אז אני רוצה להתחיל, אם יורשה לי, 
בכך שאשאל אתכם כמה שאלות.

אם אי פעם איבדתם מישהו שאתם באמת אוהבים,

אי פעם הלב שלכם נשבר,

אי פעם נאבקתם במהלך גירושין ארסיים,

או הייתם קורבן לבגידה,

בבקשה, תעמדו.

אם עמידה אינה אפשרות עבורכם,
אתם יכולים להרים את היד.

בבקשה, הישארו עומדים,

והשאירו את היד שלכם שם למעלה.

אם שרדתם אי פעם אסון טבע,

התעמרו בכם או גרמו לכם להרגיש מיותרים,

בבקשה, תעמדו.

אם אי פעם עברתן הפלה,

אם אי פעם ביצעתן הפלה

או נאבקתן בעקרות,

בבקשה, תעמדו.

לבסוף, אם אתם, או מישהו שאתם אוהבים,

נאלץ להתמודד עם מחלות נפש, דמנציה,

צורה כלשהי של לקות פיזית,

או להתמודד עם התאבדות,

בבקשה, תעמדו.

הביטו סביבכם.

מצוקה לא מפלה.

אם אתם חיים,

אתם תצטרכו, או שכבר הייתם צריכים,

להתמודד עם כמה רגעים קשים.

תודה לכולכם, נא לשבת.

התחלתי ללמוד מחקר חוסן נפשי לפני עשור,

באוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה.

זו הייתה תקופה מדהימה להיות שם,

מפני שהפרופסורים שהכשירו אותי

בדיוק קיבלו חוזה לאמן את כל 
1.1 מיליון החיילים האמריקאים,

להיות כשירים נפשית
כפי שהם היו מאז ומתמיד בכושר גופני.

כמו שאתם יכולים לדמיין,

אי אפשר לקבל קהל יותר סקפטי
ובעל כושר הבחנה

ממפקדי משמעת אמריקאיים שחוזרים מאפגניסטן.

לכן למישהי כמוני,

שהמטרה העיקרית שלה בחיים היא לנסות להבין

איך לקחת את הממצאים המדעיים 
הטובים ביותר מחוץ לאקדמיה

ולהביא אותם אל חיי האנשים ביומיום שלהם,

זה היה מקום די מעורר השראה להיות בו.

סיימתי את לימודיי באמריקה,

וחזרתי הביתה לכאן לכרייסטצ'רץ'

כדי להתחיל במחקר הדוקטורט שלי.

בדיוק התחלתי את המחקר הזה

כאשר היכתה רעידת האדמה של כרייסטצ'רץ'.

אז עצרתי את המחקר שלי,

והתחלתי לעבוד עם קהילת הבית שלי

לעזור להם לעבור את התקופה הנוראה 
הזאת שלאחר רעידת האדמה.

עבדתי עם כל מיני ארגונים

ממחלקות ממשלתיות עד לחברות בנייה,

וכל מיני קבוצות קהילתיות,

כשאני מלמדת אותם דרכי חשיבה ומשחק

שאנחנו יודעים כי הן מעודדות חוסן.

חשבתי שזה הייעוד שלי.

הרגע שלי לנצל את כל המחקר הזה למטרה טובה.

אבל לצערי טעיתי.

שכן המבחן האמיתי שלי הגיע בשנת 2014

בסוף השבוע של יום הולדת המלכה.

אנחנו ועוד שתי משפחות החלטנו

לרדת לאגם אוהאו ולרכוב על
אופניים עד לאוקיינוס.

בדקה האחרונה,

הבת היפה שלי בת 12, אבי,

החליטה לקפוץ לתוך הרכב עם החברה 
הכי טובה שלה, אלה, גם היא בת 12,

ואימא של אלה, סאלי, חברה יקרה יקרה שלי.

בירידה, כשנסעו דרך רקאיאה

במסלול תומפסון,

מכונית האיצה מבעד לתמרור עצור,

התרסקה בהן,

והרגה את שלושתן במקום.

כהרף עין,

מצאתי את עצמי מושלכת 
לצד השני של המשוואה,

מתעוררת עם זהות חדשה לגמרי.

במקום להיות מומחית לחוסן,

פתאום, אני האם האבלה.

שמתעוררת ולא יודעת מי אני,

שמנסה לעבור עם הראש על חדשות בלתי נתפסות,

עולמי התנפץ לרסיסים.

פתאום, אני זו שבצד הזה של הייעוץ המקצועי.

ואני יכולה לומר לכם,

שלא אהבתי את מה ששמעתי כלל וכלל.

בימים אחרי שאבי מתה,

נאמר לנו שאנחנו עכשיו מועמדים 
להתנכרות משפחתית.

שסביר להניח שנתגרש,

ושאנו נמצאים בסיכון גבוה ללקות במחלת נפש.

"ואו," אני זוכרת שחשבתי לעצמי,

"תודה רבה לכם, ואני חשבתי שהחיים 
שלי כבר די מחורבנים"

(צחוק)

עלונים תיארו את חמשת שלבי האבל:

כעס, מיקוח, הכחשה,
דיכאון, קבלה.

נציגי ארגון תמיכה בקורבנות הגיעו

ואמרו לנו שאנחנו יכולים לצפות
שחמש השנים הבאות יוקדשו לאבל.

אני יודעת שכוונת העלונים
והמשאבים הייתה טובה.

אבל עם כל העצות האלה,

הם השאירו אותנו בתחושה שאנחנו קורבנות.

המומים לחלוטין מהמסע שמצפה לנו,

וחסרי אונים להשפיע באופן 
כלשהו על האבל שלנו.

לא הייתי צריכה שיגידו לי 
כמה רע היה.

תאמינו לי, כבר ידעתי 
שדברים היו באמת נוראים.

מה שהייתי זקוקה לו הכי הרבה הייתה, תקווה.

הייתי צריכה לעבור את כל הייסורים,

היגון והגעגועים האלה.

יותר מהכול,

רציתי להשתתף באופן פעיל בתהליך האבל שלי.

אז החלטתי להפנות עורף לעצתם

והחלטתי במקום זאת לערוך סוג של ניסוי עצמי.

כבר עשיתי את המחקר, היו לי הכלים,

רציתי לדעת כמה מועילים הם יהיו עבורי עכשיו

לנוכח הר בסדר גודל עצום כזה שעליי לטפס.

עכשיו, אני חייבת להתוודות בשלב זה,

לא ממש ידעתי אם משהו מזה הולך לעבוד.

ידוע כי שכול של הורים

הוא האבדן הקשה ביותר.

אבל אני יכולה לומר לכם עכשיו, 
אחרי חמש שנים,

מה שכבר ידעתי מהמחקר.

שאתם יכולים להזדקף ממקום של מצוקה,

שישנן אסטרטגיות שעובדות,

שזה לחלוטין אפשרי

לגרום לעצמכם לחשוב
ולפעול בדרכים מסוימות

שעוזרות לכם לנווט בזמנים קשים.

יש כמות מחקר ענקית איך
לעשות את הדברים האלה.

היום, אני אשתף אתכם רק בשלוש דרכים.

אלה האסטרטגיות הטובות ביותר עבורי
שעליהן סמכתי

והצילו אותי בימיי החשוכים ביותר.

אלה שלוש האסטרטגיות שבבסיסה כל העבודה שלי,

והן זמינות עבור כולנו בקלות יחסית,

כל אחד יכול ללמוד אותן,

אתם יכולים ללמוד אותן ממש כאן היום.

אז מספר אחת,

אנשים בעלי כושר התאוששות 
מבינים שדברים רעים קורים.

הם יודעים שסבל הוא חלק מהחיים.

זה לא אומר שהם מקבלים את זה בברכה,

הם לא באמת הזויים.

אלא שכשמגיעות התקופות הקשות,

נראה שהם יודעים

שהסבל הזה הוא חלק מכל קיום אנושי.

והידיעה הזאת מונעת תחושות של אפליה

כשמגיעות התקופות הקשות.

אף פעם לא מצאתי את עצמי חושבת,

"למה אני?"

למעשה, אני זוכרת שחשבתי,

"למה לא אני?

דברים איומים קורים לך,

בדיוק כמו לכל אחד אחר.

אלה החיים שלך עכשיו,

זה הזמן לטבוע או לשחות. "

הטרגדיה האמתית היא

שאין כבר מספיק אנשים שיודעים זאת כמונו.

נדמה כי אנחנו חיים בעידן

שבו אנו זכאים לחיים מושלמים,

שבהם תמונות נוצצות ושמחות
באינסטגרם הם הנורמה,

בעוד שלמעשה,

כפי שכולכם הדגמתם בתחילת השיחה שלי,

ההפך הגמור הוא הנכון.

מספר שתיים,

אנשים בעלי כושר התאוששות,

ממש טובים בבחירה זהירה 
היכן למקד את תשומת ליבם.

יש להם הרגל להעריך מצבים באופן מציאותי,

ובדרך כלל, הם מצליחים להתמקד 
בדברים שהם יכולים לשנות,

ואיכשהו לקבל את הדברים שהם לא יכולים.

זאת מיומנות חיונית לצורך התאוששות 
שניתן ללמוד אותה.

כבני אדם, אנחנו באמת טובים

בזיהוי איומים וחולשות.

אנחנו מחווטים לחשיבה שלילית.

אנחנו ממש ממש טובים בלשים לב אליהם.

רגשות שליליים נדבקים אלינו כמו סקוטש,

ואילו רגשות וחוויות חיוביים נראה 
שקופצות חזרה כמו מטפלון.

להיות מחווטים באופן הזה 
הוא דבר ממש טוב עבורנו,

ושירת אותנו היטב
מנקודת מבט אבולוציונית.

תארו לעצמכם לרגע שאני אשת מערות,

ואני יוצאת מהמערה שלי בבוקר,

ויש נמר בעל ניבי חרב בצד אחד

וקשת יפיפיה בצד שני.

זה ישתלם לצורך ההישרדות שלי
אם אשים לב לנמר הזה.

הבעיה היא,

אנו חיים כעת בעידן שבו אנו מופגזים ללא הרף

באיומים לאורך כל היום,

והמוח המסכן שלנו מתייחס 
לכל אחד מהאיומים האלה

כאילו הוא נמר.

ההתמקדות שלנו באיומים, התגובות שלנו ללחץ,

במצב "היכון" קבוע.

אנשים בעלי יכולת התאוששות
אינם ממעיטים מערכו של מצב שלילי,

אבל הם גם הצליחו למצוא דרך

להתכוונן לעבר הטוב.

יום אחד, כאשר ספקות
איימו להציף אותי,

אני זוכרת בבירור שחשבתי,

"לא, את לא הולכת להיבלע בתוך זה.

את צריכה לשרוד.

יש לך כל כך הרבה לחיות למענו.

בחרי בחיים, לא במוות.

אל תאבדי את מה שיש לך

כדי לכבד את מה שאיבדת. "

בפסיכולוגיה, אנו מכנים זאת מציאת תועלת.

בעולם החדש האמיץ שלי,

זה היה לנסות למצוא דברים 
שאוכל להיות אסירת תודה עליהם.

לפחות הילדה הקטנה שלנו

לא מתה מאיזה מחלה נוראה וממושכת.

היא מתה לפתע, בן רגע,

וכך חסכה מאיתנו וממנה את הכאב הזה.

הייתה לנו כמות עצומה של תמיכה חברתית 
מהמשפחה ומהחברים

כדי לעזור לנו להתמודד.

ובעיקר,

עדיין היו לנו שני בנים יפים 
לחיות למענם,

שהיו זקוקים לנו עכשיו,

והגיע להם לחיות חיים נורמליים 
עד כמה שהדבר היה ביכולתנו לתת להם.

היכולת לשנות את המיקוד
של תשומת הלב שלך

לכלול גם את הטוב

הוכח באופן מדעי כאסטרטגיה ממש חזקה.

בשנת 2005 מרטין זליגמן ועמיתיו ערכו ניסוי.

והם שאלו אנשים,
כל מה שהם ביקשו מאנשים לעשות,

הוא לחשוב על שלושה דברים טובים 
שקרו להם בכל יום.

מה שהם מצאו במהלך ששת חודשי המחקר הזה,

זה שהאנשים האלה 
הראו רמות גבוהות יותר של הכרת תודה,

רמות גבוהות יותר של אושר

ופחות דיכאון במהלך ששת חודשי המחקר.

כשאתם חווים יגון,

יתכן שתזדקקו לתזכורת,

או יתכן שתצטרכו אישור להרגיש אסיר תודה.

יש לנו במטבח שלנו
כרזת ניאון ורודה בהירה

שמזכירה לנו "לקבל" את הטוב.

בצבא האמריקני,

חושבים על זה קצת אחרת.

הם מדברים עם הצבא 
על לצוד את הדברים הטובים.

מצאו את השפה שמתאימה לכם,

אבל מה שלא תעשו,

עשו מאמץ מכוון ומתמשך

להתכוונן אל מה שטוב בעולמכם.

מספר שלוש,

אנשים עם יכולת התאוששות שואלים את עצמם,

"האם מה שאני עושה עוזר לי או פוגע בי?"

זו שאלה שמשתמשים בה
הרבה בטיפול טוב.

ואוי, כמה שזה חזק.

זו הייתה שאלת החובה שלי

בימים אחרי שהבנות נהרגו.

הייתי שואלת את זה שוב ושוב.

"האם עליי ללכת למשפט ולראות את הנהג?

האם זה יעזור לי או שזה יזיק לי?"

ובכן, זה היה לא מוחלט בשבילי,

בחרתי להתרחק.

אבל טרבור, בעלי,
החליט להיפגש עם הנהג

במועד מאוחר יותר.

בשעת לילה מאוחרת, אני מוצאת את 
עצמי לפעמים בוחנת תמונות ישנות של אבי,

מתעצבנת יותר ויותר.

ואז אני שואלת את עצמי,

"באמת? זה עוזר לך
או שזה פוגע בך?

שימי את התמונות בצד,

לכי לישון למשך הלילה,

היי טובה לעצמך."

ניתן ליישם את השאלה הזו 
בכל כך הרבה הקשרים שונים.

האם הדרך שבה אני חושבת ופועלת 
עוזרת לך או פוגעת בך,

ברצון שלך לקבל את הקידום הזה,

לעבור את הבחינה ההיא,

להחלים מהתקף לב?

כל כך הרבה דרכים שונות.

אני כותבת הרבה על חוסן,

ובמשך שנים אסטרטגיה אחת זו

עוררה משוב חיובי יותר מכל האחרות.

יש לי עשרות מכתבים
ודוא"ל ודברים

מכל מיני מקומות בהם אנשים אומרים

איזו השפעה עצומה הייתה לכך בחייהם.

בין אם זו משפחה שסולחת 
על פגיעות קדומות, ויכוחים

מחגיגות חג המולד בעבר,

ובין אם זאת רק הטרלה במדיה החברתית,

בין אם זה לשאול את עצמך

אם אתה באמת צריך את כוס היין הנוספת הזו.

לשאול את עצמך אם מה שאתה עושה, 
הדרך שבה אתה חושב,

הדרך שבה אתה מתנהג

עוזרת לך או פוגעת בך,

מחזירה אותך למושב הנהג.

זה נותן לך שליטה מסוימת
על קבלת ההחלטות שלך.

שלוש אסטרטגיות.

די פשוטות.

הן זמינות לכולנו,

בכל זמן בכל מקום.

הן אינן דורשות מדע טילים.

חוסן אינו תכונה קבועה.

זה לא משהו חמקמק,

שיש לאנשים מסוימים ולאחרים אין.

למעשה זה דורש תהליכים רגילים למדי.

רק הנכונות לנסות אותן.

אני חושבת שלכולנו יש רגעים בחיים

שבהם נתיב החיים שלנו מתפצל

והמסע שחשבנו שאנחנו עושים

סוטה לכיוון איום ונורא

שמעולם לא ציפינו,

ובוודאי שלא רצינו.

זה קרה לי.

זה היה נורא מעבר לכל דמיון.

אם אי פעם תמצאו את עצמכם במצב 
שבו אתם חושבים

"אין סיכוי שאני אצא מזה,"

אני מפצירה בכם להישען על האסטרטגיות האלה

ולחשוב שוב.

אני לא אעמיד פנים

שחשיבה כזו היא קלה.

והיא לא מסירה את כל הכאב.

אבל אם למדתי משהו
בחמש השנים האחרונות,

זה שחשיבה כזאת באמת עוזרת.

יותר מהכול,

זה הראה לי שזה אפשרי

לחיות ולהתאבל באותו זמן.

ועל כך, אני תמיד אהיה אסירת תודה.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)