יש לי משהו קצת מביך להודות בו.

בגיל 17,

כמאמינה בסיפור הבריאה,

החלטתי ללכת לאוניברסיטה 
וללמוד על האבולוציה

כך שאוכל להרוס אותה.

(צחוק)

נכשלתי.

נכשלתי באופן כל כך מרהיב 
שאני עכשיו ביולוגית אבולוציונית.

(מחיאות כפיים)

אז אני פליאו-אנתרופולוגית, 
אני חוקרת מטעם הנשיונל ג'יאוגרפיק

ומתמחה בצייד מאובנים במערות

באזורים לא יציבים, עוינים 
ושנמצאים תחת מחלוקות.

כולנו יודעים שאם הייתי בחור ולא בחורה,

זה לא היה תיאור תפקיד, 
זאת היתה שורת התחלה עם נשים.

(צחוק)

הנה העניין. אין לי שום משאלת מוות.

אני לא מכורה לאדרנלין.

אני פשוט הסתכלתי במפה.

אתם רואים מחקר פורץ דרך 
לא קורה באותה המידה

בשטחים לא יציבים מבחינה פוליטית.

זאת מפה של כל המקומות 
שמשרד החוץ הבריטי

הכריז עליהם כאזורים אדומים, כתומים

או שהוציא עבורם אזהרת סכנה כלשהי.

אני הולכת לצאת בהכרזה גורפת 
ולומר שזאת טרגדיה

שאנחנו לא מבצעים מחקר פורץ דרך 
בחלקים עצומים של כדור הארץ.

וכך למדע יש בעיה גיאוגרפית.

גם כפליאו-אנתרופולוגית,

זאת בעצם מפה של חלק מהמקומות החשובים ביותר

במסע האנושי.

כמעט בטוח שניתן למצוא שם מאובנים מדהימים.

אבל האם אנחנו מחפשים אותם?

כסטודנטית לתואר ראשון תמיד אמרו לי

שבני האדם, בין אם זה אנחנו, הומו-ספיינס, 
או מינים קדומים יותר,

שאנחנו עזבנו את אפריקה דרך סיני במצרים.

אני בריטית, כפי שהבנתם מהמבטא שלי,

אבל אני ממוצא ערבי,

ואני תמיד אומרת שאני 
מאוד מאוד ערבית כלפי חוץ.

אתם יודעים אני מאוד רגשנית.

כמו, "אתם מדהימים! אני אוהבת אתכם!"

אבל בפנים, אני בעצם בריטית, 
אז כולם מעצבנים אותי.

(צחוק)

זה נכון.

והעניין הוא שהמשפחה שלי ערבית מתימן,

וידעתי שהתעלה הזאת,

באב-אל-מנדב,

היא לא כזה סיפור לחצות.

והמשכתי לשאול את עצמי 
שאלה ממש פשוטה:

אם אבותיהם של קופי העולם החדש יכלו איכשהו 
לחצות את האוקינוס האטלנטי,

למה בני האדם לא יכלו לחצות 
את גוף המים הקטן הזה?

אבל העניין הוא, שתימן,

ביחס לנגיד, אירופה,

כל כך לא נחקרה

שהיא ממש כמו קרקע בתולה.

אבל זה, יחד עם המיקום שלה, 
הפך את הפוטנציאל הגלום לתגליות

לכל כך מרגש.

והיו לי כל כך הרבה שאלות.

מתי התחלנו להשתמש לראשונה בבאב-אל-מנדב?

אבל גם, אילו מינים אנושיים 
חוץ מאתנו הגיעו לתימן?

האם נמצא מין שעוד לא ידוע למדע?

ומסתבר, שלא הייתי היחידה
ששמה לב לפוטנציאל של תימן.

היו בעצם כמה אנשי אקדמיה אחרים שם.

אבל לצערי, בשל חוסר יציבות פוליטית, 
הם עזבו, וככה אני נכנסתי.

ואני חיפשתי מערות:

מערות כי מערות הם הנדל"ן הכי משובח המקורי.

אבל גם בגלל שאם אתם 
מחפשים מאובנים בחום שכזה,

ההימור הבטוח ביותר לשימור מאובנים 
תמיד יהיה המערות.

אבל אז, מצבה של תימן התדרדר עוד יותר,

ומספר ימים לפני שהייתי אמורה לטוס לתימן,

מלחמת האזרחים התדרדרה לכדי עימות אזורי,

שדה התעופה של עיר הבירה הופצץ

ותימן הפכה לאזור אל-טיסה.

עכשיו, ההורים שלי החליטו 
החלטה לפני שנולדתי:

שאני איוולד בריטית.

לא היה לי שום קשר 
להחלטה הטובה ביותר של חיי.

ועכשיו --

עכשיו בני המזל מבני משפחתי ברחו,

והאחרים, האחרים מופגזים

ושולחים לי הודעות וואטצאפ 
שגורמים לי לתעב את קיומי.

המלחמה הזאת כבר נמשכת ארבע שנים.

היא נמשכת כבר מעל לארבע שנים, 
והובילה למשבר הומניטרי.

יש שם רעב,

רעב ידי אדם.

זה רעב שנגרם על ידי בני אדם 
אז לא רעב של אסון טבע.

רעב שכולו תוצאה של בני אדם שהאו"ם הזהיר

שיכול להיות הרעב הקשה ביותר 
שהעולם ראה במאה השנים האחרונות.

המלחמה הזאת הבהירה לי יותר מאי פעם

שאין אף מקום, אף אומה 
שמגיע לה להיוותר מאחור.

וכך הצטרפתי לצוותים אחרים 
ויצרתי שיתופי פעולה חדשים

במקומות בלתי יציבים אחרים.

אבל הייתי נואשת לחזור לתימן,

כי עבורי, תימן היא סיפור אישי.

המשכתי לחשוב על פרויקט שיכולתי לבצע בתימן

שיעזור להראות מה קורה שם.

וכל רעיון שהיה לי נכשל,

או שפשוט היה מסוכן מדי כי אם נהיה כנים,

רוב תימן פשוט מסוכנת מדי לצוות מערבי.

אבל אז נאמר לי שסוקוטרה, אי תימני,

היה בטוח לשהות בו ברגע שהגעת אליו.

למעשה, מסתבר שהיו מספר 
אנשי אקדמיה מקומיים ובינלאומיים

שעדיין עבדו שם.

וזה ממש הלהיב אותי,

כי תסתכלו על הקרבה של סוקוטרה לאפריקה.

ועדיין אין לנו מושג מתי 
בני האדם הגיעו לאי הזה.

אבל סוקוטרה, לאלה מכם שמכירים אותו,

ובכן, בא פשוט נאמר שאתם בטח 
מכירים אותו מסיבות ממש שונות.

אתם בטח מכירים אותו 
כאיי הגאלפגוס של האוקיאנוס ההודי.

כי זה אחד מהמקומות 
בעלי המגוון הביולוגי הגדול ביותר בעולם.

אבל אנחנו גם קיבלו מידע

שהסביבה הכל כך רגישה הזאת והאנשים החיים בה

היו תחת איום

כיוון שהם עמדו הן בחזית הפוליטית של המזרח התיכון

והן בחזית שינויי האקלים.

ולאט לאט הבנתי שסוקוטרה 
היא פרויקט תימן שלי.

רציתי לקבץ צוות רב תחומי ענק.

רצינו לחצות את הארכיפלג 
ברגל, על גבי גמל וסירות

ולבצע סקר בריאותי של המקום.

דבר זה נעשה רק פעם אחת לפני כן, ב1999.

אבל העניין הוא שזה לא דבר קל לעשות.

והיו זקוקים נואשות לrecce,

ולאלה מכם שלא מכירים אנגלית בריטית,

recce היא כמו משלחת גילוי.

זה כמו איסוף מידע מודיעיני.

ואני פעמים רבות אומרת 
שמשלחת ממש גדולה בלי recce

היא קצת כמו דייט ראשון 
בלי חיפוש מקדים בפייסבוק.

(צחוק)

כאילו, זה אפשרי, אבל האם זה חכם?

(צחוק)

יש כאן יותר מדי אנשים 
שצוחקים מתוך ניסיון אישי בחדר.

בכל מקרה, תודה לאל שצוות ה-recce שלנו 
לא היו זרים למקומות בלתי יציבים,

שאם נודה בכך, זה דבר די חשוב

כי ניסינו להגיע למקום 
שנמצא בין תימן וסומליה.

ואחרי משהו כמו מיליון שיחות ובקשות

כולל מהמושל הצבאי,

סוף סוף התחלנו לזוז,

למרות שזו היתה ספינת משא של בטון מעץ

והפלגנו דרך המים הפיראטיים 
באוקיאנוס ההודי

עם בית שימוש כזה.

(צחוק)

אתם יכולים לראות את זה?

אתם איך לכל אחד יש את 
סיפור השירותים הכי הנורא שלו?

ובכן, אני מעולם לא שחיתי 
עם דולפינים.

אני פשוט קפצתי ישר ללחרבן עליהם.

(צחוק)

וגם, גיליתי שאני באמת פחות מתרגשת

ממים פיראטיים

מאשר ממכת ג'וקים

שהיתה כל כך קשה

שבנקודה מסוימת ירדתי מתחת לסיפון,

והרצפה היתה שחורה וזזה.

(הקהל נאנח)

כן, ובלילה היו שלושה משטחים
מוגבהים לישון עליהם,

אבל היה רק --
בא נאמר שהיו ארבעה אנשי צוות,

והעניין הוא, שאם השגת 
משטח מוגבה לישון עליו,

היית רק צריך להתמודד עם מעט ג'וקים 
במהלך הלילה,

בעוד שאם קיבלת את הרצפה, 
שיהיה לך בהצלחה.

מכיוון שהייתי הבחורה היחידה בצוות 
ובספינה כולה,

הצלחתי להימנע מלישון על הרצפה.

ואז, בלילה הרביעי או החמישי,

מרטין אדסטרום הסתכל עלי ואמר 
"אלה, אלה אני ממש מאמין בשוויון".

(צחוק)

אז הפלגנו על ספינת המשא הזו 
במשך שלושה ימים,

ואז לאט לאט התחלנו לראות אדמה באופק.

ואחרי שלוש שנים של כשלונות,

סוף סוף ראיתי את תימן.

ואין שום תחושה בעולם כמו תחילת המסע הזה.

זה רגע כזה בו את קופצת מתוך ג'יפ

או את מסתכלת למעלה מתוך ספינה

ואת יודעת שיש את האפשרות הזאת,

היא קטנה אבל עדיין שם,

שאת עומדת למצוא משהו

שיוכל להוסיף או לשנות את הידע שלנו 
על מי שאנחנו ומהיכן באנו.

אין שום תחושה כזאת בעולם.

וזאת תחושה שכל כך הרבה מדענים מרגישים

אבל לעתים רחוקות זה במקומות בלתי יציבים.

בגלל שמדענים מערביים נמנעים או שנאסר עליהם

לעבוד באזורים בלתי יציבים.

אבל הנה העניין,

מדענים מתמחים בג'ונגל.

מדענים עובדים במערכות של מערות עמוקות.

מדענים מחברים את עצמם לטילים 
ומעיפים את עצמם לחלל החיצון.

אבל נראה שעבודה באזורים לא יציבים

היא מסוכנת מדי.

זה עניין שרירותי לחלוטין.

מי כאן בחדר לא גדל על סיפורי הרפתקאות?

ורוב הגיבורים שלנו הם מדענים 
או אנשי אקדמיה.

כל עניינו של המדע הוא 
לצאת ולחקור את הלא נודע.

מחקר גלובלי באמת אפילו 
אם הוא כרוך בסיכונים.

מתי התקבל הנוהג להקשות על המדע לחקור

באזורים לא יציבים?

תראו, אני לא אומרת שכל המדענים צריכים

להתחיל לעבוד באזורים לא יציבים.

זאת לא קריאה לדגל.

אבל הנה העניין.

עבור אלה שעשו את המחקר, 
מבינים את פרוטוקול הבטיחות

ומאומנים,

תפסיקו למנוע מאלה שרוצים לצאת.

ועוד,

רק בגלל שחלק אחד מהמדינה 
הוא אזור מלחמה פעיל

לא אומר שכל המדינה היא ככה.

אני לא אומרת שאנחנו צריכים 
להיכנס לתוך אזור מלחמה פעיל.

אבל כורדיסטן העירקית 
נראית מאוד שונה מפאלוג'ה.

ובעצם, כמה חודשים אחרי 
שלא הצלחתי להיכנס לתימן,

צוות אחר אימץ אותי.

אז הצוות של פרופסור גרהם בארקר 
עבד בכורדיסטן העירקית,

והם חפרו את מערת שנידאר.

לפני כמה עשורים מערת שנידאר

חשפה ניאנדרטל הידוע בשם שנידאר 1.

הקמנו את שנידאר 1 לחיים, 
עבור סדרת טלויזיה שהופקה על ידי BBC/PBS,

ואני רוצה שתפגשו את נד, נד הניאנדרטל.

והנה הדבר הכי מגניב על נד.

נד, הבחור הזה,

אתם פוגשים אותו לפני הפציעות שלו.

אתם מבינים, מסתבר שנד היה מוגבל קשות.

הוא למעשה היה כל כך מוגבל 
שאין שום דרך שהוא היה שורד

ללא עזרתם של ניאנדרטלים אחרים.

וכך הוא מהווה הוכחה לכך

שלפחות עבור אוכלוסיה זו של ניאנדרטלים 
בתקופה זו,

הניאנדרטלים היו כמונו,

והם לפעמים טיפלו באלה שלא יכלו לטפל בעצמם.

נד הוא ניאנדרטל עירקי.

אז מה עוד חסר לנו?

איזה עוד תגליות מדעיות נפלאות

אנחנו לא מגלים כי אנחנו לא מחפשים?

ודרך אגב, המקומות האלה, 
מגיע להם נרטיב של תקווה,

והמדע ומחקרים יכולים להיות חלק מזה.

למעשה, הייתי טוענת שהם יכולים 
לסייע באופן מוחשי לפיתוח,

ושהתגליות האלה הופכות 
למקור עצום של גאווה מקומית.

וזה מביא אותי לסיבה השניה 
מדוע למדע יש בעיית גיאוגרפיה.

אתם רואים, אנחנו לא מעצימים 
מוסדות אקדמיה מקומיים, נכון?

אני רואה

שבתחום הספציפי שלי 
של פליאו-אנתרופולוגיה

אנחנו חוקרים את מקורות האנושות,

אבל יש לנו כל כך מעט חוקרים מגוונים.

והעניין הוא שהמקומות האלה מלאים 
בסטודנטים וחוקרים

שמשוועים לשיתופי פעולה,

והאמת היא

שעבורם,

יש להם פחות בעיות בטיחותיות מלנו.

אני חושבת שאנחנו כל הזמן שוכחים 
שעבורם זוהי אינה סביבה עוינת;

עבורם זה הבית.

אני אומרת לכם,

המחקר שמתבצע במקומות לא יציבים 
יחד עם שיתופי פעולה מקומיים

יכול להוביל לתגליות מדהימות,

וזה מה שאנחנו ממש מקווים לעשות בסוקוטרה.

הם מכנים את סוקוטרה

המקום הכי חייזרי שקיים בעולם,

ואני, ליאון מק'קרון, מרטין אדסטרום 
וריס תוויטס-ג'ונס יכולנו לראות למה.

אני מתכוונת, תסתכלו על המקום הזה.

המקומות האלה, הם לא חורים שכוחי אל,

הם החזית העתידית של המדע והמחקר.

90 אחוזים מהזוחלים באי הזה,

37 אחוזים ממיני הצמחים מתקיימים 
רק כאן ולא בשום מקום אחר בעולם,

וזה כולל את המין הזה של עץ דרקונית קינבר,

שמגיר שרף אדום.

ויש משהו נוסף.

האנשים בסוקוטרה,
חלקם עדיין גרים במערות,

וזה ממש מרגש,

בגלל שזה אומר שאם מערה 
היא נדל"ן מובחר במאה הזאת,

אולי היא היתה גם לפני כמה אלפי שנים.

אבל אנחנו זקוקים לנתונים להוכיח את זה, 
המאובנים, כלי האבן,

וכך צוות הסקירה שלנו חבר למדענים אחרים,

אנתרופולוגים ומספרי סיפורים,

בינלאומיים ומקומיים, כמו אחמד עלראקבי,

ואנחנו משוועים להציב אור על המקום הזה

לפני שיהיה מאוחר מדי.

ועכשיו, עכשיו אנחנו צריכים 
איכשהו לחזור לשם

לאותה משלחת גדולה באמת.

כיוון שלמדע,

למדע יש בעיית גיאוגרפיה.

אתם הייתם קהל באמת נפלא.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)