לפני כחודשיים, כשהוזמנתי להרצות בפניכם,

שוחחתי עם המארגנים לגבי כותרות אפשריות,

וכל מני רעיונות הועלו לדיון.

אך אף אחד לא העלה את הרעיון הזה,

והסיבה לכך היא שלפני חודשיים

מחלת האבולה הייתה בעיצומה של התפשטות מהירה

וכיסתה אזורים גאוגרפיים
נרחבים מאי פעם בעבר,

והעולם נבהל, דאג, וחרד מהמחלה הזו

בעוצמה שלא נראתה בשנים האחרונות.

אך היום, אני יכול לעמוד כאן ולדבר
על הבסת האבולה

בזכות אנשים עליהם מעולם לא שמעתם,

אנשים כדוגמת פיטר קלמנט, רופא מליבריה
שעובד במחוז לופא,

מקום בליבריה עליו כנראה מעולם לא שמעתם.

הסיבה שבגללה מחוז לופא כה חשוב,

היא בגלל שלפני כחמישה חודשים,

כשהמגפה בדיוק החלה להתפשט,

מחוז לופא היה במרכז המגפה.

באותה העת מרכז "רופאים ללא גבולות" שפעל שם

החל לראות עשרות חולים בכל יום,

וככל שהזמן עבר, החולים והקהילה שמסביבם

החלו לפחד יותר ויותר מההשלכות של המחלה
וממה שהיא גרמה למשפחות,

לקהילות, לילדים ולקרובי המשפחה שלהם.

וכך הוטל על פיטר קלמנט לנסוע בדרך הקשה
בת 12 השעות

ממונרוביה, עיר הבירה, למחוז לופא,

ולנסות לעזור במיזעור הנזקים
להם גרמה המגפה.

ומה שפיטר מצא כשהגיע ללופא
הם המראות הקשים שתארתי לכם.

אז הוא ישב עם המנהיגים המקומיים והקשיב.

והדברים ששמע שברו את ליבו.

הוא שמע על ההרס ועל היאוש

של האנשים שנפגעו מהמחלה.

הוא שמע סיפורים שוברי לב

על הנזק שמחלת האבולה גרמה לא רק לאנשים,

אלא גם למשפחות ולקהילות שלמות.

הוא הקשיב למנהיגים המקומיים, והם אמרו לו -

"כשהילדים שלנו חולים,
כשהילדים שלנו מתים,

"אנחנו לא יכולים לחבק אותם בזמן
בו אנו רוצים להיות הכי קרובים שאפשר.

"כשקרוביי המשפחה שלנו מתים,
אנו לא יכולים לדאוג להם לפי המסורת שלנו.

"אנחנו לא יכולים לשטוף את הגופות לקבורה,

"כפי שהמסורת והמנהגים שלנו דורשים."

ומהסיבה הזו, הם הוטרדו מאוד, מאוד מודאגים

וכל המגפה נרקמה לפניהם.

אנשים החלו לפנות לעובדי מערכת הבריאות,

אותם גיבורים שבאו בנסיון לעזור 
ולהציל את הקהילה,

לעבוד יחד עם הקהילה,
אך לא הייתה להם גישה אליהם.

ומה שקרה אז זה שפיטר הסביר למנהיגים.

והפעם היו אלה המנהיגים שהקשיבו.

ופיטר הסביר מהי אבולה.
הוא הסביר מהי המחלה.

הוא הסביר להם מה היא גורמת לקהילה שלהם,

והוא הסביר שאבולה איימה על כל אותם דברים
שבזכותם אנחנו בני אדם.

בגלל אבולה אתה לא יכול לחבק את ילדיך
כמו שהייתם רוצה במצב הזה.

אתם לא יכולים לקבור את המתים
כמו שהייתם רוצים.

אתם צריכים לסמוך על אנשים זרים לבושים
בחליפות חלל שיעשו את זה במקומכם.

וגבירותי ורבותי, מה שקרה אז היה משהו
יוצא מן הכלל:

הקהילה ועובדי התברואה, פיטר, ישבו יחדיו

ויצרו תוכנית חדשה כדי להתגבר על האבולה
במחוז לופא.

והסיבה שהסיפור הזה הוא כה מיוחד,
גבירותיי ורבותיי,

היא משום שהיום, המחוז הזה, הוא במרכז המגפה

בה צפיתם, ראיתם בעיתונים,

ראיתם על מסכי הטלוויזיה,

היום מדינת לופא היא כמעט
שמונה שבועות ללא מקרה אבולה.

(מחיאות כפיים)

מן הסתם, זה לא אומר שהעבודה נגמרה.

עדיין יש סיכון גדול שיתגלו
שם מקרים נוספים.

אבל מה שזה כן מלמד אותנו
זה שאפשר לנצח את האבולה.

זה העניין העיקרי.

אפילו בקנה מידה כזה,

אפילו עם הגדילה המהירה
שראינו בסביבה הזו פה,

אנחנו יודעים שאפשר להביס את האבולה.

כשקהילות עובדות
עם עובדי בריאות ציבור, עובדים יחד,

אז אפשר לעצור את המחלה הזו.

אבל איך אבולה הגיעה ללופא מראש?

ובכן, לזה, אנחנו צריכים לחזור 12 חודשים,
להתחלת המגפה הזו.

וככל שרבים מכם יודעים, הוירוס לא התגלה,

הוא חמק מזיהוי במשך
שלושה ארבעה חודשים כשהוא החל.

זה בגלל שזו אינה מחלה של מערב אפריקה,

זו מחלה של מרכז אפריקה, במרחק חצי יבשת.

אנשים לא ראו את המחלה הזו לפני כן;

עובדי בריאות לא ראו את המחלה לפני כן.

הם לא ידעו עם מה הם מתמודדים,

וכדי להפוך את זה לאפילו יותר מסובך,

הוירוס עצמו גרם לתסמין, סוג של מצגת

שלא היתה קלאסית למחלה.

אז אנשים אפילו לא זיהו את המחלה,
אנשים שהכירו אבולה.

מאותה סיבה היא חמקה מגילוי במשך זמן מה,

אבל בניגוד לאמונת הציבור לפעמים בימינו,

ברגע שוירוס זוהה, היה מאמץ מהיר לעזרה.

MSF הקימה מרכז טיפול באבולה במהרה,
כמו שרבים מכם יודעים, באזור.

ארגון הבריאות העולמי
והשותפים שהוא עובד איתם

פרסו לבסוף מאות אנשים בחודשיים הבאים

שהיו מסוגלים לעזור לעקוב אחרי הוירוס.

הבעיה, גבירותי ורבותי, היא שעד אז, הוירוס,

שידוע היטב עכשיו כאבולה, התפשט רחוק מדי.

הוא כבר עקף את מה שהיתה
אחת התגובות הכי גדולות

שאי פעם אורגנו להתפרצות האבולה.

עד אמצע השנה, לא רק גינאה

אלא סיארה לאון וליבריה גם נפגעו.

כשהוירוס התפשט גאוגרפית, המספרים גדלו

באותו הזמן, לא רק שמאות אנשים נדבקו

ומתו מהמחלה,

אלא יותר חשוב, מגיבי הקו הקדמי,

האנשים שהלכו לנסות לעזור,

עובדי הבריאות, המגיבים האחרים,

גם חלו ומתו בעשרות.

הנשיאים של המדינות האלו הכירו במצב החרום.

הם נפגשו בערך באותו זמן,
והסכימו לפעולה משותפת

והם הרכיבו מרכז פעולת חרום משותף בקונאקרי

כדי לנסות לעבוד יחד כדי לחסל
את המחלה הזו ולעצור אותה,

כדי ליישם את האסטרטגיות האלו
שדיברנו עליהן.

אבל מה שקרה אז היה
משהו שמעולם לא ראינו לפני כן באבולה.

מה שקרה אז היה שהוירוס,
או מישהו חולה בוירוס,

עלה על מטוס, וטס למדינה אחרת,

ובפעם הראשונה, ראינו במדינה מרוחקת

את הוירוס מופיע שוב.

הפעם זה היה בניגריה,
במטרופוליס השוקק של לאגוס,

21 מליון אנשים.

עכשיו הוירוס היה בסביבה הזו.

וכמו שאתם יכולים לצפות,
היתה בהלה בין לאומית,

דאגה בין לאומית בקנה מידה
שלא ראינו בשנים האחרונות

שנגרמה כך על ידי מחלה.

ארגון הבריאות העולמי
אסף מיד פנל של מומחים,

הביט במצב, הכריז על מקרה חרום בין לאומי.

ובכך, הציפיות יהיו שיכנסו כמויות אדירות של

סיוע בין לאומי כדי לעזור למדינות האלו

שהיו בצרות כל כך גדולות
ודאגות באותו הזמן.

אבל מה שראינו היה משהו מאוד שונה.

היתה תגובה מעולה.

מספר מדינות הגיעו לסייע --
הרבה הרבה ארגונים ללא מטרות רווח ואחרים,

כמו שאתם יודעים, אבל באותו זמן,
ההפך קרה בהרבה מקומות.

האזעקות גברו, ומהר מאוד
המדינות האלו מצאו את עצמן

לא מקבלות סיוע שהן צריכות,
אלא מבודדות יותר ויותר.

מה שראינו היה חברות תעופה מסחריות
התחילו לטוס למדינות האלו

ואנשים שאפילו לא היו חשופים לוירוס

לא הורשו יותר לנסוע.

זה גרם לא רק לבעיות, כמובן, למדינות עצמן,

אלא גם לתגובה.

הארגונים האלה שניסו להביא את האנשים האלה,

לנסות לעזור להם לטפל בהתפרצות,

הם לא יכלו להעלות אנשים על מטוסים,

הם לא יכלו להכניס אותם לתוך המדינות
כדי להיות מסוגלים לענות לבעיה.

ומצב זה, גבירותי ורבותי,

וירוס כמו האבולה מנצל.

ומה שראינו אז היה משהו
שגם לא ראינו לפני כן.

לא רק שהוירוס המשיך במקומות

שכבר הפכו לנגועים, אבל אז הוא התחיל להחמיר

וראינו את מספרי המקרים שאתם רואים פה,

משהו שמעולם לא ראינו קודם לכן
בקנה מידה כזה,

גידול אקספוננציאלי של מקרי אבולה

לא רק במדינות האלו או באזורים
שכבר נגועים במדינות האלו

אלא גם מתפשטת רחוק יותר
ועמוק יותר לתוך המדינות האלו.

גבירותי ורבותי, זה היה
אחד ממקרי החרום הבין לאומיים

הכי מדאיגים של בריאות הציבור
שאי פעם היו לנו.

ומה שקרה במדינות האלו אז,

כמו שהרבה מכם ראיתם, שוב,
בטלוויזיה, קראתם על זה בעיתונים,

ראינו את מערכת הבריאות מתחילה
להתמוטט תחת עומס המגפה הזו.

ראינו את בתי הספר מתחילים להסגר,
שווקים לא נפתחו יותר,

לא פועלים יותר בדרך
שהם צריכים במדינות האלו.

ראינו את המידע המוטעה
והדעות הקדומות שהתחילו להתפשט

אפילו מהר יותר דרך הקהילות,
שהפכו אפילו יותר מודאגות

מהמצב.

הם התחילו להרתע מהאנשים האלו
שראיתם בחליפות החלל,

כמו שהם קראו להם, שהגיעו לעזור להם.

ואז המצב התדרדר אפילו יותר.

המדינות היו צריכות להכריז על מצב חרום,

אוכלוסיות גדולות היו צריכות להיות בהסגר
בכמה אזורים, ואז מהומות פרצו.

זה היה מצב ממש ממש מפחיד.

מסביב לעולם, הרבה אנשים התחילו לשאול,

האם אי פעם נוכל לעצור את האבולה
כשהיא התחילה להתפשט כך?

והם התחילו לשאול,
כמה טוב אנחנו מכירים את הוירוס הזה?

המציאות היא שאנחנו לא מכירים
את האבולה ממש טוב.

זה מחלה די מודרנית במונחים
של מה שאנחנו יודעים עליה.

הכרנו את המחלה רק 40 שנה,

מאז שהיא הופיע לראשונה
במרכז אפריקה ב 1976.

אבל למרות זאת, אנחנו יודעים הרבה דברים:

אנחנו יודעים שהוירוס
כנראה שורד בסוג מסויים של עטלף.

אנחנו יודעים שהוא כנראה
נכנס לאוכלוסיה האנושית

כשאנחנו במגע עם חיות בר

שנדבקו בוירוס שכנראה חלו ממנו.

אז אנחנו יודעים שהוירוס מתפשט מאדם לאדם

דרך נוזלי גוף מזוהמים.

כמו שראיתם,

אנחנו מכירים את המחלה הנוראית
שהיא גורמת אז לאנשים,

שם אנחנו רואים את המחלה הזו
גורמת לחום גבוה, שלשול, הקאות,

ואז למרבה הצער, ב 70 אחוז מהמקרים
או לפעמים יותר, למוות.

זו מחלה מאוד מסוכנת, מגבילה וקטלנית.

אבל למרות העובדה שלא הכרנו
את המחלה לזמן ארוך במיוחד,

ואנחנו לא יודעים הכל עליה,
אנחנו כן יודעים איך לעצור את המחלה הזו.

יש ארבעה דברים שקריטיים לעצירת אבולה.

ראשית, הקהילות חייבות להבין את המחלה,

הן חייבות להבין איך
היא מתפשטת ואיך לעצור אותה.

ואז אנחנו חייבים שיהיו לנו
מערכות שיכולות למצוא כל מקרה,

כל מגע עם המקרים האלה,

ולהתחיל לעקוב אחרי שרשרת ההעברה
כך שתוכלו לעצור את ההעברה.

אנחנו צריכים מרכזי טיפול,
מרכזי טיפול מתמחים באבולה,

שם העובדים יכולים להיות מוגנים

כשהם מנסים לספק תמיכה לאנשים הנגועים,

כך שהם אולי יוכלו לשרוד את המחלה.

ואז לאלה שמתים,

אנחנו צריכים להבטיח שתהיה
קבורה בטוחה אבל מכובדת,

כך שבאותו הזמן גם לא תהיה התפשטות.

אז אנחנו יודעים איך לעצור את האבולה,
והאסטרטגיות האלו עובדות, גבירותי ורבותי.

הוירוס נעצר בניגריה עם ארבע האסטרטגיות

והאנשים שיישמו אותן כמובן.

הוא נעצר בסנגל,
שם הוא התפשט, וגם במדינות האחרות

שהושפעו על ידי הוירוס הזה, בהתפרצות.

אז אין ויכוח שהאסטרטגיות האלו
למעשה עובדות.

השאלה הגדולה, גבירותי ורבותי,
היתה אם האסטרטגיות האלו יכולות לעבוד

בקנה מידה כזה, במצב כזה,
עם כל כך הרבה מדינות נגועות

עם סוג זה של גדילה אקספוננציאלית שראינו.

זו היתה השאלה הגדולה שלפניה
עמדנו רק לפני חודשיים שלושה.

היום אנחנו יודעים את התשובה לשאלה הזו.

ואנחנו יודעים את התשובה
בגלל העבודה יוצאת הדופן

של קבוצת ארגונים לא ממשלתיים מדהימה,
של ממשלות, של מנהיגים מקומיים,

של סוכנויות או"ם והרבה
ארגונים הומניטריים ואחרים

שהגיעו והצטרפו למאבק כדי לנסות
לעצור את האבולה במערב אפריקה.

אבל מה שצריך היה להעשות היה מעט שונה.

המדינות לקחו את האסטרטגיות האלו
שהראתי לכם;

מעורבות הקהילה, מציאת המקרים,
מעקב אחרי אנשים מגע, וכו',

והם הפכו אותם על ראשם.

היתה כל כך הרבה מחלה, שהם ניגשו לזה אחרת.

מה שהם החליטו לעשות היה
שהם ינסו ראשית להאט את המגיפה

על ידי בניה מהירה של הרבה מיטות
ככל האפשר במרכזי טיפול מתמחים

כך שהם יוכלו למנוע מהמחלה
להתפשט מאלה הנגועים.

הם יבנו במהרה הרבה הרבה צוותי קבורה

כך שיוכלו בבטחה להתמודד עם המתים,

ועם זה, הם ינסו להאט את ההתפרצות

כדי לראות אם היא תוכל אז
להשלט על ידי השיטה הקלאסית

של מציאת מקרים ומעקב
אחרי אנשים איתם באו במגע.

וכשנסעתי למערב אפריקה
לפני בערך שלושה חודשים,

כשהייתי שם מה שראיתי היה יוצא דופן.

ראיתי נשיאים פותחים
מרכזי פעולה לחרום בעצמם נגד האבולה

כך שהם יוכלו אישית לתאם ולפקח ולהוביל

את זרם הסיוע הבין לאומי
כדי לנסות ולעצור את המחלה.

ראינו צבאות בתוך המדינות האלו והרחק מעבר

מגיעים לעזור לבנות מרכזי טיפול באבולה

שיכולים להיות בשימוש כדי לבודד את החולים.

ראינו את תנועות הצלב האדום עובדים
עם הסוכנויות השותפות שלו על הקרקע שם

כדי לעזר לאמן את הקהילות כך שהן
יוכלו למעשה לקבור בבטחה את מתיהם

בדרך מכובדת בעצמם.

וראינו את סוכנויות האו"ם,
תוכנית המזון העולמית,

בונים גשר אווירי אדיר

שיכול להביא מגיבים לכל פינה
של המדינות האלו במהירות

כדי להיות מסוגלים ליישם
את האסטרטגיות שדיברנו עליהן.

מה שראינו, גבירותי ורבותי,
שהיה כנראה הכי מרשים,

היתה העבודה המדהימה של הממשלות,

על ידי מנהיגי המדינות האלו, עם הקהילות,

לנסות להבטיח שהאנשים יבינו את המחלה הזו,

יבינו את הדברים יוצאי הדופן שהם יצטרכו
לעשות כדי לנסות לעצור את האבולה.

וכתוצאה, גבירותי ורבותי,

ראינו משהו שלא ידענו
רק חודשיים מוקדם יותר,

אם זה אפשרי או לא.

מה שראינו היה מה שאתם רואים עכשיו בגרף,

כשלקחנו מלאי ב 1 בדצמבר,

מה שראינו היה שנוכל לעקם את העקומה,
אפשר להגיד,

לשנות את הגדילה האקספוננציאלית,

ולהביא קצת תקווה חזרה
ליכולת לשלוט בהתפרצות.

ומהסיבה הזו, גבירותי ורבותי,
אין בכלל ספק עכשיו

שאנחנו יכולים להשיג את ההתפרצות
במערב אפריקה ואנחנו יכולים לנצח את האבולה.

השאלה הגדולה, עם זאת, שהרבה אנשים שואלים,

אפילו כשראינו את העקומה הזו, הם אמרו,

"ובכן, חכה רגע -- זה מעולה
שאתם יכולים להאט אותה,

אבל האם אתם יכולים למעשה
להוריד אותה לאפס?"

כבר ענינו על השאלה הזו בתחילת ההרצאה הזו,

כשדיברתי על מחוז לופא בליבריה.

סיפרנו את הסיפור
של איך מחוז לופא הגיעו למצב

שהם לא ראו אבולה שמונה שבועות.

אבל יש סיפורים דומים גם מהמדינות האחרות.

מגקדו בגינאה,

האזור הראשון בו המקרה הראשון למעשה אובחן.

ראינו מעט מאוד מקרים בחודשים האחרונים,

פה בקנמה, בסיירה לאון, אזור מוקד נוסף,

לא ראינו את הוירוס יותר מכמה שבועות --

הרבה יותר מדי מוקדם להכריז נצחון, כמובן,

אבל העדויות, גבירותי ורבותי,

לא רק שהתגובה יכולה לתפוש את המחלה,

אלא שהמחלה הזו יכולה להדחף לאפס.

האתגר עכשיו, כמובן, הוא לעשות
זאת בקנה המידה הנדרש

ברחבי שלוש המדינות, וזה אתגר אדיר

מפני שכשהייתם במשהו
כל כך הרבה זמן, בקנה המידה הזה,

שני איומים גדולים אחרים
מגיעים כדי להצטרף לוירוס.

הראשון הוא שאננות,

הסיכון הוא שכשהעקומה
של המחלה הזו מתחילה להתעקם,

המדיה הביטה למקומות אחרים,
העולם הביט למקומות אחרים.

שאננות היא תמיד סיכון.

והסיכון האחר, כמובן, הוא שכשעבדתם
כל כך קשה כל כך הרבה זמן,

וישנתם כל כך מעט שעות
במהלך החודשים האחרונים,

אנשים עייפים, אנשים הופכים לתשושים.

והסיכונים החדשים האלה מתחילים
להזדחל לתוך התגובה.

גבירותי ורבותי, אני יכול להגיד לכם היום
שרק חזרתי ממערב אפריקה.

האנשים במדינות האלו,
המנהיגים של המדינות האלו,

הם לא שאננים.

הם רוצים להוריד
את האבולה לאפס במדינות שלהם.

והאנשים האלה, כן, הם עייפים,
אבל הם לא תשושים.

יש להם אנרגיה, יש להם אומץ,

יש להם את הכוח לסיים את זה.

מה שהם צריכים, גבירותי ורבותי, בנקודה הזו,

זו תמיכה ללא עוררין של הקהילה הבין לאומית,

שתעמוד לצידן,

לחזק ולהביא אפילו יותר
סיוע בזמן הזה, לסיים את העבודה.

מפני שלחסל את האבולה עכשיו
אומר להפוך את השולחן על הוירוס,

ולהתחיל לצוד אותו.

זכרו, הוירוס הזה, כל המשבר הזה,
למעשה, התחיל עם מקרה אחד,

ועומד להסתיים עם מקרה אחד.

אבל היא תיגמר רק
אם למדינות האלו יהיו מספיק אפידימיולוגים,

מספיק עובדי בריאות, מספיק אנשי לוגיסטיקה
ומספיק אנשים אחרים שעובדים איתם

כדי להיות מסוגלים למצוא כל אחד
מהמקרים האלה, לעקוב אחרי הקשרים שלהם

ולדאוג שהמחלה הזו תעצור פעם אחת ולתמיד.

גבירותי ורבותי, אפשר לנצח את האבולה.

עכשיו אנחנו צריכים שאתם תקחו את הסיפור הזה
החוצה כדי לספר אותו לאנשים שיקשיבו

ולחנך אותם במה זה אומר להביס את האבולה,

ויותר חשוב, אנחנו צריכים שתפנו לאנשים

שיכולים לעזור לנו להביא את המשאבים
שאנחנו צריכים למדינות האלו,

כדי להביס את המחלה.

יש הרבה אנשים שם שישרדו וישגשגו,

חלקית בגלל מה שאתם עושים
בכדי לעזור לנו לנצח את האבולה.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)