לדברים אותם אנו מייצרים

ישנה תכונה עליונה אחת --

הם חיים אחרינו.

אנו מתים, הם שורדים.

לנו יש תקופת חיים אחת, להם יש רבות,

ובכל תקופת חיים, יכולה להיות להם משמעות אחרת.

מה שאומר שבעוד לנו יש ביוגרפיה אחת,

להם יש רבות.

הבוקר אני רוצה לדבר

על הסיפור, הביוגרפיה - או יותר נכון הביוגרפיות -

של חפץ מסוים,

של דבר מדהים.

אני מסכים

שהוא לא נראה משהו.

הוא בערך בגודל של כדור רוגבי.

עשוי מחימר,

הוא עוצב

בצורת גליל

כוסה בכתב צפוף

ואז נאפה בשמש עד שהתייבש.

כפי שאתם יכולים לראות,

הוא עבר כמה טלטלות,

מה שלא ממש מפתיע,

מכיוון שהוא יוצר לפני 2,500 שנה

ונמצא בחפירות

ב-1879.

אבל היום,

אני מאמין שהחפץ הזה

הוא שחקן ראשי

בפוליטיקה של המזרח התיכון.

וזהו חפץ

עם סיפורים מרתקים

וכאלה שלא קרובים לסיומם.

הסיפור מתחיל

במלחמת אירן-עירק

ובאותה סדרה של ארועים

ששיאה

בפלישה לעירק

ע"י כוחות זרים,

הסרתו מכח של עריץ

וחילוף שלטון מיידי.

ואני רוצה להתחיל

בפרק אחד מאותו רצף ארועים

שלרובכם ישמע מוכר,

משתה בלשאצר -

מכיון שאנו מדברים מלחמת אירן-עירק

בשנת 539 לפנה"ס.

וההקבלות

בין שני הארועים

זה ב-539 לפנה"ס וזה ב-2003

הם מבהילים.

מה שאנו כאן זה ציורו של רמברנדט,

שמוצג כיום בגלרייה הלאומית בלונדון,

וממחיש את דבריו של הנביא דניאל

בתנ"ך.

וכולכם מכירים את הסיפור.

בלשאצר, בנו של נבוכדנאצר,

אותו נבוכדנאצר שכבש את ישראל, בזז את ירושלים,

שבה את אנשיה

והגלה את היהודים לבבל.

ויותר מזה, גם לקח את כלי בית המקדש.

הוא בזז, חילל את בית המקדש.

וכלי הזהב מבית המקדש בירושלים

נלקחו לבבל.

בלשאצר, בנו,

החליט לערוך משתה.

ועל מנת להפוך אותו לאפילו יותר מרתק,

הוא הוסיף מעט חילול קודש לשאר החגיגה,

והוציא את כלי בית המקדש.

הוא כבר במלחמה עם האירנים,

עם מלך פרס.

ובאותו לילה, מספר לנו דניאל,

בשיאן של החגיגות

הופיעה יד והחלה לכתוב על הקיר,

"ערכך נשקל ונמצא חסר,

ומלכותך נמסרת

למדיים ולפרסים."

ובאותו ערב

כורש, מלך הפרסים, נכנס לבבל

ושלטונו של בלשאצר נפל.

וזהו, כמובן, רגע גדול

בהיסטוריה

של העם היהודי.

זהו סיפור מצויין. סיפור שכולנו מכירים.

"הכתובת היתה על הקיר"

נהיה חלק משפת היום-יום שלנו.

מה שקרה אח"כ

היה מדהים,

וכאן נכנס הגליל שלנו

לסיפור.

כורש, מלך הפרסים,

נכנס לבבל ללא התנגדות --

האימפריה הגדולה בבל,

שהשתרעה ממרכז מערב עירק

עד לים התיכון,

נפלה לרגלי כורש.

וכורש מוציא הצהרה.

וזהו הגליל,

ההצהרה שנעשתה ע"י השליט שהונחה ע"י אלוהים

שהפיל את הרודן העירקי

ושהלך להוציא לחופש את האנשים.

בבבלית מחשמלת --

שכן הגליל נכתב בבבלית --

הוא אומר, "אנוכי כורש מלך היקום,

המלך הגדול, המלך העז,

מלך בבל, מלך ארבע כנפות הארץ."

הוא לא ממש מתבייש מלהגזים כפי שאתם רואים.

זהו ככל הנראה

ההודעה לעיתונות הראשונה

שמשוחררת ע"י צבא מנצח

שיש בידינו.

והיא כתובה, כפי שנראה מייד,

ע"י יחצ"נים מוכשרים ביותר.

אז ההגזמה אינה ממש מפתיעה.

ומה הולך המלך הגדול, המלך העז,

מלך ארבע כנפות הארץ, לעשות?

הוא ממשיך ואומר שלאחר שכבש את בבל

הוא ישחרר את כל העמים

שהבבלים - נבוכדנאצר ובלשאצר -

כבשו והפכו לעבדים

לחופשי.

הוא ירשה להם לחזור לארצותיהם.

וחשוב מכך,

הוא יתיר להם לקבל בחזרה

את האלים שלהם, את פסליהם,

את כלי הקודש שלהם

שהוחרמו.

כל אותם עמים אותם הבבלים דיכאו והגלו

ישובו הביתה,

ויקחו את האלים שלהם איתם.

ויוכלו לבנות מחדש את מקדשיהם

לסגוד לאלוהים שלהם

בדרכם שלהם, במקומם שלהם.

זהו הצו,

החפץ הזה הוא ההוכחה

לעובדה שהיהודים,

לאחר גלות בבל,

לאחר כל אותן שנים שישבו ליד נהרות בבל,

כשהם מבכים את זכרון ירושלים,

אותם יהודים יורשו לחזור לביתם.

הם הורשו לחזור לירושלים

לבנות מחדש את בית המקדש.

זהו מסמך מרכזי

בהיסטוריה היהודית.

בדברי הימים ב' ובספר עזרא

מספר על הצו בצורה מרגשת.

זוהי הגרסה היהודית

לאותו סיפור.

"כה אמר כורש מלך פרס.

כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלוהי השמים,

והוא פקד עלי

לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה.

מי בכם מכל עמו

יהי אלוהיו עמו,

ויעל לירושלים אשר ביהודה."

"ויעל" - עליה.

עד היום האלמנט המרכזי

רעיון השיבה,

חלק מרכזי

בחיים היהודיים.

כפי שאתם יודעים, אותה שיבה מגלות,

בית המקדש השני,

עיצבו מחדש את היהדות.

ואותו שינוי,

אותו רגע היסטורי,

התאפשר ע"י כורש, מלך פרס,

כך מדווח לנו בתנ"ך

ובבבלית חרוטה על חימר.

שני טקסים גדולים,

אבל מה עם הפוליטיקה?

מה שקרה

היווה שינוי יסודי בהיסטוריה של המזרח התיכון.

האימפריה האירנית, מדי והפרסים,

מאוחדים תחת שלטונו של כורש,

הפכו לאימפריה הגדולה העולמית הראשונה.

שלטונו של כורש מתחיל בערך ב- 530 לפנה"ס.

כבר בשנות שלטונו של בנו דרוויש,

כל מזרח אגן הים התיכון

היה תחת שליטה פרסית

האימפריה היא למעשה

המזרח התיכון כפי שאנו מכירים אותו,

והיא מה שעד היום מעצב את המזרח התיכון.

זו היתה האימפריה הגדולה ביותר אותה ידע העולם עד אז.

וחשוב מזה,

היא היתה הראשונה

שהיתה רב-תרבותית ורב-אמונתית באמת

בקנה מידה עצום.

והיה צריך לנהל אותה בדרך חדשה לגמרי.

היא היתה צריכה להתנהל בשפות שונות.

העובדה שהצו נכתב בבבלית אומרת דבר אחד.

והיא היתה צריכה להכיר במנהגים השונים שלהם,

עמים שונים, דתות שונות. אמונות שונות.

כל אלה כובדו ע"י כורש.

כורש ממציא מודל

שמראה איך מנהלים חברה

רב-לאומית, רב תרבותית ובעלת דתות רבות.

והתוצאה של כל זה

היתה אימפריה שכללה את כל האיזורים שאתם רואים על המסך,

וששרדה 200 שנות יציבות

עד שנופצה ע"י אלכסנדר מוקדון.

היא השאירה אחריה חלום של מזרח תיכון מאוחד,

איחוד שבו אנשים בעלי אמונות שונות

יוכלו לחיות ביחד.

הפלישה היוונית הביאה סוף לתקופה זו.

אלכסנדר לא יכל אפילו לשמור על שלמות ממשלתו,

והיא התפרקה.

אך מה שכורש ייצג

נשאר מרכזי לחלוטין.

ההיסטוריון היווני קסנופון

כתב את ספרו "האנציקלופדיה על כורש"

שהילל את כורש כשליט גדול.

ולאחר מכן, בתרבות האירופאית,

כורש נשאר המודל.

זהו ציור מהמאה ה-16

שמראה לכם עד כמה נפוצה

היתה ההערצה לכורש.

וספרו של קסנופון על כורש

על איך מנהלים חברה מגוונת

היה אחד מהספרים הגדולים

שהשפיעו על האבות המייסדים

של המהפיכה האמריקאית.

ג'פרסון היה מעריץ גדול שלו --

האידאלים של כורש

ללא ספק דמו לאלה של המאה ה-18

על איך יוצרים סובלנות דתית

במדינה חדשה.

בינתיים, בחזרה בבבל,

דברים החלו להשתבש.

אחרי אלכסנדר והאימפריות האחרות,

בבל מתחילה לדעוך וליפול לחורבן,

וכל שריד לאימפריה הבבלית האדירה אובדים --

עד 1879

אז נתגלה הגליל

ע"י משלחת של המוזיאון הבריטי שחפרה בבבל.

והוא נכנס לסיפור חדש.

הוא נכנס לדיון חדש

באמצע המאה ה-19:

האם כתבי הקודש אמינים? אפשר לסמוך עליהם?

ידענו רק

על שיבת ציון והצהרת כורש שמענו רק

דרך כתבי הקודש העבריים.

לא היתה הוכחה אחרת.

ולפתע, אחת הופיעה.

והתרגשות גדולה

בעולם שבו אלה שהאמינו בכתבי הקודש

ראו את אמונתם בבריאה מתערערת

ע"י אבולוציה, גאולוגיה,

והנה היתה ההוכחה

שכתבי הקודש היו מדויקים מבחינה היסטורית.

זה היה רגע גדול במאה ה-19.

אבל - ופה, כמובן, הכל מתחיל להסתבך -

העובדות היו נכונות,

הידד לארכיאולוגיה,

אבל פירוש הכתב היה מעט מסובך יותר.

מכיון שמה שהיה כתוב בגליל ומה שהיה כתוב בתנ"ך

היו שונים בדבר חשוב אחד.

הגליל הבבלי

נכתב ע"י כמרים

של האל הבבלי מרדוך.

ובאופן לא ממש מפתיע,

הם מספרים שכל זה נעשה ע"י מרדוך.

"מרדוך קרא לכורש בשמו."

מרדוך לוקח את כורש בידו,

קורא לו להוביל את עמו,

ונותן לו את השלטון בבבל.

מרדוך אומר לכורש

לעשות את הדברים הנהדרים, הנדיבים האלה,

כמו שחרור האנשים לחופשי.

ולכן עלינו להודות

ולהלל את מרדוך.

האנשים אשר כתבו

את התנ"ך,

באופן גם לא מפתיע,

רואים את הדברים בצורה שונה.

בשבילם, אין זה יכול להיות מרדוק

שגרם לכל זה לקרות.

זה יכול להיות רק אלוהים.

וכך בספר ישעיהו,

יש לנו טקסטים נהדרים

שנותנים את כל הקרדיט

לא למרדוך

אלא לאלוהי ישראל --

אלוהי ישראל

שגם הוא קורא לכורש בשמו,

לוקח אותו בידו

ומדבר על הנהגתו של עמו.

זוהי דוגמא מדהימה

של ניכוס של ארוע מסוים ע"י כמרים,

שתי השתלטויות דתיות שונות

על מעשה פוליטי.

אלוהים, כפי שאנו יודעים,

עומד בדרך כלל לצד הכוחות הגדולים.

נשאלת השאלה, איזה אל זה היה?

והוויכוח מוציא את כולם

משלוותם במאה ה-19

כשהם מבינים שכתבי הקודש העבריים

הם חלק מעולם דתי רחב הרבה יותר.

ודי ברור

שהגליל עתיק יותר מספר ישעיהו,

ועדיין, אלוהים מדבר

במילים דומות מאוד

לאלה של מרדוך.

ויש תחושה שישעיהו יודע את זה,

כי הוא אומר,

אלוהים הוא זה שמדבר, כמובן,

"ואקרא לך בשמך לבוא אלי

למרות שלא נתת לב לדעתני."

אני חושב שיש פה הכרה

בכך שכורש אינו מבין

שהוא פועל תחת הוראות מאלוהים.

ובאותו מידה הוא היה מופתע לדעת שהוא פועל תחת הוראות ממרדוך.

מכיון שמעניין לדעת,

שכורש הוא אירני טוב,

עם סט אחר לגמרי של אלים

שאינם נזכרים בטקסטים האלה.

(הקהל צוחק)

זה ב-1879.

40 שנה מאוחר יותר,

הגענו ל-1917,

והגליל נכנס לעולם אחר.

הפעם, לפוליטיקה האמיתית

של העולם המודרני --

השנה של הצהרת בלפור,

השנה שבה הכח האימפריאלי החדש במזרח התיכון, בריטניה,

מחליטה שהיא תצהיר

על בית לאומי לעם היהודי,

היא תאפשר,

לעם היהודי לשוב לציון.

והתגובה לזה בקרב היהודים

במזרח אירופה היא מהדהדת.

ברחבי מזרח אירופה,

יהודים מציגים את תמונותיהם של כורש

וג'ורג' החמישי

זה לצד זה --

שני השליטים הגדולים

שאפשרו את שיבת ציון.

והצהרת כורש נכנסת שוב לעין הציבור

וההקשר הוא

כהקדמה לדברים שעתידים לבוא

אחרי סוף המלחמה ב-1918

הוא שהכל חלק מתוכנית אלוהית.

כולכם יודעים מה קרה.

מדינת ישראל יוסדה,

וחמישים שנה מאוחר יותר, בשנות ה-60,

זה כבר ברור שתפקידה של בריטניה כמעצמה נגמר.

וסיפור נוסף של הגליל מתחיל.

האיזור, כך החליטו בריטניה וארה"ב,

חייב להשאר נקי מקומוניזם,

ומעצמת העל שתיווצר לצורך זה,

תהיה אירן, השאה.

וכך ממציא השאה היסטוריה אירנית,

או יותר נכון חזרה להיסטוריה האירנית,

ששמה אותו במרכזה של מסורת אדירה

ומפיק מטבעות

המראים אותו עצמו

עם גליל הצהרת כורש.

כשהוא מורה על חגיגות גדולות בפרספוליס,

הוא מבקש את הגליל

והגליל מושאל ע"י המוזיאון הבריטי, ונוסע לטהרן,

ולוקח חלק בחגיגות

של שושלת פהלווי.

הצהרת כורש: מגנו של השאה.

עשור מאוחר יותר, סיפור נוסף:

המהפכה האירנית ב-1979.

מהפיכה איסלמית. אין יותר כורש.

לא מעניינת אותנו ההיסטוריה הזאת,

מעניינת אותנו אירן האיסלמית --

עד שעירק,

המעצמה החדשה שכולם החליטו שצריכה להיות באיזור,

מתקיפה.

ואז עוד מלחמת אירן-עירק.

וזכרון העבר

נעשה קריטי לאירנים

עברם המהולל

כאשר לחמו בעירק וניצחו.

זה נעשה קריטי למצוא סמל

שיאחד את כל האירנים --

מוסלמים ולא-מוסלמים,

נוצרים, זורואסתרים, יהודים החיים באירן,

אנשים אדוקים ולא אדוקים.

והסמל הברור הוא כורש.

אז כאשר המוזיאון הבריטי והמוזיאון הלאומי בטהרן

משתפים פעולה, כפי שעשינו,

האירנים מבקשים רק דבר אחד

בהשאלה.

זהו החפץ היחידי שהם רוצים.

הם רוצים לשאול את גליל הצהרת כורש.

ובשנה שעברה,

הגליל הגיע לטהרן

בפעם השנייה.

רואים אותו כאן, בתיבת הזכוכית

עם מנהלת המוזיאון הלאומי בטהרן

אחת מנשים רבות באירן בתפקידים בכירים,

גברת ארדקני.

זה היה ארוע ענק.

זה הצד השני של הגליל.

הוא נצפה בטהרן

ע"י בין מיליון לשני מיליון אנשים

תוך מספר חודשים.

זה יותר מכל תערוכה

שנערכה במערב.

וזהו נושא לדיון ער

על המשמעות של הגליל, על משמעותו של כורש,

ומעל הכל, כורש כפי שהוא מוצג בגליל --

כורש מגן המולדת,

כורש מגן הזהות האירנית

כמגן העם האירני,

סובלני כלפי כל הדתות.

ובאירן העכשווית,

לזורואסתרים ונוצרים יש מקומות מובטחים

בפרלמנט האירני, משהו שאפשר להתגאות בו.

לראות את הגליל בטהרן,

אלפי יהודים החיים באירן

באו לטהרן כדי לצפות בו.

הוא נהיה סמל גדול,

נושא לדיון באירן

ומחוצה לה, על מה שאירן היא באמת.

האם אירן היא באמת עדיין המגנה על המדוכאים?

האם אירן תשחרר את העמים

שהרודנים שיעבדו והפקיעו?

זוהי רטוריקה לאומית מרגשת,

והוא הורכבה

בתור תערוכת ענק

שהשיקה את חזרת הגליל.

כאן אתם רואים דגם מוגדל של הגליל על הבימה

עם דמויות גדולות מההיסטוריה האירנית

שמקבלים כולם את מקומם

במורשת האירנית.

זה היה נרטיב שהוצג

ע"י הנשיא בעצמו.

ובשבילי,

לקחת את הגליל לאירן,

שיתאפשר לי לקחת אותו לאירן

היה רשות לקחת חלק

בדיון יוצא מן הכלל

שנערך ברמות הגבוהות ביותר

על מי שאירן היא באמת,

כמה אירן שונות יש

ועד כמה ההיסטוריות האירניות השונות

יכולות לעצב את העולם היום.

זהו דיון שעדיין נמשך,

והוא ימשיך,

מכיון שהחפץ הזה

הוא אחד מההצהרות הגדולות

של השאיפה האנושית.

הוא עומד בשורה אחת עם החוקה האמריקאית.

הוא בהחלט אומר יותר על חירויות אמיתיות

מאשר המגנה כרטה.

זהו מסמך בעל משמעויות רבות

לאירן ולאיזור.

העתק שלו

נמצא במטה האו"ם.

הוא יוצג בסתיו הקרוב

כאשר יתחילו הדיונים

על עתידו של המזרח התיכון.

ואני רוצה לסיים בשאלה:

מה יהיה הסיפור הבא

בו יקח חלק הגליל?

הוא ללא ספק יופיע

בסיפורים רבים במזרח התיכון.

ואיזה סיפור של המזרח התיכון,

איזה סיפור עולמי,

אתם רוצים

שישקף את מה שכתוב בגליל,

את רוח הדברים?

זכות העמים

לחיות יחדיו באותה מדינה

חופשיים לחיות ע"פ אמונות שונות --

מזרח תיכון, עולם,

שבו דת אינה מקור למחלוקת

או לדיון.

במזרח התיכון כרגע,

הדיונים נוטים להיות צווחניים.

אבל אני חושב שזה אפשרי

שהקול החזק והחכם מכולם

יכול להיות הקול

של החפץ האילם הזה.

של הצהרת כורש.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)