזה ממש מאתגר.

יכולתי לראות באיזו תדירות בחיי, 
כשהרגשתי גרוע,

ניסיתי לתקן את זה בעזרת סוג של 
פתרון חיצוני מופלא, שנועד להרשים.

ויכולתי לראות מדוע זה לא עבד טוב בשבילי.

חשבתי גם, האין זה ברור מאליו?

האין זה כמעט בנאלי?

אם הייתי אומר לכולם כאן,

שאף אחד מכם לא ישכב על ערש הדווי שלו

ויחשוב על כל הנעליים שקנה, 
וכל הציוצים שקיבל חזרה, נכון?

אתם תחשבו על רגעים

של אהבה, משמעות וקשר בחיים שלכם.

אני חושב שזה נשמע כמעט כמו קלישאה.

אבל המשכתי לדבר, ולומר לפרופסור קאסר,

"למה אני מרגיש את הכפילות המוזרה הזו?"

והוא אמר, "ברמה מסוימת, כולנו יודעים 
את הדברים האלה.

אבל בתרבות הזו, אנחנו לא חיים על פיהם."

אנו מכירים אותם כל כך טוב
שהם הפכו לקלישאות,

אבל אנחנו לא חיים על פיהם.

שבתי ושאלתי, מדוע אנו יודעים 
על משהו כל כך נחרץ,

אבל לא חיים על פיו?

ולאחר זמן מה, פרופסור קאסר אמר לי,

"כי אנחנו חיים במכונה

שמתוכננת לגרום לנו להזניח 
את מה שחשוב בחיים."

הייתי באמת צריך לחשוב על זה.

"כי אנחנו חיים במכונה

שמתוכננת לגרום לנו להזניח
את מה שחשוב בחיים."

ופרופסור קאסר רצה להבין אם אנו יכולים
לשבש את המכונה הזו.

הוא ערך הרבה מאוד מחקרים בנושא זה;

אני אספר לכם על דוגמה אחת,

ואני באמת קורא לכולם כאן לנסות את זה 
עם חברים ובני משפחה.

יחד עם בחור בשם נתן דונגן, הוא קיבל קבוצה 
של בני נוער ומבוגרים

שיגיעו וייפגשו לסדרת מפגשים 
לאורך תקופת זמן,

וחלק ממטרת הקבוצה

היה לגרום לאנשים לחשוב על רגע בחייהם

שבו הם מצאו משמעות ותכלית.

עבור אנשים שונים, אלה היו דברים שונים.

עבור אנשים מסוימים זה היה נגינה,
כתיבה, עזרה לזולת -

אני בטוח שכולם כאן יכולים לתאר משהו, נכון?

וחלק ממטרת הקבוצה היה לגרום לאנשים לשאול,

"בסדר, איך הייתם יכולים להקדיש 
יותר זמן מחייכם

כדי לחוות יותר רגעים כאלה 
של משמעות ותכלית,

ופחות לרכוש קשקושים, שאינכם צריכים,

להעלות אותם למדיה החברתית 
ולנסות לגרום לאנשים להגיב,

"וואיי, מה זה מקנאים!"

ומה שהם מצאו היה,

שרק לקיים את המפגשים האלה,

היה כמו סוג של אלכוהוליסטים אנונימיים, 
לצרכנות,

לגרום לאנשים לקיים את המפגשים האלה, 
להגות את הערכים האלה,

להחליט לפעול על פיהם ולשוחח זה עם זה,

הוביל לשינוי ניכר בערכיהם של האנשים.

זה הרחיק אותם מהוריקן ההודעות 
שמייצרות דיכאון

שמכוונות אותנו לחפש אושר 
במקומות הלא נכונים,

ולקראת יותר משמעות וערכים מזינים

שירימו אותנו מהדיכאון.

אבל עם כל הפתרונות שראיתי וכתבתי עליהם,

ועוד רבים שאני לא יכול לדבר עליהם כאן,

המשכתי לחשוב,

ולמה לקח לי כל כך הרבה זמן 
לראות את התובנות האלו?

כי כשמסבירים אותן לאנשים -

חלקן יותר מסובכות, אבל לא כולן,

כשמסבירים את זה לאנשים,
זה לא כמו הנדסת טילים, נכון?

ברמה מסוימת, אנו כבר יודעים
את הדברים האלה.

מדוע אנחנו כל כך מתקשים להבין אותם?

אני חושב שיש לכך הרבה סיבות.

אבל לדעתי אחת הסיבות לכך היא
שעלינו לשנות את ההבנה שלנו

מהם בעצם, דיכאון וחרדה.

ישנן תרומות ביולוגיות ממשיות מאוד

לדיכאון ולחרדה.

אבל אם נאפשר לביולוגיה להפוך לתמונה כולה,

כפי שעשיתי לאורך הרבה זמן,

כשטענתי שהתרבות שלנו עשתה הרבה לאורך חיי

מה שאנחנו בעצם רומזים לאנשים הוא, בלי כוונה,

אבל מה שאנחנו רומזים הוא:

"הכאב שלכם לא אומר כלום.

זו רק תקלה.

הוא כמו תקלה בתוכנת מחשב,

זו רק בעיית חיווט בראש שלכם."

אבל אני הצלחתי להתחיל לשנות את חיי,

כשהבנתי שהדיכאון שלכם אינו תקלה.

הוא איתות.

הדיכאון שלכם הוא איתות.

הוא אומר לכם משהו.

(מחיאות כפיים)

יש סיבות למה אנחנו מרגישים כך,

ויכול להיות שקשה לראותן
בעיצומם של ייסורי הדיכאון --

אני מבין את זה ממש טוב מניסיון אישי.

אבל בעזרת העזרה הנכונה, 
אנו יכולים להבין את הבעיות האלו

ונוכל לפתור את הבעיות האלו ביחד.

אבל כדי לעשות זאת,

הצעד הראשון

הוא שעלינו להפסיק לזלזל באותות האלה

תוך אמירה שהם סימן לחולשה, או לשיגעון 
או ביולוגיים גרידא,

פרט למספר זעיר של אנשים.

אנחנו צריכים להתחיל להאזין לאותות האלה,

כי הם אומרים לנו משהו שאנחנו באמת
צריכים לשמוע.

זה רק כשאנחנו באמת מקשיבים לאותות האלה,

ואנחנו מכבדים ומוקירים את האותות האלה,

אנחנו נתחיל לראות

את הפתרונות המשחררים, המזינים
והמעמיקים יותר.

את הפרות שמחכות סביבנו.

תודה.

(מחיאות כפיים)