מה אם הייתה בעיה ברורה ממש
ממש מול העיניים שלכם?
אחת כזאת שכולם מדברים עליה,
אחת כזאת שמשפיעה עליכם ישירות.
האם תעשו כל מה שביכולתכם על מנת
לפתור את הדברים
לפני שהם יהיו גרועים יותר?
אל תהיו כל כך בטוחים.
יש סבירות גבוהה שכולנו, הרבה יותר
משמישהו מאיתנו ירצה להודות
נפספס מה שממש מולנו.
ולמעשה,
אנחנו לפעמים נוטים לדחות את עצמנו מדברים
בדיוק בגלל האיום שהם מייצגים עבורנו.
בעסקים, בחיים ובעולם.
אז אני רוצה לתת לכם דוגמא מעולמי,
מדיניות כלכלית.
אז כשאלן גרינספן היה יושב ראש הבנק הפדרלי.
כל עבודתו הייתה לצפות בעיות בכלכלת ארה"ב.
ולוודא שהם לא יוצאות מכלל שליטה.
אז , אחרי 2006.
כשמחירי הנדל"ן קפצו,
יותר ויותר ויותר מנהיגים מוערכים ומוסדות
התחילו להשמיע "אזעקה"
מפני הלוואות מסוכנות ובועות
עסקיות מסוכנות.
כפי שאתם יודעים, ב2008 הכל נפל.
בנקים התמוטטו,
מניות גלובליות בבורסה איבדו כמעט
מחצית מערכן.
למיליוני אנשים עיקלו את בתיהם.
ובשורה התחתונה,
כמעט אחד מתוך עשרה אמריקאים
היה מחוסר עבודה.
אז אחרי שדברים נרגעו מעט,
גרינספן והרבה אחרים יצאו
בהצהרת אחרי מוות ואמרו,
"אף אחד לא יכל לחזות את המשבר הזה."
הם קראו לזה "ברבור שחור".
משהו שהיה בלתי נתפס,
בלתי צפוי ולגמרי בלתי סביר.
הפתעה מוחלטת.
מלבד שזאת לא תמיד הייתה הפתעה כל כך גדולה.
לדוגמא, דירתי במנהטן כמעט הכפילה את ערכה
בפחות מארבע שנים.
אני ראיתי את הכתובת על הקיר ומכרתי אותה.
(צחוק)
(כפיים)
אז, הרבה אנשים אחרים ראו גם את האזהרה,
דיברו על כך בפומבי
והתעלמו מהם.
אז לא ידענו בדיוק איך המשבר הולך להיראות,
לא בדיוק את הפרמטרים,
אבל יכולנו להגיד
שהדבר שמגיע אלינו יהיה מסוכן, גלוי וצפוי
כמו קרנף אפור שרץ ממש לכיוונינו.
הברבור השחור הוביל את עצמו
לרעיון שאין לנו שליטה בעתיד שלנו.
ולמרבה הצער,ככל שחשבנו שיש לנו פחות שליטה
כך יותר הפחתנו בערך של זה
או התעלמנו מכך לחלוטין.
והדינמיקה המסוכנת הזאת הסתירה בעיה אחרת:
שרוב הבעיות שאנו מתמודדים עימן
כל כך ברורות וגלויות,
שהם דברים שאנו יכולים לראות,
אבל עדיין לא עושים כלום בנוגע לכך.
אז יצרתי את מטפורת הקרנף האפור
להכיר בכך שמה שהרגשתי היה דחף בהול.
לאפשר לנו לקחת מבט מרענן,
עם אותה תשוקה שלאנשים יש בנוגע
לברבור השחור.
אבל הפעם, בנוגע לדברים
שאנחנו מודעים אליהם ממש.
ממש ברורים, אך עדיין מוזנחים.
אלו הם הקרנפים האפורים.
ברגע שתתחילו לחפש קרנפים אפורים,
תראו אותם בכותרות כל יום.
ומה שאני רואה בכותרות
זה עוד קרנף אפור גדול.
משבר פיננסי סביר מאוד וחדש.
ואני תוהה לעצמי האם למדנו משהו
בעשר השנים האחרונות.
אז אם הקשבתם לוושינגטון או וול סטריט,
כמעט אפשר לסלוח לכם שחשבתם
שההפלגה קדימה תהיה חלקה.
אבל בסין, שם ביליתי הרבה זמן,
השיחה שונה לחלוטין.
כל הצוות הפיננסי,
שבראשם הנשיא שי ג'ינפינג,
מדברים בצורה מאוד מדוייקת וברורה.
על סיכונים כלכליים כקרנפים אפורים,
ואיך הם יכולים לאלף אותם.
עכשיו, תהיו בטוחים, לסין וארה"ב
יש שיטת ממשל מאוד מאוד שונות,
שמשפיעה על מה הם יכולים לעשות או לא.
והרבה ממקרי השורש של הבעיות הכלכליות שלהם
הן שונות לגמרי.
אך זהו לא סוד שלשתי המדינות יש בעיות
עם חוב, עם אי שיוויון
ועם פרודקטיביות כלכלית.
אז למה השיחות כל כך שונות?
אתם ממש יכולים לשאול את השאלה הזאת,
לא רק על מדינות,
אלא גם על כולם.
חברות הרכב ששמות בטיחות בראש
ואלו שלא טורחות לבצע החזרה
לרכבים הזולים שלהם
רק אחרי שאנשים מתים.
הסבים שמתכוננים לבלתי נמנע-
אותם אלה שיש להם הספד כתוב,
התפריט לארוחת הצהריים בהלוויה.
(צחוק)
לסבא וסבתא שלי היה.
(צחוק)
והכל חוץ מהתאריך הסופי חרוט על המצבה.
ואז יש את הסבא והסבתא מהצד השני,
שלא סידרו את העניינים האחרונים,
לא נפטרו מהזבל
שאגרו במשך עשרות על עשרות שנים
ומותירים את ילדיהם להתמודד עם זה.
אז מה עושה את ההבדל בין צד אחד לשני?
למה אנשים מסויימים רואים דברים
ומתמודדים איתם,
ואחרים פשוט מתעלמים?
אז הדבר הראשון קשור לתרבות, חברה,
והאנשים שסביבכם.
אם אתם חושבים שמישהו סביבכם
הולך לעזור להרים אתכם כשתיפלו,
יש סיכו גבוה יותר שתראו
את הסכנה כעניין פעוט.
וזה מאפשר לנו לקחת הימורים,
לא רק את הגרועים.
לדוגמא, כמו הסתכנות בביקורת
כשאתם מדברים על הסכנה שאף אחד
לא רוצה שתדברו עליה.
או לקחת את האפשרויות שדי מפחידות,
שהם קרנפים אפורים בדרכם.
אז ארה"ב היא תרבות מאוד אינדיווידואלית
-- תעשו את זה לבד.
ובאופן פרדוקסלי,
זה הופך כל אמריקאי הרבה פחות פתוח לשינוי
ולקחת סיכון טוב.
בסין, לעומת זאת,
אנשים מאמינים שהממשלה הולכת
למנוע מצרות לקרות,
מה שלא תמיד קורה,
אבל אנשים מאמינים בזה.
הם מאמינים שהם יכולים להישען
על משפחותיהם.
אז זה מאפשר להם לקחת יותר
סיכונים מסויימים.
כמו לקנות נדל"ן בבייג'ין,
או להיות יותר פתוחים לעובדה שהם
צריכים לשנות כיוון,
ולמעשה, הקצב של השינוי בסין
הוא פשוט מדהים.
דבר שני,
כמה אתם מודעים למצב,
כמה אתם רוצים ללמוד?
והאם אתם מוכנים לראות דברים אפילו
שזה לא מה שאתם רוצים?
אז הרבה מאיתנו לא כל כך רוצים
לשים לב לדברים שאנחנו רוצים למחוק,
אנחנו לא אוהבים אותם.
אנחנו שמים לב למה שאנחנו רוצים לראות.
מה שאנחנו אוהבים,
מה שאנחנו מסכימים איתו.
אבל יש לנו את האפשרות והיכולת
לתקן את הנקודות העיוורות הללו.
ביליתי הרבה זמן בלדבר עם אנשים
מכל תחומי החיים
על הקרנפים האפורים בחייהם וגישתם.
ואתם עלולים לחשוב
שהאנשים שיותר פוחדים לקחת סיכון,
והיותר רגישים אליהם,
יהיו האלה שפחות פתוחים לשינוי.
אך ההפך הוא הנכון.
גיליתי שאנשים
שרוצים להכיר בבעיות שמסביבם
ולתכנן תכניות
הם אלה שמסוגלים לסבול יותר סיכונים,
סיכונים טובים.
ומתמודדים עם סיכונים רעים.
וזה בגלל שכשאנחנו מחפשים מידע,
אנחנו מגבירים את כוחינו לעשות משהו בנוגע
לדברים שאנו מפחדים מהם.
וזה מוביל אותה לנקודה השלישית.
כמה שליטה אתם מרגישים שיש לכם
על הקרנפים האפורים בחייכם?
אחת הסיבות שבגללן אנחנו לא פועלים
היא שאנחנו לעיתים מרגישים חסרי אונים.
תחשבו על שינוי אקלים,
זה יכול להרגיש כל כך גדול
שאף אחד מאיתנו לא יכול לעשות שינוי.
אז אנשים מסויימים מעבירים את חייהם
ומכחישים זאת.
אנשים אחרים מאשימים את כולם מלבד עצמם.
כמו חברי שאומר שהוא לעולם לא יוותר
על רכב הפנאי שטח שלו
עד שיפסיקו לבנות תחנות כוח פחמיות בסין.
אך יש לנו אפשרות לשנות.
כולנו שונים.
לכל אחד ואחד מאיתנו
יש את האפשרות לשנות את הגישה שלו,
שלנו ושל אלה שסובבים אותנו.
אז היום, אני רוצה להזמין את כולכם
להצטרף אליי וליצור ניצוץ בשיחה פתוחה וכנה
עם האנשים הסובבים אתכם,
על הקרנפים האפורים בעולמנו,
ותהיו כנים באכזריות על איך כולנו
מתמודדים איתם.
אני שומעת כל כך הרבה פעמים בארה"ב,
"ובכן, כמובן שאנחנו צריכים להתמודד
עם בעיות ברורות,
אך אם אתה לא רואה מה שממש מולך,
אתה או טיפש או מתעלם."
זה מה שהם אומרים,
ואני לא יכולה יותר לא להסכים.
אם אתם לא רואים מה שממש מולכם.
אתם לא טיפשים, אתם לא חסרי תובנה,
אתם בני אדם.
וברגע שכולנו נכיר בפגיעות המשותפת,
זה יתן לנו את הכוח לפקוח את עינינו,
לראות מה שמולנו
ולפעול לפני שנירמס.
(כפיים)