זוהי המחלקה לחולי שחפת,

ובזמן שהתמונה צולמה בשלהי המאה ה -19

אחד מכל שבעה אנשים

מת משחפת.

לא היה לנו מושג מה גרם למחלה זו.

ההשערה הייתה למעשה

שמבנה הגוף גרם לבני אדם להיות רגישים.

וזו היתה מחלה ששיוו לה אופי רומנטי.

היא נקראה גם קונסאמפשן (מאכלת),

וזו היתה הפרעה של משוררים

ואמנים ואינטלקטואלים.

וכמה אנשים באמת חשבו שזה העניק רגישות יתר

וגאונות יצירתית.

בשנות החמישים של המאה הקודמת,

ידענו כבר ששחפת נגרמה

על ידי זיהום בקטריאלי מדבק מאוד,

שזה פחות רומנטי,

אבל מאידך

זה איפשר לנו אולי לפתח
תרופות כדי לטפל במחלה.

אז הרופאים גילו תרופה חדשה, איפרוניאזיד,

שהם היו אופטימיים לגביה, 
שתוכל לרפא את המחלה

והם נתנו אותה לחולים,

והחולים היו במצב רוח מרומם.

הם היו יותר חברותיים, יותר אנרגטיים.

דו"ח רפואי אחד בעצם אומר
שהם "רקדו במסדרונות."

ולרוע המזל,

זה לא היה בהכרח כי מצבם השתפר.

רבים מהם עדיין גססו.

דו"ח רפואי אחר מתאר אותם
כ"מאושרים באופן בלתי הולם."

וכך נוגד הדיכאון הראשון התגלה.

אז גילוי מקרי אינו נדיר במדע,

אבל זה דורש יותר מסתם 
צירוף מקרים מוצלח.

צריכים להיות מסוגלים לזהות אותו
כדי שגילוי יתרחש.

כנוירולוגית ארצה לדבר איתכם מעט

על החוויה האישית שלי

עם משהו שתרצו לקרוא לו ההפך ממזל עיוור---

בואו נקרא לזה מזל חכם.

אבל קודם, קצת יותר רקע.

למרבה המזל, מאז שנות ה-50,

פיתחנו כמה תרופות אחרות וכעת
אנחנו יכולים למעשה לרפא שחפת.

ולפחות בארצות הברית,
אם כי לא בהכרח במדינות אחרות,

סגרנו את הסנטוריומים

ורובכם כנראה לא מודאגים מדי משחפת.

אבל הרבה ממה שהיה נכון 
בשנים המוקדמות של המאה העשרים

בנוגע למחלה זיהומית,

אנחנו יכולים כעת לומר 
על הפרעות פסיכיאטריות.

אנחנו בעיצומה של 
מגפה של הפרעות במצב הרוח

כמו דיכאון, והפרעת דחק פוסט טראומטית,
או PTSD.

אחד מכל ארבעה מכלל המבוגרים בארצות הברית

סובל ממחלת נפש,

כלומר, שאם אתם לא חוויתם את זה באופן אישי

או מישהו מבני משפחתכם,

עדיין מאוד סביר שמישהו שאתם מכירים
חווה זאת,

אפילו אם הם לא מדברים על כך.

דיכאון למעשה עבר עכשיו את

האיידס, המלריה, הסכרת והמלחמות

כגורם המוביל לנכות ברחבי העולם.

וגם, כמו שחפת בשנות ה-50,

אנחנו לא יודעים מה גורם לזה.

כשזה מתפתח זה נעשה כרוני,

נמשך לכל החיים,

ואין אפשרויות מוכרות לריפוי.

נוגד הדיכאון השני שגילינו,

גם באקראי בשנות ה-50,

מאנטי-היסטמין שגרם לאנשים מאניה,

אימיפראמין.

והן במקרה של השחפת, 
והן בזה של האנטי-היסטמין

מישהו היה צריך לזהות

שתרופה שנועדה לעשות דבר אחד --

לטפל בשחפת
או באלרגיות --

יכולה לשמש לדבר מאוד שונה --

לטפל בדיכאון.

וסוג זה של ייעוד מחדש הוא בעצם די מאתגר.

כשרופאים ראו לראשונה את השפעת
האיפרוניאזיד על שיפור מצב הרוח,

הם לא ממש זיהו את מה שהם ראו.

הם היו כל כך רגילים לחשוב על זה

כעל תרופה נגד שחפת

שהם למעשה רשמו זאת

כתופעת לוואי, תופעת לוואי שלילית.

כמו שתוכלו לראות כאן,

הרבה מהחולים הללו בשנת 1954
חווים אופוריה חמורה.

והם היו מודאגים שזה עלול איכשהו להפריע

להחלמה שלהם משחפת.

אז הם המליצו שאיפרוניאזיד ישמש
רק במקרים של שחפת קיצונית

ובחולים שהיו מאוד יציבים נפשית,

שזה כמובן ההיפך הגמור מהאופן בו 
אנו משתמשים בזה כנוגד דיכאון.

הם כל כך התרגלו להסתכל על התרופה
מנקודת המבט של מחלה אחת זו,

שהם לא יכלו לראות את האפשרויות הרחבות יותר
עבור מחלה אחרת.

וכדי להיות הוגנים,
זה לא לגמרי באשמתם.

קיבעון פונקציונלי, הינו ההטיה
שמשפיעה על כל אחד מאיתנו.

זוהי נטייה להיות מסוגל לחשוב על אובייקט

רק במונחים של השימוש הפונקציונלי
או המסורתי שלו.

ומבנה מנטאלי הוא דבר אחר. נכון?

סוג זה של מסגרת חשיבה שגובשה מראש

שאיתה אנו ניגשים לבעיות.

וזה למעשה מקשה מאוד על כולנו לפעול
למען הייעוד מחדש.

שזו, אני מניחה, הסיבה שנתנו 
תוכנית טלוויזיה לאותו בחור שהיה,

כאילו, באמת נהדר בייעוד מחדש.

(צחוק)

אז ההשפעות הן במקרה של האיפרוניאזיד והן
בזה של האימיפראמין,

היו כל כך חזקות.

היתה מאניה, או אנשים רוקדים במסדרונות.

זה בעצם לא כל כך מפתיע שהם נתפסו.

אבל זה גורם לכם לתהות מה עוד פספסנו.

אז איפרוניאזיד ואימיפראמין,

הם יותר מסתם מקרה של ייעוד מחדש.

יש להם שני דברים אחרים במשותף
שהם באמת חשובים.

אחד, יש להם תופעות לוואי איומות.

שכוללות רעילות בכבד,

עלייה במשקל של מעל 20 ק"ג,

אובדנות.

ושתיים, שתיהן מעלות את רמת הסרוטונין,

שהוא אות כימי במוח,

או מוליך עצבי.

ושני הדברים האלה יחד,
נכון, אחד מהם או שניהם,

אולי לא היה כל כך חשובים,

אבל שניהם יחד משמעם היה שהיה עלינו לפתח
תרופות בטוחות יותר,

ושסרוטונין נראה היה כמקום טוב להתחיל בו.

אז פיתחנו תרופות שיתמקדו 
ביתר דיוק על סרוטונין,

מעכבי קליטה חוזרת בררניים של סרוטונין,
אז ה SSRIs,

שהמפורסם שבהם הוא פרוזאק.

וזה היה לפני 30 שנה,

ומאז בעיקר עבדנו רק על המיטוב
של תרופות אלו.

וה SSRIs, הן טובות יותר
מאשר התרופות שקדמו להם,

אבל עדיין יש להן הרבה תופעות לוואי,

כולל עלייה במשקל, נדודי שינה,

אובדנות --

ולוקח להן הרבה זמן להשפיע,

משהו כמו ארבעה עד שישה שבועות
אצל חולים רבים.

וזה במקרים שהתרופות עובדות.

יש הרבה מטופלים שעליהם 
התרופות אינן עובדות.

וזה אומר שכעת, ב 2016,

עדיין אין לנו יכולת לרפא הפרעות במצבי רוח,

אלא רק תרופות המדכאות סימפטומים,

שזה דומה להבדל בין נטילת משכך כאבים
עבור דלקת

לעומת מתן אנטיביוטיקה.

משככי כאבים יגרמו לכם להרגיש טוב יותר,

אבל הם לא יעשו דבר כדי לטפל 
במחלה הבסיסית.

והיתה זו הגמישות שבחשיבה שלנו

שאיפשרה לנו להכיר בכך 
שאיפרוניאזיד ואימפראמין

יוכלו לעבור שינוי יעוד בדרך זו,

שהובילה אותנו להיפותיזה של הסרוטונין,

שעליה, למרבה האירוניה, אנו מקובעים.

זהו מוח שמאותת, סרוטונין,

מתוך תשדיר פרסומת ל SSRI.

במידה וזה לא ברור, זו דרמטיזציה.

ובמדע, אנו מנסים להסיר את ההטיה שלנו,

על ידי הפעלת ניסויי סמיות-כפולה

או להיות אגנוסטים סטטיסטית לגבי מה תהיינה 
התוצאות שלנו.

אבל הטייה זוחלת פנימה ביתר עורמה לתוך מה
שאנו בוחרים לחקור

וכיצד אנו בוחרים לחקור זאת.

אז התמקדנו על סרוטונין 
במשך 30 השנים האחרונות,

לעתים קרובות תוך כדי התעלמות מדברים אחרים.

ועדיין אין לנו מרפא,

ומה אם סרוטונין אינו כל מה שיש בדיכאון?

מה אם זה אפילו לא חלק מרכזי ממנו?

כלומר, לא משנה כמה זמן

או כסף או מאמץ השקענו בו,

זה אף פעם לא יוביל למרפא.

בשנים האחרונות, רופאים גילו

כנראה מהו נוגד הדיכאון הראשון והחדש באמת 
מאז ה SSRI,

קליפסול,

ותרופה זו פועלת מהר מאוד, תוך מספר שעות, 
או יום אחד,

וזה לא עובד על סרוטונין

זה עובד על גלוטמט, שהוא מוליך עצבי אחר.

והוא גם עבר שינוי יעוד.

הוא שימש באופן מסורתי 
כחומר הרדמה בניתוחים.

אבל שלא כמו התרופות האחרות,

שזוהו די מהר,

לקח לנו 20 שנה

להבין שקליפסול היה נוגד דיכאון,

למרות העובדה שזה למעשה
נוגד דיכאון טוב יותר,

ככל הנראה משאר התרופות האחרות.

ככל הנראה בשל העובדה 
שזה נוגד דיכאון טוב יותר

היה לנו יותר קשה לזהות אותו.

לא היתה מאניה שאותתה על השפעותיו,

אז ב 2013, באוניברסיטת קולומביה,

עבדתי עם העמיתים שלי,

ד"ר כריסטין אן דני,

וחקרנו את הקליפסול כנוגד דיכאון בעכברים.

ולקליפסול יש זמן מחצית חיים קצר באמת,

מה שאומר שהוא יוצא מהגוף שלכם 
תוך שעות אחדות.

וזה היה רק ניסוי מקדים שלנו.

אז היינו נותנים זריקה לעכברים,

ואז היינו מחכים שבוע,

ואז היינו עורכים ניסוי נוסף כדי לחסוך כסף.

ובאחד הניסויים שערכתי,

היינו מלחיצים את העכברים,

והשתמשנו בזה כמודל של דיכאון.

ובהתחלה זה היה נראה כאילו זה לא ממש עבד.

אז יכולנו לעצור שם.

אבל אני ערכתי מודל זה
של דיכאון לאורך שנים,

והנתונים פשוט נראו קצת מוזרים.

זה ממש לא נראה לי נכון.

אז חזרתי,

ושבנו וניתחנו את זה

בהתבסס על השאלה באם הם קיבלו, או לא, 
את אותה זריקה אחת של קליפסול

שבוע לפני כן.

וזה היה נראה כמו משהו כזה.

אז אם תסתכלו רחוק שמאלה,

אם תשימו עכבר במרחב חדש,

זו היא הקופסה, זה מאוד מרגש,

עכבר יסתובב סביב ויחקור,

ואתם יכולים לראות שהקו הורוד הוא למעשה
מדידה של איך הם הולכים.

ואנחנו גם נותנים לו עכבר אחר
בתוך כוס עפרונות

כך שהוא יכול לקיים איתו אינטראקציה.

זוהי גם דרמטיזציה במקרה שזה לא ברור.

ועכבר רגיל יחקור.

הוא יהיה חברותי.

שימו לב מה קורה.

אם אתם מלחיצים עכבר במודל דיכאון זה,

שהוא הקופסה האמצעית,

הם לא חברותיים, הם אינם חוקרים.

הם בעיקר רק מסתתרים 
באותה פינה אחורית, מאחורי כוס.

אולם העכברים שקיבלו את אותה זריקה אחת
של קליפסול,

כאן מימינכם,

הם היו חקרנים, הם היו חברותיים

הם נראו כאילו לא היו לחוצים מעולם,

שזה בלתי אפשרי.

אז יכולנו פשוט לעצור שם,

אבל קריסטין גם השתמשה בקליפסול כבסם הרדמה,

ולפני כמה שנים היא ראתה

שנראה היה שהיו לו
כמה השפעות מוזרות על תאים

וגרם לכמה התנהגויות אחרות

שנראה היה שנמשכו הרבה לאחר מתן התרופה,

אולי כמה שבועות.

אז חשבנו לעצמנו, בסדר,

אולי זה לא לגמרי בלתי אפשרי,

אבל היינו ממש ספקנים.

אז עשינו את מה שעושים במדע כאשר לא בטוחים,

והרצנו את זה שוב.

ואני זוכרת את עצמי בחדר החיות,

מזיזה עכברים מקופסא לקופסא כדי לבחון אותם,

וכריסטין ישבה למעשב על הרצפה
עם המחשב בחיקה

כך שהעכברים לא יכלו לראות אותה,

והיא ניתחה את הנתונים בזמן אמת.

ואני זוכרת אותנו צורחות,

מה שלא היינו אמורות לעשות בחדר חיות
שבה עורכים ניסויים,

משום שזה עבד.

נראה היה שעכברים אלה
היו מוגנים מפני מתח,

או שהם שמחו באופן בלתי הולם,
איך שתרצו לקרוא לזה.

והיינו ממש נרגשות.

ואז היינו ממש סקפטיות,
כי זה היה טוב מכדי להיות אמיתי.

אז הרצנו את הניסוי שוב.

ואז הרצנו אותו שוב במודל PTSD,

והרצנו את זה שוב במודל פיזיולוגי,

כשכל מה שעשינו היה לתת הורמוני דחק.

ונתנו לסטודנטים שלנו להריץ את זה.

ואז העמיתים שלנו מעבר לים בצרפת
הריצו את זה.

ובכל פעם שמישהו הריץ את זה,
הוא אישר את אותו הדבר.

נראה היה שהזריקה האחת הזו של קליפסול

הגנה איכשהו כנגד לחץ למשך שבועות,

ואנחנו פירסמנו את זה רק לפני שנה,

אבל מאז מעבדות אחרות
אשרו באופן עצמאי את האפקט הזה.

אז אנחנו לא יודעים מה גורם לדיכאון,

אבל אנחנו כן יודעים כי שדחק הוא הלחיצה
הראשונית על ההדק הראשוני

ב-80 אחוז מהמקרים,

ודיכאון ו PTSD הן מחלות שונות,

אבל זה משהו שהן חולקות במשותף.

נכון? זהו דחק טראומטי

כמו הלם קרב או אסונות טבע

או אלימות בקהילה או תקיפה מינית

שגורמת להפרעת דחק פוסט טראומטית,

ולא כל מי שחשוף ללחץ מפתח הפרעת מצב רוח.

ויכולת זו לחוות מתח ולהיות גמיש

ולקפוץ אחורה ולא לפתח דיכאון או PTSD

ידוע כחסינות לדחק,

וזה משתנה אצל אנשים שונים.

ואנחנו תמיד חשבנו על זה
כעל סוג של תכונה פסיבית.

זה היעדר גורמים רגישים

וגורמי סיכון ליצירת הפרעות אלו.

אבל מה אם זה היה פעיל?

אולי היינו יכולים לחזק זאת,

בדומה ללבישת שריון.

בטעות גילינו את התרופה הראשונה 
לשיפור החוסן.

וכפי שאמרתי, נתנו רק כמות זעירה של התרופה.

וזה נמשך לאורך שבועות,

וזה לא דומה לשום דבר
שאתם רואים עם תרופות נוגדות דיכאון.

אבל זה בעצם דומה איכשהו למה שרואים
בחיסונים של המערכת החיסונית.

אז בחיסונים של המערכת החיסונית
תקבלו זריקות,

ואז שבועות, חודשים, שנים מאוחר יותר,

כשנחשפים ממש לחיידקים

זה לא החיסון שבגופכם שמגן עליכם.

זו המערכת החיסונית שלכם

שפיתחה עמידות וחוסן כנגד חיידקים אלה
ונלחמת בהם,

ואינכם מקבלים את הזיהום,

וזה מאוד שונה מהטיפולים שלנו. נכון?

במקרה זה, אתם מקבלים את הזיהום,
אתם נחשפים לחיידקים,

אתם חולים, ואז אתם נוטלים,
למשל, אנטיביוטיקה שמרפאת את זה,

ותרופות אלו פועלות בעצם 
כדי להרוג את החיידקים.

או בדומה למה שאני אמרתי קודם,
עם טיפול פליאטיבי (תומך) זה,

תיקחו משהו שידכא את הסימפטומים,

אבל לא יטפל בזיהום הבסיסי,

ואתם רק תרגישו טוב יותר
במהלך הזמן בו אתם לוקחים את זה,

שזו הסיבה שאתם צריכים להמשיך לקחת זאת.

ובדיכאון ו- PTSD --

כאן יש לנו את החשיפה שלכם לדחק --

יש לנו רק טיפול פליאטיבי.

תרופות נוגדות דיכאון רק מדכאות סימפטומים,

ובגלל זה אתם בעצם חייבים להמשיך לקחת אותם

לכל אורך החיים של המחלה,

אשר לעתים קרובות היא אורך החיים שלכם.

אז אנחנו קוראים לתרופות משפרות החוסן שלנו
תרופות "paravaccines" (מסייעות חיסון),

שמשמעו דמויות-חיסון

כי נראה שעשוי להיות להן הפוטנציאל

להגן כנגד לחץ

ולמנוע מעכברים לפתח

דיכאון והפרעת דחק פוסט טראומטית.

כמו כן, לא כל התרופות נוגדות הדיכאון הן גם
מסייעות חיסון.

ניסינו גם פרוזאק,

ולא היתה לו כל השפעה.

אז אם זה היה מתורגם לטיפול בבני אדם

אנו עשויים להיות מסוגלים להגן על אנשים

שצפויים לסיכון

כנגד הפרעות שמקורן בדחק כמו דיכאון ו PTSD.

אז אלה הם קודם כל
מגישי שרותי חירום, כבאים,

פליטים, אסירים והסוהרים שלהם,

חיילים, וכו'.

וכדי לתת לכם תחושה של היקף המחלות האלו,

בשנת 2010, הנטל הכספי העולמי של המחלה

נאמד ב -2.5 טריליון דולר,

ומכיוון שהיא כרונית,

העלות היא מורכבת ולפיכך צפויה לעלות

עד שישה טריליון דולר רק ב -15 השנים הבאות.

כפי שציינתי קודם לכן,

ייעוד מחדש יכול להיות מאתגר בגלל
ההטיות הקודמות שלנו.

לקליפסול יש גם שם אחר,

קטאמין.

שגם לו יש עוד שם אחר

ספיישל K.

שהוא סם מועדונים וסם התעללות.

זה עדיין משמש ברחבי העולם כסם הרדמה.

משתמשים בו בילדים, משתמשים בו בשדה הקרב.

זו בעצם תרופה מועדפת בהרבה מדינות מתפתחות,

כי אינה משפיעה על הנשימה.

היא ברשימת התרופות החיוניות ביותר
של ארגון הבריאות העולמי

לו היינו מגלים בראשונה
את הקטאמין כמשפר-חיסון,

זה היה מקל עלינו מאוד לפתח אותו,

אולם כפי שקורה, אנחנו צריכים להתחרות
עם העקשנות הפונקציונלית שלנו

והמערך המנטאלי שאיכשהו מפריע.

למרבה המזל, זו לא התרכובת היחידה שגילינו

שיש לה תכונות מניעה אלו,
תכונות משפרות חיסון,

אבל כל שאר התרופות שגילינו,

או תרכובות אם תרצו, הן חדשות לגמרי,

הן צריכות לעבור את כל תהליך האישור
של ה- FDA

אם זה יקרה, לפני שיוכלו לשמש אי פעם 
בבני אדם

וזה יקח שנים.

אז לו היינו רוצים משהו מוקדם יותר,

קטאמין אושר כבר על ידי ה FDA.

זה גנרי, זה זמין

יכולנו לפתח את זה עבור חלק קטן
מהמחיר וכן בשבריר מהזמן.

אבל למעשה, מעבר לעקשנות פונקציונלית
ומערך מנטלי,

יש אתגר אמיתי אחר
לתרופות עם ייעוד מחדש,

שזה מדיניות.

אין תמריצים

ברגע שתרופה היא גנרית ומחוץ לפטנט, 
ואינה עוד בלעדית

כדי לעודד חברות פארמה לפתח אותן,

משום שהן לא עושות כסף.

וזה לא נכון רק לקטמין.
זה נכון לגבי כל התרופות.

בכל מקרה, הרעיון עצמו
הוא חדיש לגמרי בפסיכיאטריה.

להשתמש בתרופות כדי למנוע מחלת נפש

בניגוד לסתם לטפל בה.

יתכן ש 20, 50, 100 שנים מהיום,

נסתכל אחורה על דיכאון ו PTSD

בדרך בה אנו מסתכלים על סנטוריומים לשחפת

כעל משהו שהוא נחלת העבר.

זו יכולה להיות תחילת הסוף
של מגיפת בריאות הנפש.

אבל כמו שאמר פעם מדען גדול,

"רק טיפש בטוח במשהו.

אדם חכם ממשיך לנחש."

תודה לכם,

(תשואות)